הרל"ש
הליכוד עובר שינוי. אולי אפילו מהפך. זה רע לימין. זה רע לליכוד. זה רע למדינת ישראל. ח"כ איתמר בן גביר הופך לאיש החזק והבולט של הימין בכלל ושל הליכוד בפרט. ח"כים מהמפלגה הגדולה ביותר עולים לרגל ל"לשכה" שהקים ממשיך דרכו של כהנא בשייח' ג'ראח, כדי לזכות בשיירים מהתהילה של המנהיג העולה. הוא מתקבל בתשואות בהפגנות הימין, ובמדד מחיאות הכפיים אפשר להניח שיזכה ליותר תרועות לא רק מכל ח"כ מהליכוד, אלא גם יותר מנתניהו עצמו, ככל שמנהיג הליכוד הנוכחי ימשיך להסתייג מדודי אמסלם.
פעם יצאו חברי הכנסת של הליכוד מאולם המליאה כאשר מאיר כהנא עלה לנאום. היום הופך יורשו וממשיך דרכו לדמות נערצת באותו ליכוד. פעם החרימה רשות השידור את כהנא (עד שבג"ץ ביטל את החרם). בימים הללו יורשו של כהנא זוכה למעמד של גיבור תקשורת. בשנת 2021 הגיע בן גביר למקום החמישי בהופעות בתקשורת, 1,402 פעמים, כמעט כפול מראש מפלגתו, בצלאל סמוטריץ', ושני לנתניהו, מקרב אנשי הימין. יותר מהורוביץ, ממיכאלי ומליברמן. בקצב הנוכחי, ב־2022 הוא יעבור את נתניהו.
בן גביר יזם עכשיו הצעת חוק שתעניק חסינות לחיילים ולשוטרים שפעלו במסגרת מבצעית. מפאת כבוד השיח נכנה אותה רק כאווילית. משום שהסיבה העיקרית לכך שחיילי צה"ל פטורים מעונשו של בית הדין הבינלאומי בהאג נעוצה בכך שלישראל יש מערכת משפט מתוקנת שמטפלת בחריגים. יהיה ככל הנראה צורך בטנקים של צה"ל שיקיפו את הכנסת כדי למנוע את קבלת החוק. זו הפקרה של חיילי צה"ל. אם חלילה יעבור החוק, תיסלל הדרך לתביעות נגד חיילי צה"ל בהאג. זה ניצחון של שונאי ישראל. אבל לעזאזל האינטרס הלאומי.
רק לפני שנה, צריך להזכיר, אמר לוין ש"בן גביר לא יהיה בקואליציה" והוסיף ש"דרכו אינה דרכי". עכשיו חתומים עשרה ח"כים מהליכוד ובהם לוין וישראל כץ, על הצעת החוק המסוכנת של בן גביר. "דרכו היא דרכי", יכולים לומר עכשיו רבים מבכירי הליכוד.
בשנים האחרונות היה נתניהו, בעיני רבים מדי, "סכנה לדמוקרטיה". פה ושם הוא אכן הידרדר. פה ושם הוא העדיף את האינטרס האישי על הלאומי. פעם אמרו על מנחם בגין שהוא הסכנה לדמוקרטיה. היום מתגעגעים אליו, על תקן של דמוקרט דגול. נתניהו, למרות הכל, היה הסמן השמאלי של גוש הימין. כמעט היחיד שהסכים לומר "מדינה פלסטינית". הוא הלך כברת דרך ארוכה עם יוזמת השלום של קרי ואובמה, והסכים לנסיגה של למעלה מ־90 אחוז. הוא גם היחיד בימין שתומך ביוזמת השלום של טראמפ. בקצב האירועים הנוכחי, עם הגינוי ששיגר לאמסלם, והטלפון שלו לנשיאה חיות, וכשרבים מדי מבכירי הליכוד צועדים כעיוורים אחרי בן גביר, אנחנו עוד נתגעגע אליו.
אוקראינה־רוסיה כמשל
ערבוב אוכלוסיות הוא מתכון לאסון. אחוות עמים טובה לספרי אגדות. היא החזיקה מעמד תחת שלטון הברזל של ברה"מ, אבל השאיפות הלאומיות היו ונותרו הכוח המניע ברוב הסכסוכים. צ'כוסלובקיה התפרקה לשתי מדינות לאום, ללא ירייה אחת, כי זה מה שרצו העמים. ברה"מ עצמה התפרקה ל־15 ישויות לאומיות, כי זה מה שרצו העמים. אבל בכל אזור שבו נותר ערבוב אוכלוסיות – האלימות הגיעה. כך בדרום־אוסטיה וכך באבחזיה, שהקימו מעין מדינות עצמאיות, ונפרדו מגיאורגיה. כך יוגוסלביה שהתפרקה לשבע ישויות לאומיות, והמתחים שם מאיימים שוב על השלום שהושג, בגלל אותו ערבוב אוכלוסיות שעדיין קיים.
בהחלט יכול להיות שרוסיה של פוטין הייתה פולשת לאוקראינה גם ללא קריאות הבדלנים מאזורי דונייצק ולוהנסק, הסמוכים לגבול הרוסי. אבל התירוץ הגיע. קוראים לו והוא בא להושיע. באותה הזדמנות הוא כמובן רומס ברגל גסה את כל ההסכמים שנחתמו בעבר. ראשית, את הסכם בודפשט מ־1994, שלפיו התפרקה אוקראינה מהנשק הגרעיני שנותר בשטחה לאחר התפרקות ברה"מ. ושנית, את הסכם מינסק, מ־2014, שהיה אמור לסיים את סבב הלחימה הקודם, שפרץ גם בעקבות דרישת הבדלנים לאוטונומיה. גם ההשתלטות על חצי האי קרים ב־2014, צריך להזכיר, יצאה לפועל בגלל התירוץ של רוב רוסי. מדוע שאזור שמאוכלס בעיקר ברוסים יהיה בשליטת אוקראינה?
יש שני לקחים מידיים. ראשית, הסכמים בינלאומיים לא שווים את הנייר שעליו הם כתובים, אם הסיבות למשבר שרירות וקיימות. זו מסקנה שהימין הישראלי אוהב. ושנית, שערבוב אוכלוסיות הוא מתכון לאלימות. עוד חומש, עוד נחלת שמעון ועוד אביתר, והדימום הישראלי־פלסטיני יימשך ללא הפסקה. ואת הלקח הזה הימין הישראלי לא מוכן ללמוד.
דעיכת האמת
השיח הציבורי, טוענים קוואנה וריץ' ממכון ראנד, לוקה ב־Truth Decay (דעיכת האמת). אמנם הם כותבים בספרם על ארה"ב, אבל גם פה יש "אג'נדות" ו"נרטיבים" שמשבשים את החתירה לאמת. השבוע חוויתי זאת על בשרי. העזתי לכתוב בגנות ח"כ אמסלם. חטאי הגדול היה שטרחתי לבדוק את הטענות שהשמיע. בג"ץ פתח את שעריו ל"ג'ינג'י", טען האיש והסערה, אבל זרק אותו כי הוא ממחלקת "האמסלמים והמכלופים". האומנם? התנועה לאיכות השלטון, של הג'ינג'י, עתרה נגד שיהוי ההחלטה בעניינו של דרעי. העתירה נדחתה, בדיוק כשם שזו של אמסלם נדחתה. ומדוע? גם כי "בית המשפט לא נעתר בדרך כלל לעתירות ציבוריות מקום בו קיים נפגע ישיר שלא פנה בבקשת סעד". בדיוק אותו נימוק. גם העתירה של אמסלם בנושא גיוס ערבים נדחתה, כך הולכת הטענה, למרות שהעתירה המפורסמת של יהודה רסלר בנושא גיוס חרדים, דווקא נענתה. לא נכון. העתירה של אמסלם לא נדחתה. אבל לשקר יש רגליים.
כך גם בעניין סדרת התחקירים על ההאזנות שפורסמה ב"כלכליסט". בעקבות בדיקה שבוצעה בעיתון כתבתי שיש צורך בביקורת עצמית ובחשבון נפש. שוב זכיתי להתנפלות משום שביקורת על סדרת התחקירים, רחמנא לצלן, משרתת את גורמי אכיפת החוק. כך שאבהיר. הטענות על עצם כשרותם של צווי ההאזנה, על המוטיבציות הפוליטיות בחקירת נתניהו, ועל נושאים נוספים שעולים מהפרשה – נותרו בעינן. אבל משהתברר שיש ליקויים בתחקירים, צריך לומר זאת.
האם כשיש עמדה עקבית בנושא מסוים – כמו התנגדות לאקטיביזם השיפוטי וביקורת על מערכת המשפט – חייבים לתמוך בכל טענה בנושא, גם אם היא שגויה? יש כאלה שחושבים שכן. זהו ביטוי מובהק של דעיכת האמת. זה לא שאין לי אג'נדה. אבל כשהאג'נדה והאמת מתנגשות, אני מעדיף את האמת.
