תסריט חייו

לרגל הגיעו לגיל 45 קיבל הבמאי, התסריטאי והמפיק יוני זיכהולץ בשורה שלא רצה לשמוע, מלווה בתסמיני פוסט־קורונה ובהתקפי חרדה קשים. זה קרה באוגוסט שעבר, כשהתבשר שהסרט שעבד עליו במשך שש שנים, "סנולנד", נדחה שוב, וככל הנראה לא יצא גם בשנה הקרובה לאקרנים.

"אני אדם פעלתן ובריא, עובד כמו חמור, גם אם כואב לי לא תמיד אלך לרופא", מסביר זיכהולץ, "ואז קיבלתי קורונה. זה היה עוד בתקופת הדלתא ומיד נכנסתי לעשרה ימי בידוד שבהם הייתי קצת חלש אבל לא זוועה, בכל זאת הייתי מחוסן פעמיים ולא דאגתי.

"יום אחרי שסיימתי את תקופת הבידוד הייתה לי הרצאה אצל גלית רוזנשטיין בסטודיו למשחק. קצת לפני שיצאתי התחלתי פתאום להרגיש רעידות קשות ברגליים, זיעה קרה, דופק מהיר. נכנסתי מהר לאמבטיה כדי לקרר את הגוף אבל זה רק החמיר. אמרתי: זהו, אני מקבל התקף לב עוד שנייה, אני לבד, אם אפול לא ימצאו אותי, וזהו, הלך יוני.

"רצתי מהר לסטודיו של גלית כדי שאם אתמוטט יהיו לידי אנשים. גלית ישר זיהתה שיש לי התקף חרדה, נתנה לי כדור ואבן, הושיבה אותי ואמרה לי 'וולקאם טו דה קלאב'. עברתי פוסט־קורונה שגרם לי להתקפי חרדה קשים. בהתחלה לא האמנתי, עשיתי את כל הבדיקות האפשרויות אבל לא גילו כלום. הבנתי שזו חרדה באמת. מאז אני עדיין סובל מעייפות, לא בכושר, יש לי כאבים בשרירים וחולשה. לא חזרתי לעצמי".

יש טריגר מסוים להתקפי החרדה?

"זה משהו שהקורונה האיצה בכל מיני חזיתות שקשורות בחיים שלי - בחירות מקצועיות, זוגיות, הכל הציף אותי לדבר הזה שנקרא חרדה, למרות שהייתי במקום טוב. חיכיתי ש'סנולנד' יצא כבר לאקרנים והוא רק הלך והתעכב, ועם זאת פחדתי מאוד מהתגובות מסביב אחרי שהוא יצא. צריך לדעת שחרדה קיימת באדם, וצריך לחבק ולטפל בה בכל דרך שאפשר".

חלומות בעיר הגדולה

עוד נחזור לסרט "סנולנד" ולסיפור שהביא לכתיבתו, אבל קודם לעלילת חייו של יוני. הוא גדל בנווה שאנן שבחיפה. בגיל 18 עבר לתל־אביב עם להקת רוק שהקים בשם "לבן חודר", והתאהב בעיר. "נולדתי לאבא קבלן ואמא בנקאית", הוא מספר. "בגיל 18 עברתי לעיר הגדולה, תל־אביב, הניו־יורק של החיפאים. היה לנו, לי ולחבר'ה, טרנד לתעד את העיר בלילה. בבוקר, כשהיינו מסתכלים על מה שצילמנו, תמיד הייתי מרכז העניינים, עושה בלגן. שם הבנתי שאני צריך להיות שחקן. אז אחרי הצבא הלכתי להיבחן בבית צבי והתקבלתי". הוא למד לצד יובל סמו ובועז קונפורטי, אבל בזמן שחבריו התברגו בתעשייה הוא נשאר מאחורי הקלעים.

"סנולנד"

"הלך קשה", הוא נזכר. "לא התקבלתי לדברים. אביהו פנחסוב הזמר ואני היינו בעיקר ניצבים באופרה הישראלית בשביל 200 שקל לערב. אבל במקום לשחק, לאט־לאט התחלתי לכתוב. ואז בסרט ששיחקתי פגשתי את ינאי גוז, שהוא עילוי בקולנוע. סיפרתי לו בחשש שאני כותב ויש לי רעיון לסרט. הוא אמר לי בוא אליי, נסדר את זה בתוך רעיון - סצנה, אירוע מכונן, עלילה - ונבנה מזה דראפט ראשון. דרכו למדתי קולנוע. בנינו יחד את הסרט 'אלנבי רומנס', ולאט־לאט הוא גם נתן לי על הסט לביים יותר סצנות. הבאנו כסף מהבית. ואז הסרט יצא ואף אחד לא רצה אותו".

אבל בכל זאת היה לו סוף טוב.

"הייתי בן 27, ינאי ואני הבאנו מהכיס שלנו 50 אלף שקל. פרצנו למקומות, עשינו רעשים, ברחנו כמו גרילה אבל לא רצו את הסרט. אחרי תקופה פתאום הסרט היה בפסטיבל חיפה והסינמטק רצה אותו בתל־אביב. וואו, עשינו את זה. קהל התחיל להגיע ולאט־לאט פוצצנו אולמות. פתאום הלכתי להרצאות על הסרט, הוא נמכר ל'הוט', ואז ל'יס', סרט נורא תל־אביבי שבו אני מעניק לעיר חזרה קצת ממה שהיא נתנה לי. הסרט עשה כסף, ואז הבנתי שאפשר לעשות מיצירה כסף - גם מקולנוע, גם מכתיבה, גם מבימוי וגם מחלומות. גם כשאני מרצה היום, אני אומר שלא בושה להרוויח כסף במקצוע הזה. זה לא מקצוע לבכיינים, זה בטוח, הדרכים עקלקלות, אבל מצליחים עם עבודה קשה".

מאז יוני חי את רכבת ההרים שהיא להיות יוצר בישראל. הוא בעיקר כותב ומביים, ואת המשחק ומחיאות הכפיים שתמיד חלם לקבל על הבמה השאיר בצד כאהבה משנית. בסרטו החדש "סנולנד", שיצא החודש, משחקים אורי פפר, שלומי קוריאט, טלי שרון ונתי קלוגר, והמוזה ליצור אותו נחתה עליו בזמן משבר שעבר ביחד עם חברו הטוב, אייל זוסמן. השניים חברים כבר למעלה מעשרים שנה, ובזמן שיוני נשאר נער מסיבות ורווק נצחי, לאייל נולד ילד בשם מאור, שנפטר מסרטן בגיל שלוש. את הכאב תיעל יוני לכתיבת תסריט סוחט דמעות.

"המוות של מאור הגיע בתקופה מאוד קשה גם שלי, כשהייתי אחרי פרידה מאוד קשה", הוא מספר. "מצאנו את עצמנו פתאום, שני גברים, שאיבדו את הדברים הכי גדולים בחיים שלהם. הייתי במשבר יצירתי מאוד רציני, לא מצאתי את עצמי. הסיפור הזה לא עזב אותי, ואחרי שנת האבל הייתי מוכרח לכתוב אותו. אבל לקח לי המון זמן לכתוב.

"ב־2016 חיפשתי שותף לכתיבה. הייתי אחרי שני סרטים ושתי הצגות שכתבתי, אבל הייתי חייב השראה. הסוכנת שלי הכירה את יובל סגל ואמרה לי שהיא חושבת שהוא מתאים. פניתי אליו והייתה כימיה, והתחלנו לכתוב את הסיפור. כשסיימנו הגשתי את התסריט למפיק מיקי רבינוביץ' שקרא, אהב, ושם פגשתי את האדם הכי משמעותי למקצוע שלי. הוא אמר שיש לי תסריט מעולה ולא קל, אבל הבטיח לי שיהיה סרט. עברו שנתיים מאז שהכרנו, והוא עשה לי את הסרט הזה. הוא שותף ליצירה, היא שייכת גם לו. הסרט מוקדש למאור זוסמן וגם לליאון אדרי, אח של משה אדרי. האנשים האלה חשובים לקולנוע הישראלי. אם אין משה אין קולנוע ישראלי, הם משקיעים המון־המון כספים. לא יכולנו להגשים את החלום בלעדיו".

על מה הסרט?

"יש רגע של יוצר שבו הסיפור כבר כותב אותך, אתה סתם מקליד", הוא מתאר. "זה רגע מהמם כי שם אתה מבין שיש סרט קולנוע. בשלב מסוים הבנתי שהסיפור לא לוקח למקום של סרטן ובתי חולים, אלא למקום של חברות גברית חזקה - אורי פפר, בן דמותי, ושלומי קוריאט שהוא בן דמותו של אייל. ההשראה שלי הייתה 'עיניים גדולות' של אורי זוהר ואריק איינשטיין. כבר שנים רבות לא עשו בקולנוע הישראלי סרט על זוג חברים בנים.

"אחרי הקרנת הבכורה קיימתי עם הקהל מפגש שאלות ותשובות, ואחת הנשים אמרה לי 'תודה שחשפת אותי לעולם גברי שלא הכרתי'. נתי קלוגר, שמגלמת בסרט את בת זוגו של אורי פפר, אמרה מאחורי הקלעים: 'לגברים יש משהו שלנשים אין. גם אם הם רק שניים, הם נהיים תוך שנייה חבורה'. וזה בדיוק הקטע של הסרט".

על העבודה עם השחקנים יוני מספר: "כולם אנשים מאוד שונים. למשל, אורי פפר אוהב מוזיקה חזקה על הסט, ושלומי קוריאט עובד בשקט, דרך האינסטינקטים שלו. אורי העלה עשרה קילו בשביל התפקיד, כדי להיכנס לדמותי השמנמנה והמכופפת. שלומי לא היה בראש שלי בכלל, כי הוא לא דומה לאייל, אבל הוא כל כך רצה לעשות תפקיד דרמטי שהלכתי איתו. ואת נתי קלוגר וטלי שרון ישר ידעתי שאני רוצה".

למה "סנולנד"?

"זה התחיל מהשם דיסנילנד. כשמאור היה בחיים הוא לא היה הולך לגן כי היו לו הרבה טיפולי כימו, והחלום שלו היה לנסוע לדיסנילד לראות שלג. הם גרו בקומת קרקע, וכדי להצחיק אותו אייל ואני שמנו שלג על העצים מספריי של יום העצמאות, היינו מתחפשים לבובות ענק ומשחקים בשלג, והוא היה מתלהב. הסרט נקרא בהתחלה 'להתעורר בדיסנילנד' אבל זה לא היה טוב מספיק. ואז פתאום חשבתי על סנולנד, וזה היה בול".

בצילומי הסרט "סנולנד"

תרבות בלי תקציב

יוני אמנם התגלגל מכתיבה לכתיבה ומסרט לסרט, והצליח להגשים את החלומות שלו פעם אחר פעם, אבל הוא לא לוקח את זה כמובן מאליו. הוא מספר שעבר המון מכשולים בדרך, ושאם לא היה פוגש את האנשים הנכונים כנראה היה פורש מהמקצוע כי לא היה מצליח לעמוד בתשלומים להפקות. "המצב של הקולנוע הישראלי זוועה", הוא אומר ומשפיל את ראשו. "התקציב לסרטים עלילתיים הוא 50 מיליון שקל לשנה. מה זה? זו בדיחה עצובה. לסטודנטים, לדוקומנטריים, לדרמה, לקומי. מגישים 200 סרטים, ורק שמונה סרטים בשנה יוצאים, כי אין תקציב. אתה מוצא את עצמך רק רודף אחרי כסף במקום להתעסק ביצירה עצמה. והכל נהיה יותר ויותר יקר, כמעט אי אפשר לעשות סרטים בישראל. סרט קולנוע בישראל זה נס. כיוצר אין לך ברירה אלא לרדוף אחרי גופים פרטיים ולבקש כסף. אין סרט קולנוע כמעט שלא מתבסס על 'תרומות'. כל הסרטים שלי - 'סנולנד', 'יותר איטי מלב', 'אול אין' - הם ניסים ונפלאות, אני לא מאמין שהם יצאו. קולנוע זה כזה דבר יפה שמשמח אנשים, והוא נהיה בדיחה".

הקורונה בטח לא עזרה למצב.

"וואו. חוץ מהתקפי החרדה שהיא העניקה לי לחיים, היא ממש פירקה אותי לחתיכות. 'סנולנד' זכה בארבעה פרסים גדולים בעולם, רץ בפסטיבלים, אבל פה לא יצא. סיימתי לכתוב אותו לפני שש שנים, היה אמור לצאת במארס 2020, ואז בום, הגיעה הקורונה. פחדתי כי זה סרט גדול שביימתי לראשונה בחיי בסדר גודל כזה של תקציבים. גם זה ממש דחף לחרדות. חוץ מזה שבהיבט האישי אני רווק. הייתי מאורס פעם אבל זה לא צלח. והתחושות של הרווקות והבדידות בקורונה מתעצמות. בא לי מאוד על נישואים, ילדים, מאוד רוצה ומאמין באהבה. לא יודע אם בית של אמא, אבא ושני ילדים, אבל אהבה, חברות, השראה. זה מאוד חזק".

דיברת על הדמות הכפופה שלך בסרט.

"נכון. במערכות יחסים עם נשים אני די פרא אדם בעיר. המון אלכוהול, בחורות, עולם לילה. נתי קלוגר משחקת את מי הייתה בת הזוג שלי, שלא התחברתי איתה אבל רציתי להיות איתה כי זה היה הדבר הנכון. נישואים, ילדים, בית בורגני מפונפן. אהבתי אותה מספיק בשביל להתחתן איתה, אבל לאט־לאט איבדתי את עצמי, את יוני. הפכתי לכפוף, והיה לי קשה לחיות ככה. היום אני מוכן לוותר על יוני, אבל רק למען זוגיות מאוד טובה, לא מתפשרת. מישהי שיש לי השראה ממנה".

חוץ מהאהבה שחסרה, הוא דווקא די מרוצה מהחיים כרגע. "אני חי את החלום שלי עכשיו. צעד אחרי צעד אני מגשים עוד חלום ועוד חלום בעזרת אנשים טובים. אני גם אוהב מאוד את ישראל, למרות כל הצרות ויוקר המחיה הפסיכי. אני מתרגש בחגים, בימי זיכרון, אוהב שמכבי מנצחת בכדורסל, והכי אוהב את כל מה שיש בתל־אביב, עם כל הדמות הכפופה שאני".