לירון סיבוני, בת 17.5 מראשון־לציון, היא בת בכורה לזוג הורים חירשים. כמו שני אחיה הקטנים, גם היא שולטת בשתי שפות — השפה העברית ושפת הסימנים. שלושת האחים, מושתלי שתל קוכליארי (שבלול) מגיל אפס, מתקשרים עם הוריהם בשפת הסימנים. "בסביבה חירשת רוב הזמן אני מסמנת בשפת הסימנים", מספרת סיבוני, "וכשאני נמצאת בסביבה של מושתלי שתל שבלול — אני מדברת".
הראיון עם לירון מתבצע בעזרת המתורגמנית אתי קטלן, שכבר 43 שנה מדברת בשפת הסימנים, לאור העובדה שגם היא נולדה לזוג הורים חירשים במאה אחוזים. עבור שתיהן, ועבור לא מעט חירשים ואנשים שחיים בסביבת לקויי שמיעה, התרחש לאחרונה צעד שיש לו משמעות היסטורית: מדינת ישראל הכירה בשפת הסימנים כשפה לכל דבר.
"זה צעד מבורך", אומרת סיבוני. "בלי שפת הסימנים אנחנו החירשים לא יכולים אפילו ללמוד בבית ספר. אין לנו תקשורת אחרת, אנחנו מסמנים עם הידיים. ברגע ששפת הסימנים תהפוך לשפה פורמלית, באופן אוטומטי זה יעלה את המודעות בקרב הציבור וזה בטוח יוביל לשיפור משמעותי לעומת המצב הקיים. למצוא מתורגמן זה תמיד לוגיסטיקה. אני מאמינה שהמהלך הזה יעודד עוד אנשים ללמוד את המקצוע. ובעיקר זה משפר את המעמד שלנו החירשים בחברה הישראלית. אנחנו לא נהיה יותר ילדים חורגים של אלוהים או שקופים. נהיה חלק מהחברה ללא שונות".
סיבוני מרגישה את השונות הזו היטב: "אני כמובן רוצה להתגייס לצבא בתום הלימודים, אבל יכולה רק להתנדב. כולי תקווה שבעוד כמה שנים, כשהאחים שלי ירצו להתגייס לצבא, זה כבר יוטמע בזכות הכרה בשפת הסימנים ומעמדה יתחזק בכל המוסדות בחיי היומיום שלנו, כך שהם יתגייסו כמו כל אחד רגיל".
"המצב מחפיר"
במסגרת כנס מדעי בינלאומי של האקדמיה ללשון העברית שנפתח היום, בפעם הראשונה יוקדש מושב שלם לשפת הסימנים הישראלית. למעשה, זו הפעם הראשונה שבה שפת הסימנים נכנסת "בדלת הראשית" אל האקדמיה ללשון, מקבלת הכרה אקדמית ובמת מחקר.
"זו פעם ראשונה שהאקדמיה נדרשת לתחום בשיתוף משרד התרבות", אומר פרופ' אהרון ממן, סגן נשיא האקדמיה ללשון ומי שעומד בראש הכינוס. טלי בן־יהודה, מנכ"לית האקדמיה ללשון העברית, מוסיפה: "אפשר בהחלט לדבר על פריצת דרך, במובן שיש עתה הכרה ממלכתית בשפת הסימנים ואיתה באה גם הזדמנות להתפתחויות חשובות, מקצועיות וחברתיות. הכנס הזה נותן פומבי לקשר שהולך ונרקם בין האקדמיה ללשון העברית ובין קהילת החירשים וכבדי השמיעה בישראל, ששפת הסימנים היא שפתם. החלטת הממשלה ושר התרבות והספורט חילי טרופר להכיר בשפת הסימנים היא צעד ראשוני וחשוב שיאפשר לעודד את חקר שפת הסימנים, לתרום להכרתה וללימודה, להעשיר אותה, להרחיב את השימוש בה ולתת קול לקהילת המסמנים".
גם הראיון עם דורון לוי, דוקטורנט לבלשנות, חירש מלידה, חוקר בתחום באוניברסיטת תל־אביב במעבדה לשפה ומוח, נעשה באמצעות מתורגמנית לשפת הסימנים, דנה נריה. לוי (55) נשוי לאורנה (50), שניהם חירשים מלידה והורים למעיין וליעד, תאומות בנות 20 המשרתות בצבא. גם שתיהן חירשות מלידה, אבל לשתיהן יש שתל שבלול ולכן הן גדלו במסגרות חינוכיות רגילות. שתיהן דו־לשוניות — כלומר בבית מדברות עם ההורים בשפת הסימנים ובחוץ מדברות בקולן.
"זה כמו להרכיב משקפיים. לא שומעות 6/6", מחייך לוי. "לילדים, גם אלה שיש להם שתל, קל יותר לתקשר כשהם יודעים גם את שפת הסימנים. המהלך של הכרה בשפת הסימנים הוא פריצת דרך של ממש בישראל. מגיע לחירשים לחיות במקום בטוח. ככל שתהיה הכרה בשפת הסימנים כך המקום שלנו יהיה בטוח יותר ויבטיח לנו יותר הנגשה, פתיחות והבנה. החלום שלי הוא שעוד הרבה לפני שאצא לפנסיה יהיה כאן שיפור משמעותי בהנגשה ופיתוח שפת הסימנים והחדרתה לתודעה של כל הציבור בחיי היומיום.
"אמנם יש שיפור בשנים האחרונות אבל הוא איטי מאוד ויש עוד הרבה מה לשפר. חייבים לתת את הדעת על שיפור מיידי של הנגשת התרגום בשפת הסימנים לחירשים בכל הקשור לתרגום התחזית או החדשות. מצב התרגום נכון לעכשיו מחפיר. בועה קטנה במסך גדול שקשה לזהות בכלל מה הסימנים שהמתורגמנית עושה עם הידיים. תוך שתי דקות אתה מאבד ריכוז. ברגע שתהיה הכרה משמעותית בשפת הסימנים כשפה לכל דבר אני רוצה להאמין שישפרו את ההנגשה בכל המישורים של חיינו.
"אגב, כיום יש לנו חברת כנסת חירשת, שבעיניי זה כבר שינה את כל התמונה. זה נתן לנו החירשים תקווה שהחירש לא שונה בגלל שהוא לא שומע – אנחנו אנשים רגילים ומוכשרים לא פחות מאחרים בחברה הישראלית. עם הטמעת ההכרה בשפת הסימנים אני מאמין שגם התקציבים לעולם החירשים יגדלו בהתאם. יש כיום כעשרת אלפים חירשים בארץ, וזה לא המספר המדויק כי יש לא מעט שלא שומעים ומתביישים בזה, בעיקר בקרב הגיל השלישי".
לוי מקווה שהמהלך יגרום גם לפחות הרמות גבה כלפי חירשים הנוהגים ברכב. "את יודעת כמה אנשים מתפלאים כשרואים אותי מאחורי ההגה ומבינים שאני חירש? מתפלאים למשל איך אני שומע צופר של רכב אחר או איך אני יודע לפנות דרך לרכב משטרה או אמבולנס. זה הרי שטויות. לשבת ליד צעירים שנוהגים ברכב ושומעים מוזיקה בקולי־קולות זה בדיוק אותו הדבר. גם הם הרי לא ישמעו כשמצפצפים להם. יש הרבה סימנים אחרים כדי להבין שאתה כנהג צריך לפנות דרך לאמבולנס. לא צריך לשמוע את הצ'קלקה שהוא מפעיל".
לבד בבית החולים
הנתונים המספריים שמציג דורון לוי מבהירים מה חשיבות ההכרה הממשלתית בשפת הסימנים כשפה לכל דבר. אחד מכל אלף תינוקות שנולדים בשנה — ייוולד חירש. חירש זכאי לכ־45 שעות תרגום בשנה. לוי: "זה מעט מאוד. חלילה אם חירש נזקק למשל להגיע לטיפול בבית חולים - הוא אבוד בלי מתורגמן, וזה קורה לצערי לא מעט פעמים שאין מתורגמן בהישג יד או נגמרו השעות הקצובות לשנה. גם בזה אני מקווה שיחול שיפור משמעותי".
"המושב המיוחד על שפת הסימנים הישראלית בכינוס של האקדמיה ללשון העברית הוא צעד חשוב", אומרת פרופ' וונדי סנדלר, בלשנית המומחית לבלשנות שפות סימנים. "במושב הזה של הכנס אנחנו שואפים לשכנע את הקהל הנכבד שבין כל השפות שקיימות בישראל בעצם יש לנו עוד שפה מלבד העברית שנולדה והתפתחה כאן בארץ – והיא שפת הסימנים הישראלית. מעבר לעובדה הזאת, השפה העשירה והמובנית של קהילת החירשים בארץ היא נכס יקר למדע. באמצעות השוואת השפה החזותית הזאת לשפות דבורות כמו עברית אפשר ללמוד על הרכיבים החיוניים של כל שפה, על ההשפעה של הערוץ הפיזי על הצורה שהשפה לובשת, על מסלול התפתחותה של שפה בתוך קהילה, וגם על רכישת השפה אצל ילדים. שפת הסימנים אינה תחליף חיוור לשפה דבורה, אלא מרכיב חיוני בפאזל השלם של השפה האנושית".
לא מעט מדינות בעולם כבר מכירות בשפת הסימנים באופן חוקי. יש כאלה שמכירות בשפת הסימנים כשפה רשמית, כמו הולנד ואנגליה. פרופ' סנדלר, מי שייסדה את המעבדה לחקר שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה ועומדת בראשה, מוסיפה: "אנחנו חוקרים כבר יותר משלושים שנה, כך שהעניין של המחקר האקדמי בתחום זה לא חדש. אבל התמיכה של הממשלה והתמיכה של האקדמיה המכובדת ללשון העברית זה בהחלט צעד שיכול להזמין את שפת הסימנים הישראלית למשפחה של שפות אמיתיות בארץ".
היא ממשיכה ומונה את ההשלכות שיהיו לצעד הזה לא רק בהיבט האקדמי: "ההכרה בשפת הסימנים תוביל להנגשה יותר רחבה ממה שיש עכשיו לחירשים. יש כעשרת אלפים אנשים שעבורם שפת הסימנים זו השפה המועדפת, אבל אין להם הנגשה אוטומטית לכל המידע שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. במדינות פחות מתקדמות מישראל בתחומים רבים אנחנו רואים תרגום סימולטני לשפת הסימנים של נאומים, ראיונות. בארץ זה כאילו עושים טובה לחירשים בכך שמארגנים אירועים כאלה למונגשים.
"גם בכל הקשור לאשפוז ולשירותים של מערכת הבריאות - אדם חירש לא מקבל מייד תרגום והסבר בשפת הסימנים כמו שמקבלים במדינות מתקדמות אחרות בעולם. לא מעט פעמים האדם החירש נאלץ להוציא מכיסו כסף במצבים כאלו, כי הוא עבר את מכסת התרגום השנתית המוגבלת מאוד שהמדינה מספקת — ואת זה צריך לתקן ולשפר. הקהל הרחב לא מבין ששפת הסימנים היא שפה לכל דבר. היא שפה עשירה, ואנשים שמשתמשים בה כשפה עיקרית תלויים בתרגום לכל מיני מצבים בחיים.
"צריך גם לתת את הדעת לנתון חשוב מאוד: לכ־90 אחוז מהילדים החירשים יש הורים שומעים, וההורים השומעים רוצים שהם ידברו, שיהיו כמוהם. במקרים רבים ההורים השומעים לא מבינים את החשיבות של התקשורת שלהם עם הילד מגיל אפס. יש כמובן כל מיני אמצעים כמו מכשירי שמיעה, שתל שבלול ותראפיה בדיבור, אבל רכישת הדיבור אורכת שנים, ובינתיים יש בזבוז זמן יקר בהתפתחות של הילד - קוגניטיבית, רגשית, חברתית ואפילו לשונית. אסור להפסיד זמן יקר, ויש לאפשר לילדים מגיל צעיר מאוד לרכוש את השפה החזותית הטבעית עבורם — שפת הסימנים".
ˆ הכינוס ייפתח היום (1 במארס) ויימשך עד יום חמישי בהשתתפות בכירי החוקרים והבלשנים. במהלך שלושת ימי הכינוס הם יציגו מאמרים חדשים ומחקרים בחקר השפה העברית, לצד הרצאות ורבי־שיח על העברית בספרות; לשון ומגדר; מגמות חדשות בעברית, ועוד. כינוס האקדמיה ללשון הוא מקוון ופתוח לציבור הרחב באתר האקדמיה ללשון העברית. לצפייה:
https://hebrew-academy.org.il/
