שביל הבריחה
בדרך ארוכה וחשוכה צעדו אמש עשרות אלפי אוקראינים עם תיקים על הגב ומזוודות בידיים לכיוון פולין ואל הלא נודע • הרוב הגדול הם נשים וילדים שהשאירו מאחור בעלים ואבות – בלי לדעת אם ישובו להיפגש • אחרי שעות של המתנה, כשיגיעו לצד השני והבטוח, הם יקבלו תה חם, שמיכה וטיפול ראשוני • "סידרנו את כל החיים בשלוש מזוודות ועגלה. מזוודה אחת לגעגועים, אחת לכאב ואחת לקחנו ריקה לעתיד שיבוא"
מחסום מדיקה גבול אוקראינה פולין. פה לא נשמעים הדי הטילים, לולאות הקליעים, לא הרעש המחריד של שרשראות הטנקים על כבישי הערים. פה נמצאים הרסיסים, הנזק ההיקפי. פה מוטלים פליטינו. אישה וילדיה. כל משפחה באומללותה.
דרך הגבול הפולני צעדו היום עשרות אלפי פליטים. אחרי שעות ארוכות בצד האוקראיני, כשעמדו על אדמת פולין הם קיבלו מהמתנדבים הרבים מים, סנדוויץ', מילה חמה וחיבוק. אוטובוסים אספו את חלקם למרכזי הערים הסמוכות. סל קליטה שהממשלה הפולנית הכינה היטב מבעוד מועד. חלקם האחר המתינו מעבר לגבול, הביטו לאחור וחיכו לקרוביהם, סימסו בטלפונים, ניסו לטעת תקווה לייאוש.
עם שלושה ילדים, בני 12, שמונה ושנתיים, חיכתה הלינה לבעלה. היא נשאה את התינוקת על בטנה, בידה האחת דחפה מזוודות עמוסות בגדים, ובשניה עגלה ובה ילדיה. היא אחת מתוך גל הפליטים שלא הפסיק לזרום. מפעם לפעם פרצה צווחת צעקה של אושר למראה קרוב משפחה או חבר שחצה את הגבול אל הצד הבטוח.
"בעלי לקח אותי חמישה עשר קילומטר מפה עם הרכב, ואז עצרו אותנו החיילים ואמרו שהוא לא יכול להמשיך. ירדנו וסידרנו הכל. כל החיים בשלוש מזוודות ועגלה. צחקנו שזו מזוודה אחת לגעגועים, אחת לכאב ואחת לקחנו ריקה לעתיד שיבוא", אומרת הלינה בחיוך עייף.
"אנשים מסביבנו בלבוב המשיכו לחיות כאילו הכל אותו דבר, המשיכו לעמוד בתחנות אוטובוסים שלא באו, ואנחנו ידענו שיותר לא נחזור הביתה, או לא נחזור למקום כפי שהכרנו". כשעמדה וחיכתה לאיש שלה, עשרות מכוניות המשיכו להיכנס מפולין לאוקראינה, נהוגות על ידי גברים שחזרו למדינתם כדי להילחם ברוסים. חברות השכרת הרכב בפולין הפסיקו להשכיר מכוניות אחרי שאוקריאנים רבים הגיעו לגבול עם המכונית, זרקו אותה שם והמשיכו ברגל להגן על ארצם.
פליטים אחרים, בעיקר אמהות עם ילדיהם, נאספו על ידי אוטובוסים או מתנדבים אוקריאנים שגרים בפולין והגיעו עם מכוניות פרטיות להציל את בני עמם. ברות המזל קיבלו חדר בבית בפולין שאותו נהגו לנקות, בימים כתיקונם. "כל מה שאתה רואה פה, למרות כל העליבות והבדידות, הטרגדיה והצער, כל מי שעומד פה הם בני מזל", אמרה ורה שחיכתה בגבול לבנה הבכור. בנה הקטן החזיק בידו בובת פילפילון.
דווקא באפילה הזו, דווקא כאן, חייבים לחפש את הסדק שדרכו נכנס האור. והאור הוא מדינות אוטוקרטיות שנהגו בעבר ביד גסה בפליטים אבל הפעם פתחו את שעריהן במלואם, מעניקים הזדמנות לחיים לכל רסיסי המלחמה החדשה ביבשת.
בשביל החשוך שאורכו קילומטר וחצי צעדו צמדים־צמדים – עם תיקים על הגב ומזוודות בידיים – לכיוון פולין ואל הלא נודע. עוד מעט יקבלו כוס תה חם, ויחס חם יותר, טיפול ראשוני ובדיקת קורונה. "אתה לא יודע מה זה טראומת מלחמה עד שאתה לא מרגיש את זה על בשרך ועד שאתה לא רואה ילדים קטנים רואים חיילים קורעים את אבא שלהם מהם", אומרת ורה. "יש הרבה תסכול ודמעות, אבל בעיקר יש הידיעה שהילד שלי איבד את האמון שלו בנו כמי שאמורים לתת לו גג ואוכל וביטחון. אני לא חושבת שפוטין חושב על זה בכלל כשהוא פותח במלחמה נגד מדינה ריבונית".
בתוך הסופרמרקט הצמוד לגבול בצד הפולני, מושבים עשרות פליטים, בכניסה ובמעברים. המקומיים עושים קניות ליום ראשון ומפרישים לטובת האוקראינים ממתק בואנו או בקבוק ליטר של קולה, ויש שממתיקים בבקבוק וודקה קטן.
הפליטים, מיטלטליהם לצידם ועליהם. פורשים שמיכות ללינה. הם לא חוזרים לשום מקום כל עוד מלחמה, ולא הולכים קדימה עד שהייאוש יחליף את התקווה לראות את יקיריהם. אנשי שטח ההפקר באלפיהם, על זקנם, נשותיהם וטפם. רק הגברים נשארו ללחום על המולדת, קרב גבורה כמעט חסר תוחלת. אירופה, פברואר 2022. מראות שחשבנו שלא נראה עוד.
לפנייה לכתב/ת 
