על קו החוף
המקום: חוף גבעת עלייה, תל אביב־יפו, 16:30
המצולמות: מימין: נאדיה באקורדזה (48) מבת־ים, נשואה ואם לשניים, מנהלת אמנותית של פסטיבל סרטי הווידיאו הבינלאומי בקאנסק, סיביר; אילנה סברדלוב (57) מיפו, גרושה ואם לשניים, מעצבת אתרי אינטרנט; אלאונורה קומינה (42), נשואה ואם לבת, עובדת בחברת A1 Films המפיצה סרטים ברוסיה.
נאדיה: "שלושתנו באנו לישראל ממוסקבה, אבל הכרנו פה. פיתחנו מסורת לבלות ביחד לפחות פעם בחודש, לשתות יין ולחגוג את החיים. אלאונורה ואילנה שלוש שנים בישראל ואני כבר שבע שנים. בעלי ישראלי שעלה מאוקראינה ב־98'. הוא עובד כאמרגן בתחום המוזיקה. נפגשנו לראשונה במוסקבה לפני עשר שנים. עבדתי אז כמנהלת אמנותית במרכז התרבות ואחד האירועים שאירגנתי היה פסטיבל כליזמר. הזמנתי להקת כליזמר ישראלית להופיע ובעלי הגיע עם הלהקה כמפיק שלהם. אחר כך, עבדנו יחד על כל מיני פרויקטים וקונצרטים וזה הפך לסיפור אהבה. אני לא יהודייה אז לא יכולנו להתחתן בישראל. כשהיינו ביחד בניו־יורק במסגרת פסטיבל מוזיקה היה לנו יום חופשי מעבודה והתחתנו במנהטן. זה היה קל.
"אחר כך בישראל היה החלק הקשה, וקיבלתי אזרחות רק לפני שנתיים, אחרי תהליך ארוך. בהתחלה, הוויזה שלי איפשרה לי להיות כאן רק שלושה חודשים ברצף, ואז הייתי צריכה לנסוע לחו"ל כל פעם. שנתיים חיינו על הקו בין ישראל למוסקבה. אחר כך קיבלתי אישור זמני, תעודת זהות כתומה – בשלב זה היו לי כל הזכויות של אזרח חוץ מלהצביע. אחרי עוד שלוש שנים קיבלתי אזרחות ותעודה כחולה. היינו צריכים להוכיח למשרד הפנים שאנחנו זוג אמיתי ולא בזוגיות פיקטיבית - זה די דומה ברוב המדינות המערביות כשמתחתנים עם אזרח. ההבדל שבישראל, אם אתה יהודי, מקבלים אזרחות בזכות ולא בחסד. בעלי היה גיבור וטיפל בכל הבירוקרטיה מול משרד הפנים – אני לא עשיתי כלום. הוא היה צריך להכין המון מסמכים, צילומים והתכתבויות שלנו. פעם בשנה היינו צריכים להגיע לפקיד במשרד הפנים. בפעם הראשונה היה לנו ריאיון מאוד ארוך ואחר כך היינו צריכים להגיע פעם בשנה כדי להציג הרבה מסמכים. אפילו הגשנו שירים שבעלי כתב לי– זה הצחיק אותנו לדמיין את הפקיד קורא שירי אהבה. אפילו היה לנו אלבום של סלפיס שמוקדש למשרד הפנים שדאגנו לצלם בכל טיול שעשינו. הרבה חברים שלי אמרו לי שכדאי לי לחפש את השורשים היהודיים שלי, כי לכולם יש.
"פסטיבל הסרטים שאני מנהלת קורה פעם בשנה בסיביר, אבל נוח לי לעבוד מישראל – אני רואה את כל הסרטים שאני צריכה לבחור אצלי בבית. קאנסק הוא מקום קטן במחוז קרסנויארסק. מייסדי הפסטיבל מצאו את קאנסק באינטרנט בטעות, כי ברוסית מבטאים את השם בצורה זהה ל"קאן", המקום של פסטיבל הסרטים המפורסם בצרפת. כך היא נבחרה לארח את הפסטיבל. הסרטים בפסטיבל הם מזרם הקולנוע האֶקְסְפֶּרִימֶנְטָלִי והם משתמשים בשפות קולנועיות חדשות. אין בסיביר קהל גדול לזה, וגם לא בשאר העולם, אבל תפקידנו לקדם את זה. הפסטיבל בדרך כלל מתרחש באוגוסט, אבל השנה זה היה בינואר, בגלל דחיות של הקורונה. היו שם מינוס 27 מעלות. אבל האנשים עדיין מגיעים. כאן 18מעלות והחוף ריק".
אלאונורה: "אני אוהבת את הריחות בארץ. זה סימן של הרבה חיים בחוץ. במוסקבה החיים קורים במקומות סגורים, בתוך הבתים. פה האנשים יותר פתוחים ויש יותר חיוכים. לפני שלושה ימים חזרתי מביקור במוסקבה וזה היה מוזר, הבנתי שאני כבר לא שייכת, למרות שאני מאוד אוהבת אותה. אני כבר מרגישה כאן בבית. עכשיו ברוסיה אם אתה לא מסכים עם פוטין אתה נחשב לסוכן זר. אנחנו עובדות בתחומים של האומנויות ורוב החברים שלנו שם בדעות ליבראליות, עם תשוקה לחופש. זה מדהים, גדלתי בברית המועצות בסוף תקופת המשטר הקומוניסטי, ואפילו אז היה יותר חופש להתבטא ולחיות מאשר היום. הרבה חברים חושבים לעזוב, כי אחרי עשרים שנה הם כבר התעייפו מהפוליטיקה של פוטין. בשנות התשעים רוסים הגיעו לארץ בעיקר מסיבות כלכליות. היום זה כבר לא כך. כלכלית, רמת החיים שלנו הייתה יותר גבוהה במוסקבה. אנשים מחפשים לברוח מהפוליטיקה של פוטין. ישראלים לא מבינים כמה שהחברה כאן חופשית. כמובן שיש כאן גם בעיות, גם מול הפלסטינים וגם יוקר המחייה. אני בשוק מכמה כל דבר עולה כאן".
