מילי אביטל, שחקנית, במאית ודוגמנית. גרה בניו־יורק, נשואה לתסריטאי צ'ארלס רנדולף ואמא לשניים. נולדה ב־1972 בירושלים וגדלה ברעננה. בגיל 19 זכתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה על תפקידה בסרט “מעבר לים". בגיל 21 החלה ללמוד משחק בארה"ב, ואחרי שנה קיבלה תפקיד ראשי בסרט ההוליוודי “סטארגייט", לצד קורט ראסל וג'יימס ספיידר. לאחר מכן הופיעה בין השאר בסרטים “איש מת" עם ג'וני דפ, וב"נשיקה בין חברים", שם הכירה את דיוויד שווימר שהיה בן זוגה במשך ארבע שנים. בימים אלה שותפה אביטל בהפקת סרט הוליוודי בשם “המלחמה שלי", שבו גם תשחק. השבוע הגיעה לישראל כדי להוביל אירוע לציון 30 שנה לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בסיועה של הקרן הפילנטרופית של משפחת נכט.
לפני הכל, סיפרת על תקיפה מינית שעברת בצעירותך. מניח שמשם החל הקשר לאיגוד.
"המתנדבת שענתה לטלפון שלי והקשיבה לי אחרי שעברתי תקיפה מינית מאדם שאני מכירה, הייתה קרש ההצלה שלי. אבל המעורבות האישית שלי באיגוד הגיעה דווקא מהוריי, שני מתנדבים סדרתיים. בהתחלה לא רציתי להיכנס לאזורים האלה, אבל הרגשתי שאני חייבת ונפגשתי עם המנכ"לית אורית סוליציאנו ומנהלת קשרי הקהילה טניה גלבוע, כי מרכז הסיוע הציל את החיים שלי בגיל 17. לא פחות. רק אחרי שלושה חודשים היה לי אז אומץ להתקשר".
ובמשך אותם חודשים?
"בעיקר ניסיתי להבין איך אני קמה בבוקר ולמה לקום בבוקר אחרי דבר כזה. אם זה היה קורה בעידן הנוכחי, אין לי ספק שהייתי מתנהלת אחרת. אבל אז שתקתי, חיכיתי, כי לא ידעתי מה לעשות. בשלושת החודשים האלה, בין התקיפה להחלטה לספר למישהו במרכז הסיוע, ישבתי עם זה לבד־לבד. סיפרתי רק לחברה אחת שידעה על זה".
למה לא להורים, למשל?
"כי הייתי מאוד נבוכה, והרגשתי ככה למרות שאני מאוד קרובה להורים שלי והם בדרך כלל יודעים עליי הכל. אבל בזמן אמת, הרגשתי שזה נושא אינטימי מדי עבור בת 17 לספר לאמא ואבא, כי בכלל לא ידעתי להגדיר מה קרה לי. בגדול, לא היה לי מענה מיידי באותם ימים, הייתי מקרה טראומטי טיפוסי. את זה בדיוק אני רוצה לשנות באמצעות הפעילות שלי באיגוד – לייצר מצב שבו יהיה מענה מיידי ברור לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. אפשר להתקשר למרכז הסיוע כמו שאני עשיתי, לדבר עם מישהי באנונימיות, ואם צריך, המרכזים מעניקים גם ייעוץ וליווי משפטי, כולל ליווי לתחנת משטרה ולבית חולים".
אמרת שהיה לך קשה להתלונן בזמנו כי “לסוג הכאב הזה לא היו לי אז מילים". העידן הנוכחי כבר מצליח לתת את הכלים האלה?
"בדיוק. וזה לא רק לספק מילים למי שעבר דבר כזה, אלא את הנרטיב שצריך להתקבע בעתיד. תחילת עידן מי־טו הייתה גם רגע שבו אתה מציב תמרור עצור גדול: מספיק עם כל מה שהכרנו עד היום; יש מותר, יש אסור, ואין יותר לקבל בשתיקה. אם התקיפה שעברתי הייתה מתרחשת היום חלילה, אני מרגישה שהיה לי הרבה יותר פשוט להתלונן. לא הלכתי אז למשטרה. כשאמרו לי ללכת להתלונן נבהלתי ופשוט ברחתי, כי שוטרים נתפסו אצלי כדבר מפחיד ואין סיבה שזה יהיה ככה. היום, בזכות האיגוד, תהיה גם יחידה מיוחדת במשטרה שאנשיה יעברו הכשרה על איך מדברים עם נשים וגברים שנפגעו מינית".
אותה מתנדבת במרכז הסיוע לא רק שענתה לך לטלפון, אלא ממש ליוותה אותך באופן מעורר השראה. פגשת אותה מאז?
"באירוע נקרין סרטון שמתעד את המפגש שלי איתה, 30 ומשהו שנה אחרי שדיברנו לראשונה. היא סיפרה לי שבמהלך השנים היא ראתה אותי בכל מיני מקומות, כולל בסופר, וגם אחרי שהתפרסמתי היא שמרה על הפרטיות שלי והעדיפה לא לגשת לומר לי שלום, כדי שזה יישאר רק של שתינו. המפגש איתה היה מדהים עבורי, הרגשתי שבמהלכו היא העבירה לי את הלפיד ואני אעביר אותו הלאה. זה אולי סיפור פרטי שלי, אבל הוא גם מוכיח עד כמה מרכזי הסיוע האלה יכולים לשנות חיים".
היה עוד טריגר שהביא אותך לפעילות הזו מלבד הסיפור האישי שלך?
"אני עוקבת אחרי החדשות בארץ והאירועים הקשים שהיו באיה נאפה ובאילת זיעזעו אותי מאוד. אונס קבוצתי? זה לא משהו שאני יכולה לשבת מהצד מולו ולא לעשות כלום. וחוץ מזה, גייסתי תרומות חשובות לאיגוד. הנשים שם ובמרכזי הסיוע מאוד צנועות, אפילו מכונת קפה אין במשרד, הן מביאות ארוחת צהריים מהבית, קורעות את התחת, חלקן עושות את זה בהתנדבות. הן מעורבות רגשית במאות סיפורים, חיות את סיפורי הזוועה האלה מדי יום ומקשיבות ומייעצות. צריך לעזור להן ככל האפשר".
העיסוק בנושא התחדד עם הפיכתך לאמא?
"מאוד־מאוד. עכשיו, כשאני חשופה לרמות הפגיעה האפשריות בילדים, לא אגזים אם אומר שלפעמים אני לא יכולה לישון בלילה בגלל מחשבות מעיקות בדיוק על זה; אם יש ילד או ילדה שלא מוגנים, אף אחד לא מוגן. החלטתי שאין מצב שאני לא קמה בכל בוקר וחושבת איך אני יכולה לעזור לאחרים אחרי מה שחוויתי. כשהצטרפתי לאיגוד, אמרתי למנכ"לית: 'אני מרגישה שאני חייבת לכם'".
אם הילדים שלך ילכו בדרכך, הם יחוו תעשיית בידור מתוקנת מזו שאת פגשת בתחילת הקריירה?
"ללא ספק. בארצות־הברית מעלים את המודעות לנושא ההטרדות המיניות כבר מהכיתות הנמוכות".
שיתפת את הילדים במה שעברת?
"אני מספרת, גם להם, שעברתי המון דברים נוראיים ואני לא מוכנה יותר שהעולם יהיה ככה. אני היום המבוגר האחראי ואדאג שהם תמיד יעמדו על הזכויות שלהם. אני אומרת להם כל הזמן: העולם מקום טוב, מלא באנשים טובים, אבל צריך לדעת להיזהר".
ולפי הדיווחים, תקופת הקורונה גרמה לעלייה במספר התקיפות המיניות.
"בהחלט. ולכן צריך להניע להסברה ולמניעה בנושא הזה את כל המדינה. הזמנו לאירוע את אניטה היל, אייקון אמריקאי ועולמי, שבדיוק הוציאה ספר על 30 שנה לתהליך החקיקה נגד אלימות מינית, ואותה אראיין על הבמה. זו האישה שהמציאה את המושג 'הטרדה מינית במקום עבודה'. אנחנו רוצים לבוא ולומר: עם כל הכבוד לעידן מי־טו, אי־אפשר להסתמך רק על בחורות שבאות לומר את האמת, ודרושה תפנית דרמטית בכל המערכות, עד כדי הקמת בתי דין לעבירות מיניות, למשל".
זה מתחבר לכך שבעלך, צ'ארלס רנדולף, כתב את התסריט לסרט “פצצה", שעוסק בפרשות ההטרדות המיניות בערוץ פוקס ניוז.
"אתה יודע מה מדהים? הוא התחיל לכתוב את זה שנתיים לפני תחילת עידן מי־טו, אחרי ששמע על מה שקרה עם רוג'ר איילס, מייסד פוקס ניוז. הוא עקב אחרי הסיפור הזה ואמר לי, 'זה יכול להיות סרט. יש פה סיפור מדהים'. הוא כתב את זה תוך שלושה חודשים, שזה באמת נדיר. ואז פתאום התפוצצה פרשת הארווי ויינשטיין (מפיק הקולנוע שהורשע באונס – ר"ז). לקח זמן עד שמישהו היה מוכן להפיק את התסריט שלו לסרט, כי זה היה באמת להטיל פצצה. ברגע ששרליז ת'רון נכנסה להפקה ומצאו את הבמאי, הסרט כבר קרה מאוד מהר".
הוא התייעץ איתך לגבי התסריט?
"הוא נתן לי את התסריט כשהיה מוכן, תמיד נותן לי לקרוא ראשונה. בדרך כלל יש לי המון הערות מאוד ספציפיות. הפעם סגרתי את התסריט, ניגשתי אליו אחרי הקריאה ואמרתי, 'אין לי מילה לומר, זה פשוט מדהים. לא מבינה איך כתבת כל כך מדויק, כמו מנקודת מבט של אישה'. הוא ענה שזו בדיוק הייתה הכוונה שלו. האבסורד הוא שהביקורות על הסרט שאלו 'למה גבר כתב את זה'. וכן, לי הייתה פה גאווה מיוחדת: הרגשתי שצ'ארלס כתב את זה בשבילי".
איך עברתם את הקורונה?
"אני גרה כבר כמעט שש שנים ממש באמצע יער, בהדסון ואלי בניו־יורק, שעתיים ממנהטן. אז המשכנו את הבידוד גם ככה, כי כאלה אנחנו, מתבודדים. חזרתי לצייר, דבר שרציתי לעשות המון זמן. הצלחתי לכתוב ספר שיורכב מאיורים על ילד שרוצה כלב, ואז מתחילות הבעיות יחד עם הברכה".
לא שאני רוצה להלחיץ, אבל בחודש הבא את בת 50. הגיל מרחף כבר במחשבות?
"בטח. זה מספר שמעורר אותן. אני חושבת על המוות תמיד וככל שהגיל עולה זה הופך להיות קונספט שצריך להתמודד איתו באמת. אתה יודע, המחשבות האלה על למה אני פה, מה המשמעות של החיים, מה עליי עוד להספיק, איך אני רוצה להתבגר, נניח; ניתוחים פלסטיים או לקבל את הגיל שלי".
והתשובה היא?
"לא אעשה ניתוחים פלסטיים. אפילו מתוך מחשבה, נניח, על העניין הכספי. אני אומרת לעצמי, את הכסף הזה אני יכולה לתת לילדים שלי, אז אוציא על ניתוח? נראה מיותר. לא מאמינה בשיפוצים, כן בשמירה על עצמי ובטיפוח הקיים. אני רוצה לשמור על חיות, ואנרגיה צעירה לא מגיעה מניתוח פלסטי אלא מגוף פעיל וגמיש עם מוח עובד. אז אני מתאמנת יותר ולומדת להתאפר בהתאם לגילי".
ימי מבצע שומר החומות העלו גם טענות לגבי הכוכבים הבינלאומיים בחו"ל, שלא ממהרים להביע את תמיכתם בישראל. הרגשת טענות כאלה?
"לא, אני גם לא מרגישה שגרירה של שום דבר ומה שמעניין אותי אלה דברים אחרים שאני בוחרת להתערב בהם, לא פוליטיקה ומדיניות. אני מרגישה אחריות וקרבה לישראל, אבל לא מרגישה אחריות פוליטית כלשהי. לא שאלו אותי מה דעתי באותם ימים ואני די מתעלמת מבקשות כאלה ממילא. יש מי שיעשה את זה טוב ממני".
אבל יבואו ויגידו לך בישראל: מן הראוי לתמוך במדינה שלך בימים כאלה.
"אני עושה את זה בדרכי. מה שאני עושה עם האיגוד למרכזי נפגעי תקיפה מינית, למשל, בהחלט קשור לאיך שאני רואה את ישראל. פה אני לוקחת אחריות. הדעה שלי בפוליטיקה פחות מעניינת, לדעתי".
איזו עצה היית נותנת למילי אביטל בת ה־16?
"להקשיב לעצמי ורק לעצמי, עצה שהוריי נתנו לי. בגיל הזה למדתי במגמת תיאטרון אבל הייתי נערה די מופנמת, והעצה שלהם נתנה לי ביטחון להמשיך להיות כזו. השם שלי אומר למעשה - אם אין אני לי, מי לי? זו משמעות העצה שנתנו לי הוריי: אם את לא תעשי, אף אחד לא יעשה. אגב, אמא שלי, נוני, הייתה הסטודנטית הראשונה בהיסטוריה של בצלאל שילדה תוך כדי הלימודים שלה - אותי. היא סירבה לעזוב כשהייתה בהיריון ואת ארבע השנים הראשונות שלי ביליתי בין הנגרייה לשיעורי השרטוט. ממנה למדתי מה זה אומר 'שווה בשווה' בין נשים וגברים - לעבוד קשה ולהילחם על שלי".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"גיל שלוש, אבא שלי מנגן לי בגיטרה שירים של שלום חנוך, ותמיד הייתי בוכה מרוב התרגשות. עד היום, כשאני שומעת את אבא שלי מנגן אני דומעת. עד היום גם אבא מנגן לנו, הפעם יותר לנכדים".
מתי היית הכי מאושרת?
"ביום שבו התחתנתי כי כל מי שאהבתי היה באותו מקום, שזה לא דבר מובן מאליו. וכמובן בימים שבהם נולדו לי ילדיי כי הרגשתי את פלא הבריאה. מבחינת קריירה, כשקיבלתי את הסרט עם ג'וני דפ, 'איש מת'. הייתי הבחירה השנייה שלהם אחרי ז'ולייט בינוש ורק לדעת שאני בנשימה אחת איתה, עשה לי אושר. לשמחתי, ז'ולייט לא הייתה פנויה ולקחו אותי".
מה עלילת הסרט הבא שלך?
"'המלחמה שלי' הוא סרט על המשמעות של הזיכרון בחיי היום־יום שלנו, סביב סיפורה של ניצולת שואה. זה סרט שאשחק בו בתפקיד הראשי, כניצולה, ותביים אותו נדיה טס האוסטרלית".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"בירח הדבש שלנו ב־2004, היינו במשך 14 יום על אי מפנק בטהיטי. אחרי שלושה ימים של ישיבה על החוף התחלנו להשתעמם. אני לא ממש טיפוס שאוהב לשבת יותר מדי. החלטנו לצאת לראות עוד אי ליד ואז פגשנו את המקומיים ופשוט נכנסנו לדיכאון. הבנו פתאום את רמת העוני במקום, ותוך שנייה הכל הרגיש לנו מזויף ומלאכותי. היה משהו מאוד מעיק בליהנות על רקע סביבה מאוד ענייה, כאילו תושבי המקום חיים כדי לשרת את האי הפלצני שהיינו בו. גם צ'ארלס הרגיש בדיוק את אותו הדבר, אז הקשר רק התהדק מירח הדבש. הבנו שיש לנו את אותם הערכים ואת אותו הטעם".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"לא להספיק את מה שאני רוצה לפני שאמות. למשל, להוציא ספרי איור, להפיק עוד סרטים, לביים, לכתוב. לראות את הילדים שלי פורחים".
זו שוב מחשבה על מוות.
"חיה בשלום עם המוות. מבינה שזה חלק מהחיים".
אז מתי היית הכי קרובה למוות?
"היה לי התקף אלרגיה בגיל 12, התנפחתי נורא ולא יכולתי לנשום. הייתי בחדר מיון, אבא הסיט את הווילון של המיטה ומיד סגר חזרה ושמעתי אותו אומר, 'אוי ואבוי'. הבנתי אז שאני מאוד קרובה למשהו נוראי, גם כי נראיתי באמת כמו מתאגרף סומו".
סיפרת פעם שאת אלרגית להמון דברים. דוגמה?
"איכשהו אני אלרגית ל־40 סוגי עצים, מה שאומר שיש לי אף מנוזל לא מעט. פעם אחת צילמתי סרט בבייג'ינג, ומהרגע שנחתי הפנים שלי התחילו להתנפח. הייתי אז על שלוש תרופות שונות ולא יכולתי לפקוח את העיניים. התברר שאני אלרגית לזיהום אוויר".
צפית בקאמבק המתוקשר של “חברים"?
"ראיתי וזה היה חמוד, זה הזכיר לי דברים מהעבר כי הייתי נוכחת בתהליכים של כמעט חצי מהעונות, אחרי שהכרתי את דיוויד (שווימר, שמגלם את רוס גלר) בעונה השנייה של 'חברים'. בכל זאת, בארבע שנים יחד מספיקים לעשות לא מעט. אבל דיוויד גם בטוח יאשר שכל ההייפ שהיה סביב 'חברים' לא ממש עניין אותי. הוא היה מזמין אותי לכל מיני אירועים שלהם ואני כזה, 'אוקיי, בסדר'. נגיד את זה ככה: 'חברים' הייתה תחביב טוב, אבל אף פעם לא מרכז חיי, גם בארבע השנים עם דיוויד".
אתם עדיין בקשר?
"כן, הוא מאוד מעורב במרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בלוס־אנג'לס. הוא גם יודע שהאירוע הזה מתרחש בישראל. אין בן אדם שאני מכירה ולא מתעלקת עליו בנושא הזה".
אם כבר חוזרים אחורה, שיחקת ב"מעבר לים" עם ראש הממשלה המיועד.
"טוב שהוספת 'המיועד' כי כבר כיווצתי את המצח וניסיתי להיזכר מתי שיחקתי עם נפתלי בנט. ואגב, לא רק שיאיר לפיד שיחק איתי ב'מעבר לים', אפילו התנשקנו בסרט. כבר אמרתי שלפוליטיקה אני לא אוהבת להיכנס - ומאחלת לו בהצלחה - אבל מה שהכי חשוב זה שבסרט הוא היה פרטנר מעולה".
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"שלא הלכתי לאוניברסיטה. נרשמתי ללימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל־אביב אבל אז כבר עבדתי כשחקנית, ואמרתי לעצמי שאמשיך לשחק ואולי אנסה ללמוד בניו־יורק. איכשהו לא סיימתי אף פעם אוניברסיטה, ורציתי להיות פסיכולוגית, כי אני מאוד אוהבת להבין אנשים מבפנים. אני מנסה להשלים את ההשכלה עד היום באמצעות קורסים בתחומים שמעניינים אותי".
מתי בכית לאחרונה?
"לפני כמה שבועות, כששמעתי שמישהו יחסית צעיר שאני מכירה חולה במחלה סופנית".
אם הייתה לך מכונת זמן, לאן היית חוזרת?
"לתקופת הרנסנס, ללא ספק. עם הגילויים הכי גדולים במדע ובאמנות. משוכנעת שהייתי חברה טובה של לאונרדו דה וינצ'י והוא בוודאי היה מזמין אותי לבדוק איך בנוי בדיוק גוף האדם".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"שלחתי פעם פרחים למפיק בברודוויי כתודה על כך שאירח אותי עם המשפחה בשבת. בחרתי לצרף ברכה שהכותרת שלה הייתה: With Sympathy. חשבתי אז לתומי שזה אומר שהפרחים נשלחים בחברות, בסימפתיה. למחרת אותו מפיק מתקשר אליי וצועק: 'אני לא מת'. הבנתי שלמעשה כתבתי משהו כמו 'למשפחת גרינשטיין, בצער רב, מילי אביטל'. זה היה מביך. נראיתי הרבה פחות מתוחכמת ממה שחשבתי שאני".
מי צריך לבקש ממך סליחה?
"מי שצריך יודע היטב. אבל אני לא מאלה שסוחבים טינה".
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
"הכלב שלי, מקס, שלפעמים לא בא לי להוציא אותו לטיול. יש לי רגשות אשמה. אבל מצד שני הוא מקבל ספר איורים עליו".
מה הדבר שהכי חסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"להיות יותר קרובה להורים שלי. הם גרים בתל־אביב ואני רואה אותם כמעט כל שלושה חודשים. בקורונה הם באו להיות איתי שישה חודשים וזה היה באמת נפלא".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"השאלה אם אתה נותן לי אפשרות לאוטוביוגרפיה. אם אני אכתוב, לא יודעת מה יהיה הסוף של הספר. אם מישהו אחר, אין לי ספק שלא אאשר את זה".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?
"כשהתחלתי לעבוד בהוליווד, כולם בערך אמרו לי שבלתי אפשרי שאקבל תפקיד נשי ראשי של אמריקאית בסרטים אמריקאיים, כי אין לי מבטא אמריקאי מושלם. אני שומעת 'בלתי אפשרי' ויודעת שאני חייבת להוכיח, ועובדה שקיבלתי את התפקידים והוכחתי לעצמי שזה אפשרי אחרי עבודה מאוד קשה של שנים על המבטא".
איך בעצם מטפחים מבטא מקומי?
"לפני הכל, חייב להיות במודעות כל הזמן. זה גם לפתח הקשבה לכולם סביבך פה, ללא הפסקה כמעט, לטלוויזיה או למוכר בחנות. הבנתי שכדי ללטש את המבטא, אני חייבת לפתח שרירים חדשים סביב הפה ובלשון, ויש תרגילים ייעודיים לזה. הרגשתי באימונים כמו לפני אולימפיאדה. לא יודעת אם עברתי איזה רף בנושא, אבל את השיא הפרטי שלי בטח שברתי".
מה ההישג הכי גדול שלך?
"אני מרגישה טוב בזהות הכפולה שלי, חיה את שתי התרבויות וזה לא מובן מאליו, כי לא קל לי להרגיש בבית בשום מקום בעצם. מצד אחד אני ישראלית, אבל כבר לא חיה בארץ. מצד שני אני חיה בניו־יורק, אבל אני גם לא מאה אחוז מכאן כמובן. אבל כן יש לי שני מקומות שאני יכולה לקרוא להם בית".
מה הריח האהוב עלייך?
"מדבר".
מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?
"הנשיקה הראשונה עם בעלי, אחרי הדייט הראשון שלנו, בלוס־אנג'לס. הבנתי שחיי השתנו לנצח".
באמת הבנת מהרגע הראשון?
"כן־כן, ידעתי ואמרתי 'וואו'. אחרי שהתנשקנו בפעם הראשונה הוא ליווה אותי הביתה, עליתי למעלה וישבתי במטבח. הרמתי את העיניים לשעון ושמתי לב פתאום שאני יושבת חצי שעה בלי לזוז בכלל. כל העתיד רץ לי מול העיניים".
מי היה משחק בתפקיד מילי אביטל בסרט על חייך?
"רק אני, ואת כל הגילים, עם קצת עזרה באפקטים במעבר בין גילי חמש ל־50".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"אם הילדים שלי - בני 14 ועשר - מסתדרים עם הגיל שלהם, בתקופת ההתבגרות; אם ההורים שלי - אבא בן 77 ואמא בת 74 - מסתדרים עם הגיל; ואם בעלי מסתדר עם הלחץ העצום שלו בעבודה. חוץ מזה תמיד יש מחשבה לצלוח את הבוקר ולקחת את הילדים לבית הספר בלי לאחר. אני לוקחת אותם כל יום ולא נעים לי להודות שאנחנו לא תמיד מגיעים בזמן. גם כתלמידה תמיד איחרתי לבית הספר. אולי יש לי התנגדות פנימית לאוטוריטה של בית הספר? לא גאה בזה".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"איך להגיע לנקודה כלשהי בבוסטון, שם ראיינתי את אניטה היל".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"אני לא כל כך בעניין סדרות, אלא אם אלה יוצרים ספציפיים שאני אוהבת. אז מציעה את 'ילדות סכסכניות' בזכות טליה לביא ואת 'עלומים' בזכות תאופיק אבו־ואיל".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"ליקריש, הגומי - וכמה שיותר מר, יותר טוב".
מה האלבום הראשון שקנית?
"'רדיו חזק' של תיסלם ובהמשך קניתי את האלבום השני. לצערי הם לא הוציאו עוד אלבומים באותה תקופה".
מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?
"שהכלב שלי, לברדור, משיר שיער. מטריף את השכל".
האם עברת אי פעם חוויה שהרגשת כעל־טבעית?
"מייסדת 'שיטת ימימה', ימימה אביטל, היא אחות של אבא שלי. בשבילי היא תמיד הייתה פשוט דודה, ולא ידעתי שיש לה שיטה כלשהי. לפני שנסעתי לניו־יורק בפעם הראשונה, היא אמרה לי: 'אני רואה מטבע של כסף וסרט מעבר לים'. בדיוק הצטלמתי אז לסרט 'מעבר לים' ואמרתי לה, 'וואו, זה הסרט'. וימימה עונה: 'לא־לא. אני באמת רואה סרט מעבר לים'. לא ממש התייחסתי אבל שנה אחרי זה קיבלתי את התפקיד ב'סטארגייט’".
בילי אייליש או אריאנה גרנדה?
"בילי אייליש. לאריאנה גרנדה יש קול מעולה, אבל אני פחות מתחברת ליכולת הטכנית של האמן אלא יותר לאותנטיות ולאישיות".
מה הדבר שאת הכי שונאת במראה החיצוני שלך?
"השיער. כי הוא דורש תשומת לב ולא סתם נופל ברגוע".
באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?
"בחיים לא הייתי מסכימה".
קיבלת הצעות לריאליטי מהארץ?
"כן, ל'זמר במסכה', 'מחוברים', דברים כאלה. אין מצב. אבל הייתי עושה ריאליטי על היער שאני חיה בו. אין דבר יותר מעניין מהחיות שאני פוגשת בהן ביום־יום. יכולה להציע לזכייניות בארץ מעקב צמוד על דובים, תנים, צבים וגם ינשופים".
מה הייתה כמות הגלידה הממוצעת שצרכת אחרי פרידות?
"הייתי יותר בוודקה, פחות בגלידות".
