להפסיק להיתמם

למה העולם שותק / לא מתערב / משאיר אותנו להילחם לבד?". השאלה הזו נשאלה בכל רחבי אירופה לפני 80 שנה, ועל ידי יהודי העולם מאז. היא נשאלת כעת גם ברחבי אוקראינה. והיא נשאלה, וקיבלה תשובה עצובה במיוחד, לפני 27 שנה בסרברניצה שבבוסניה, באירוע הנורא ביותר של מלחמות יוגוסלביה לשעבר.

הסרט הבוסני המצוין וזוכה האוסקר האירופי "לאן את הולכת אאידה", שעלה היום לאקרנים, מפנה זרקור כואב אל הטבח המודחק שקרה לפני פחות משלושה עשורים על אדמת אירופה.

מעבר להיותו מעין "רשימת שינדלר" מקומי, גרסה עלילתית לימים הנוראים ביולי 1995 שבהם כוחות סרבים הפרידו בין נשים לגברים בוסנים, וטבחו באחרונים ללא רחם באקט של טיהור אתני מובהק - "לאן את הולכת אאידה" מתמקד גם בשאלת "איפה העולם היה". ספציפית במקרה הזה, מדכא לגלות, הוא היה ממש שם: כוחות האו"ם אפילו הכריזו על סרברניצה כ"אזור בטוח", וגדוד הולנדי מצויד היטב כינס בבסיסו אלפי אזרחים, רק כדי למסור אותם כעבור כמה ימים בחזרה לסרבים - היישר אל מותם.

"לאן את הולכת אאידה" מגיש דין וחשבון נוקב על ההתנהגות הפחדנית והאימפוטנטית של החיילים שם, בפרשה שבהולנד הפכה לטראומה ובושה לאומית. אלא שמעבר לתזכורת, יש כאן תהייה מציקה: האם אפשר היה אחרת? חיילי ה"דאצ'באט", מדגיש הסרט, היו ברובם "אנשים טובים", שניסו לעשות את המעשה הנכון ולא הצליחו, ובעיקר פחדו על חייהם.

עולה שוב השאלה: מי בכלל יוצא להילחם במלחמות שאינן שלו? מתי מעט. השאלה הזו רלוונטית במיוחד לישראלים, אלופי העולם בצקצוק ובהפניית אצבעות מאשימות ל"עולם", מסיבות מובנות. אך האם אי פעם הייתה כאן תנועה או דיון רציני בשאלת שליחת חיילים לסכסוכים לא־לנו, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו למשל? אפילו קליטתם של מספר סמלי של פליטים מאפגניסטן נתקלה בהתנגדות עצומה הקיץ, מכל קצוות הקשת הפוליטית.

כל ישראלי יודע לשלוף את התשובה המוכנה מראש: יש לנו מספיק צרות וסכסוכים משלנו. שהאמהות האוסטריות והשוודיות יקריבו את ילדיהן באפריקה. אלא שאמירה כזו היא תמימה ובעיקר מיתממת.

כפי שההיסטוריה מלמדת שוב ושוב, מבוסניה ועד אוקראינה, מרבית אזרחי תבל מסוגלים להקריב את עצמם והיקר להם עבור קבוצת הלאום או הדת, אבל לא בשביל אדם וגם לא בשביל ילד בקצה השני של העולם - לא משנה כמה מר ואכזר גורלו. כשכוחות סובייטים שחררו את אושוויץ, ואמריקאים נחתו בנורמנדי, הם לא עשו זאת כדי "להציל" אף אחד, אלא כדי להגן על האינטרסים של ברה"מ וארה"ב.

לכן כשישראלים מטיפים כנגד האירופאים או האמריקאים על שאינם מוכנים למות בשדות הקטל בדונייצק, שישאלו את עצמם קודם כל, אם הם מוכנים לעשות זאת. ושנית, האם האירופאי הממוצע מאמין שטנקים רוסיים ישעטו בעשור הקרוב ברחובות ברלין ופריז, גם אם המערב יפסיד באוקראינה. בהנחה שהתשובה היא לא, כל מה שנותר הוא להבין שגם בקייב, כמו באפגניסטן, כמו בדרום לבנון - עמים נותרים להגן על עצמם לבדם.