גזענות הפוכה

על גבריאל בך. נלקח בשיבה טובה שופט העליון בדימוס גבריאל בך, איש חמודות. יקה שעלה כילד בטרם השואה, ועוד הספיק לחוות את עליית הנאצים. הצעיר בחברי צוות התביעה במשפט אייכמן – מאורע מכונן בחייו – פרקליט המדינה ושופט, ועל כל אלה מענטש, חבר וגומל חסד, שהצטיין בביקור חולים וביחס לזולת בכלל, בחיוך מתמיד, בהומור עדין.

הכרתיו כשהתמחיתי בפרקליטות המדינה לפני חמישה עשורים ויותר. רעייתי עבדה תחתיו כפרקליטה צעירה בימי כהונתו. מורשתו כללה – גם נוכח לקחי השואה שהידהדו במשפט אייכמן – מחויבות ליברלית לזכויות אדם, חרף רקעו ה"תביעתי". במקצועיותו השתלבה עד תום האנושיות. בתו אורלי ובנו מיכאל טיפלו בו במסירות אין קץ. חבל על דאבדין.

ולהבדיל, ברכה מקרב לב לשופטות ולשופטים שזה עתה נבחרו, להצלחה ולסיפוק בסייעתא דשמיא.

על ח"כ אמסלם. בראשית ימי המדינה היו תחושות מוצדקות של הפליה וקיפוח כלפי יוצאי עדות המזרח. לימים נעשו מאמצים גדולים לתיקון, והמצב השתנה גם במישור הלאומי וגם במישור המשפחתי. אני כותב כיו"ר המועצה המייעצת ליחידה למאבק בגזענות במשרד המשפטים, אליה מגיעות תלונות של גזענות בממסדים שונים נגד עולי אתיופיה, ערבים, חרדים, יוצאי חבר המדינות ואף מזרחיים. יש איים שבהם גזענות נגד מזרחיים קיימת יותר (מידע אישי – לא בפסיקת בתי המשפט, כהוא זה). כל אלה מצריכים המשך המאבק, בראש וראשונה במישור המוסדי, כי המישור הבין־אישי והחברתי עושה את שלו, בצה"ל ובמקומות העבודה.

אך דברי ח"כ דוד אמסלם כלפי שופטים גדשו כל סאה; הם מזמינים גזענות הפוכה, יתר קרע, פיצול ועוינות בחברה הישראלית. נשיאת העליון, השופטת חיות, כתבה מדם ליבה, וזו הייתה גם חובתה למערכת שבראשה היא עומדת. יפה עשתה. די לגזענות, מכל כיוון.

על מאבק בציבור הציוני־דתי. מחלוקת נטועה בצופן הגנטי היהודי מימי המקרא וחז"ל, אבל אין חובה ללמוד ממחלוקות מכוערות, אפשר ללמוד מבית הלל ובית שמאי ששמרו על גבולות ההתנהגות בעת מחלוקת. היחס בחוגים דתיים מסוימים לשר הדתות מתן כהנא ולרב אליעזר מלמד, שהעזו לגלות פתיחות מתונה ומכבדת בתחומי הגיור, הכשרות, הגישה ליהודים לא אורתודוקסים – מעציב וגם מביש. מה עם כלל ישראל? במדרש ויקרא רבא מסופר על נוסעי ספינה שאחד מהם נטל מקדחה והחל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו, למה אתה עושה כן? אמר להם, מה אכפת לכם, לא תחתיי אני קודח? אמרו לו: מפני שאתה מציף עלינו את הספינה.

חכמים, היזהרו בעצומותיכם.

על סערת ברדוגו. הוצאתו של יעקב ברדוגו ממשבצת השידור המואזנת הזכירה לי כי ב־2012, בהיותי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, עלתה השאלה היש לקיים שידורי תעמולת בחירות בגלי צה"ל, שלא היו עד אז. שאלתי את הצדדים: "מה ההבדל המהותי בין שידורי אקטואליה פוליטית המושמעים בכל יום לבין שידורי הבחירות". נציגי הרמטכ"ל התנגדו לשידור תעמולה, כי "יש להימנע מפוליטיזציה של הצבא".

הכרעתי שהשידורים יקוימו, משום ש"אין כל הבדל בין שידורים אקטואליים פוליטיים יומיומיים בגלי צה"ל, שככל הנראה אין ראשי מערכת הביטחון וצה"ל רואים בהם פוליטיזציה של צה"ל, הגם שמעורבים בהם חיילים ככתבים, לבין תשדירי בחירות". ואם יש חשש מפוליטיזציה, "הוא קיים בעצם מהותה של גלי צה"ל על תוכניות האקטואליה הפוליטית המשודרות בה". ובאמת, האין זה הזמן לחשוב על הוצאת התחנה מצה"ל? די לאנומליה של חיילי חובה בתוכניות פוליטיות. צה"ל – לביטחון נטו.