"הרגשתי שמישהו החליט להתעלל בי ושם לי מעצור"
הדוגמנית רומי פרנקל כבר הייתה על הגל: ציפי רפאלי לקחה אותה תחת חסותה, קמפיינים נסגרו בקצב מסחרר והעתיד נראה ורוד. ואז הסוכנת הכל־יכולה נכנסה לכלא, ועל הדרך הגיעה גם הקורונה שעצרה את העולם. עכשיו, אחרי הפרידה מרפאלי ("הבנתי את הצורך שלה להתפנות למשפחה"), היא שוב נותנת גז, ומגלה למה סירבה להזמנה למסיבת יום ההולדת של ניימאר בברצלונה
כשמישהו רוצה לרדת על רומי פרנקל, ממש להיכנס בה ברעש מחריש אוזניים, הוא כותב לה: "תגידי, למה לא סגרת את הרווח בין השיניים?"
אז הנה החדשות הרעות עבור הנשמות הטובות. "שאלה כזאת לא מזיזה לי ולא נוגעת בי", היא מחייכת וחושפת שיני פנינה. "אם זה הפגם היחיד שמצאת בי – אני שמחה. אם תרצה לקבל תיאור של פגמים נוספים – אין בעיה. אני שלמה עם מה שיש לי. אף אחד לא מושלם".
אבל דוגמנית אמורה להיראות הכי קרובה לשלמות.
"באמת?" היא מוחה, "מי קבע? ואם אני רק 1.65 מטר זה אומר שאני לא יכולה לדגמן? בחו"ל זה לא מספיק למסלול, אבל בצילומי פנים וביוטי לא חסרה עבודה".
שיניים, בניגוד לגובה, אפשר לתקן.
"נכון. כשהייתי בת 12 נידנדתי לאמא שלי שאני רוצה לסגור את הרווח והיא זרמה איתי. האורטודנט הסתכל עליי ואמר 'לכי הביתה, את לא צריכה שומדבר'. חבל שאני לא זוכרת את שמו של הרופא כדי לשלוח לו תודה. היום כל דוגמנית חייבת שיהיה לה איזשהו ייחוד, אם את נראית בדיוק כמו האחרות את לא מספיק בולטת וגם לא תהיה בעיה להחליף אותך. הרווח הפך לסמל המסחרי שלי".
ואם יציעו לך תפקיד ראשי בסדרת־על בתנאי שתוותרי עליו?
"אין מצב, ולא רק בגלל שאני אוהבת אותו. לשני הוריי יש רווח כזה והוא מאחד בינינו. רוצה לשמוע קטע? גם לברק יש רווח כזה בין השיניים. בטח גם לילדים שלנו יהיה", מצחקקת הרב"טית מתל השומר שמכהנת כבר שלוש שנים (ברוטו) כצמודתו של הדוגמן ברק שמיר.
שיחה יומית לכלא
ארבעה חודשים אחרי יום הולדתה ה־19, היא לא מקוששת אבנים לסלילת השביל שאולי יוביל אותה לטופ, אלא מקמפנת את אדידס ומיקי בוגנים ובכך מתניעה מחדש את הקריירה שלה, שספגה ברקס חזק. "ברור שגם עולם היופי נפגע מהקורונה, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה לתחושת התקיעות שחוויתי. הסוכנת שלי, ציפי רפאלי, נכנסה לכלא וכל הבאז שנוצר סביבי, כשאמא של בר רפאלי החליטה לקחת אותי תחת חסותה, השתתק ודעך. גם כשהייתה בנווה תרצה דיברנו על בסיס יומיומי. בסלולרי שלי שמרתי שני מספרים – 'ציפי כלא' ו'ציפי מטבח' – וכשזיהיתי אחד מהם על המסך עזבתי הכל ורצתי לצד כדי לדבר איתה בשקט. חיכיתי לרגע שהיא תצא לחופשי ותחזור לייצג אותי".
וזה לא קרה.
"ציפי יצאה מהכלא קצת אחרת, יותר רגועה, פחות ברדיפה. שמחתי לראות אותה ככה, נינוחה, לא ידעתי שזה היה דיכאון, כמו שנחשף עכשיו בסדרה. השינוי שציפי עברה השפיע גם על העבודה. הבנתי את הצורך שלה להתפנות למשפחה, והיא הבינה את הצורך שלי לתת גז. לפני ארבעה חודשים היא שיחררה אותי באהבה ובאיחולים להצלחה. אני מודה שהוקל לי כשהצעד הזה בא ממנה, ביוזמתה. אנחנו כמו זוג שנפרד כששני הצדדים מבינים שזהו, זה הזמן להיפרד. מאז אני אצל עומרי יערי. חזרתי אליו. אצלו התחלתי. התבלבלת?"
היא בתם הבכורה של קרן (משווקת מופעים) וניר (איש מכירות) מגבעתיים. "בעבודת שורשים התחרבשתי עם אמא ב'למה קראת לי רומי' והמצאנו מלא סיבות מרשימות, אבל האמת - אמא ראתה איזו סדרה עם רומי אבולעפיה והתאהבה בשם. עד גיל עשר הייתי בת יחידה ושיעמם לי נורא. בכיתי לאמא שאני רוצה בובה. אמא הרתה כשהייתי בת שבע וחצי, ועפתי מרוב שמחה, אבל די מהר התברר שההיריון לא מתפתח ובמקום לעודד את הוריי תרמתי לדיכאון שלהם בהפגנות של כעס ואכזבה. את ההיריון הבא הם שמרו בסוד עד סוף החודש הרביעי ואמא הכינה אותי לאפשרות שלתינוקת לא יהיו עיניים כחולות כמו שלי. לשני הוריי יש עיניים חומות, והצבע הכחול הגיע אליי מהמשפחה הרחוקה. אמה, אחותי הקטנה, היא בול אני, קופי. באופי היא שונה מאוד ממני. יש לה פלפל שחבל על הזמן".
ולך, בילדותך, לא היה?
"אפילו לא גרם אחד. אף פעם לא עמדתי מול הראי ואמרתי 'וואו'. הייתי ילדה נורא ביישנית עם אפס ביטחון עצמי. באלבום התמונות מהגן יש לי פוזה קבועה, דמעות על הלחיים. כשמישהו הסתכל עליי התחלתי לבכות, וכשראיתי מישהו עם מצלמה עברתי לצווחות. ברחוב, כשאמא עצרה לדבר עם מישהו שלא היכרתי התחבאתי מאחורי הגב שלה. העובדה שההופעה החיצונית שלי משכה מבטים ומחמאות העצימה בי את המבוכה. רק הדוגמנות בנתה את הדימוי העצמי שלי עד לקיצוניות ההפוכה. מאז שהתחלתי ללכת לאודישנים אני מבליטה את האישיות שלי כדי שלא יתייחסו אליי כמו לפלקט".
איך ילדה כל כך ביישנית הופכת לדוגמנית?
"במקרה. החברה הכי טובה שלי הייתה מאי גורפינקל. היינו כמו אחיות, מחוברות ומכורות זו לזו. בכיתה ו' גילו לה גוש בברך, זה היה סרטן העצמות וסירבתי לחגוג את בת־המצווה שלי בלעדיה. חיכיתי עד שהיא תחלים ונוכל לחגוג ביחד, כמו שתיכננו. ועשינו את זה. חגגנו בת־מצווה בגיל 13, באיחור של שנה, שבמהלכה מאי הכירה לי את נטלי דדון, שליוותה אותה בבית החולים. נטלי שאלה אותי אם בא לי לדגמן והעבירה אותי לעומרי, שייצג אותי במשך שלוש שנים מדהימות ומעבר לתפקידו כסוכן הוא כמו אחי הגדול. הוא ידע מה הגבולות שלי וכיבד אותם".
איזה קווים אדומים היו לך?
"אז, וגם עכשיו, אני לא מוכנה לשתף פעולה עם תרגילים יחצניים של זוגיות כדי לקבל קמפיין כזה או אחר. עד גיל 18 לא הרגשתי בנוח להצטלם בצורה סקסית שחושפת ישבן או חזה. עומרי ידע שלא ארדוף אחרי כסף ותהילה מפני שאני לא מאמינה בנסיקה מהירה שאחריה באה התרסקות, אלא בעבודה איטית וקשה. אמא לא יכלה להצטרף אליי בטיסות העבודה הראשונות לפריז, מילאנו ודנמרק, היא לא רצתה להתרחק מאחותי הקטנה, וסוכנת של עומרי ליוותה אותי גם בצילומי בגדי ים של 'ויקטוריה סיקרטס' באיביזה. אסור שדוגמנית צעירה תסתובב בחו"ל לבד. דיווחים על הטרדות ותקיפות מיניות שמדי פעם נחשפים בישראל הם כלום לעומת מה שקורה בעולם הגדול. שם זה ג'ונגל. לפני שנתיים הוזמנתי למסיבת יום ההולדת של ניימאר בברצלונה ולא חשבתי פעמיים לפני שאמרתי לא, תודה. מה יש לי לחפש אצלו? למה שאהיה הקישוט של המסיבה?"
איך הטיסות הסתדרו עם התלבושת האחידה?
"ביסודי הייתי תלמידה מצטיינת, עבדתי כדי להגיע לציונים גבוהים, הייתי קצת חננה. בשנתיים הראשונות בתיכון אורט גבעתיים הוגדרתי כתלמידה ממוצעת, וכשהתחיל הלחץ של הבגרויות השילוב הפך ליותר מורכב. הציבו לי אולטימטום שאם לא אהיה נוכחת במספר שעות מינימלי אצטרך לעבור לאקסטרני. נלחמתי כדי להישאר. לא רציתי לוותר על מגמת הקולנוע שבה למדתי וגם לא על החברים. עבדתי עוד יותר קשה והוצאתי בגרות מלאה. באותה תקופה הסתיים החוזה שלי עם עומרי, וציפי רפאלי, חברה טובה של המשפחה שלנו שמכירה אותי מאז שהייתי בת שנה, הציעה שנחבור יחד וננסה את מזלנו. הוריי אמרו 'יאללה', וככה זה נסגר".
איך הגבת לתהליך?
"וואו, זו הייתה הפתעה ענקית וזה מאוד החמיא לי מפני שציפי תמיד הכריזה שהיא לא תיקח אף דוגמנית, חוץ מבר. שמחתי שמאחורי הקלעים המקצועיים שלי תעמוד אישה, אמא. ציפי סגרה לי את 'רנואר' ואת 'הנבחרת של סמסונג'. כיוון שנאסר עליה לצאת מהארץ, בת דודה שלי טסה איתי לעבודה. ציפי מעולם לא אמרה לי לרזות או לקנות עקבים עוד יותר גבוהים. מי שבאמת מבין את העולם הזה לא הולך על המנטרות של 'גבוהה' או 'שדופה'. היא הסבירה לי שבחו"ל, במקומות הנכונים, יסתכלו גם על האישיות ועל האנרגיות שאני מביאה".
להרגיע את החרדות
העבודה המשותפת הידקה את הקשר בין משפחות רפאלי ופרנקל. "מה עושים בשבת בבוקר? נוסעים אליהם לבריכה, וכולם עם כולם. שמח, בלגן. לא ראיתי בציפי אמא שנייה, היא יותר כמו הסבתא שמעולם לא הייתה לי. שתי הסבתות נפטרו לפני שנולדתי. אצל בר זיהיתי קווי אופי שקיימים גם אצלי, כמו הצורך בפרטיות. היא אדם שקט ורגוע שלא מחפש רעש ובזה אנחנו ממש דומות. המשפחה היא העוגן הכי יציב בחיים שלי. אני ילדה של בית, פחות של מסיבות והשקות. אחר כך ציפי נכנסה לכלא, והתגייסתי, וקורונה, לא משנה הסדר, הכל קרה ביחד, והרגשתי שמישהו החליט להתעלל בי ושם לי מעצור.
"הייתי רגילה לקום בבוקר ליום עמוס ופתאום אין כלום וזה מתסכל. ניסיתי להתנחם במחשבה שבגלל הקורונה הרבה אנשים מרגישים את חוסר האונים הזה. ציפי, בשיחות הטלפון היומיומיות, הצליחה לעודד אותי. היא אמרה לי 'רומי, חכי לקמפיין הגדול שלך, אני מאמינה שאחריו הכל יתגלגל כמו כדור שלג'. בזה ציפי דומה לאמא שלי, שאיכשהו מצליחה להרגיע את החרדות שלי. יש לי בעיה עם גדילה. אל תשאלי מה עשיתי לה ביום ההולדת שלי. בכיתי שבשנה הבאה אהיה בת 20 ואני לא רוצה שהחיים שלי יעברו כל כך מהר, אני רוצה ליהנות מכל דקה. זה משהו שלמדתי כשמאי נפטרה".
מאי? מהבת־מצווה הכפולה?
"כן, בגיל 15 הסרטן חזר אליה, לריאות, והייתי איתה עד הסוף. ביום ההולדת שלה הרשו לי להיכנס לחדרה לכמה דקות, גם היא כבר ידעה שהפעם היא לא תנצח אותו. הבאתי לה ערכת טיפוח ועגילים, מאי לחשה לי באוזן שהיא אוהבת אותי ואחרי יומיים הודיעו לי שיש לוויה. הרגשתי שהלב שלי נדקר. בשבעה לא זזתי מהבית שלהם, וכשחזרתי לשגרה פיתחתי חרדות. בלילות לא נרדמתי עד ארבע לפנות בוקר ואחרי שלוש שעות קמתי לתיכון. אין ספק שזה ביגר אותי מאוד. מצד אחד רציתי לטרוף את העולם כי החיים קצרים, ומצד שני רציתי לנצל את הרגעים היומיומיים עם האנשים שאני אוהבת".
כמו ההוא עם התלתלים. "עד גיל 16 בכלל לא חשבתי על בנים. כששאלו אותי 'מה, את לא רוצה חבר?' עניתי בשלילה. כנראה שעוד לא הייתי בשלה. את ברק היכרתי דרך חבר משותף, הפכנו לידידים טובים שנפגשים כל יום ומשתפים את כל הסודות, ומשם זה התפתח לאהבה. הוא הנשיקה הראשונה שלי", היא מסמיקה. "נפרדנו לחצי שנה לא מפני שהאהבה נגמרה, זו הייתה שרשרת של מריבות שיצרה משבר, וברק טס לארצות־הברית, אבל החברים המשותפים עידכנו אותי במעשיו וגם דיווחו לי שהוא לא נפגש עם נועה קירל ביחידות, רק במסגרת החבורה".
ובמשך חצי שנה ישבת בבית וחיכית לו?
"לא ישבתי בבית, אבל לא הרגשתי שאני מסוגלת לצאת עם מישהו אחר. ביליתי עם חברות. ברק חזר כמה שבועות לפני יום ההולדת שלי וברגע שהתראינו חזרנו לנקודה שבה הפסקנו. ברור שהוא אירגן לי בילוי רומנטי ליום ההולדת, אבל עצם זה שחזרנו היה בשבילי המתנה הכי יפה".
גם הוא מתייחס לקשר שלכם בצורה כל כך רצינית?
"ברק יודע שלא אנהל מערכת יחסים כל כך ארוכה אם אין מחשבה על עתיד משותף. כיף לנו ביחד. שנינו חתומים אצל עומרי, שנינו לומדים משחק אצל איתי תורג'מן, והחלום שלנו הוא לקבל קמפיין משותף. לא דחוף לי לצאת לעצמאות, אנחנו ישנים אצל הוריו, ביבנה, או אצלי. הדירה שלנו חטפה טיל ב'שומר החומות', כשישבנו בממ"ד, יצאנו ממנה לתקופת השיפוצים והוריי נתנו לי יד חופשית לעצב אותה מחדש. הם סומכים על הטעם שלי. את המיטה שהייתה בחדר שלי העברתי לאמה, אחותי הקטנה".
ואם היא תרצה להתחיל לדגמן?
"למה לא? זו חוויה אינסופית. אמליץ לה לחכות עד לגיל התיכון ואשתדל ללוות אותה בטיסות לחו"ל, אם לא אהיה אז נשואה פלוס". *
לפנייה לכתב/ת 
