קשקשת על רשת

חמישה ימים לתוך הפלישה הרוסית אפשר להכריז: המצב קשה. האספקה אוזלת, האנשים שחוקים והסוף לא נראה באופק. וכל זה אפילו לא מתאר את מה שמתחולל באוקראינה, אלא באולפן של "הכל כלול", תוכנית שבקושי ניתן להצדיק את קיומה בימי שלום (נניח) ועוד פחות מובן מה יש לה להציע בתקופת מלחמה.

המגיש, אריק וייס, הוא בכלל כתב מגזין מצוין (וזה לא שב"רשת" יש יותר מדי כאלה) ללא ערך מוסף כמגיש. הרצועה אמורה להיות מוקדשת לכלכלה וצרכנות, לא נושאים שווייס מזוהה איתם. כלומר "הכל כלול" הייתה באותה מידה יכולה להיקרא "הכל הולך". האמת? זאת דוגמה מייצגת ליחס של ערוץ 13 לקונספט של לוח השידורים, בפרט אחר הצהריים (ובהצלחה למנכ"ל הבא).

מאחר שממילא "הכל כלול" עוסקת באירוע (המלחמה) שהיא לא בנויה לעסוק בו בהובלת מנחה שהוא לא בדיוק מנחה, אין להתפלא על כמה מהאייטמים שממלאים אותה. אתמול, למשל, דיברו שם על "הקרב על התודעה", שזה גם ככה ברוב המקרים שם קוד ל"אין חדשות, קחו משהו מטיקטוק ותעטפו במילים כמו 'תודעה'". זאת גם הזדמנות להיחשף לחידושים האחרונים בממשק שבין טכנולוגיה לתקשורת. למשל: "חוקר תודעה דיגיטלית", הטייטל שליווה את הופעתו של נועם מנלה ב"הכל כלול". אגב, היה נחמד אם היו מוסרים לצופים איזה מחקר/ים מקנים לאדם את התואר "חוקר", בטח בתחום לא מסורתי כגון "תודעה דיגיטלית".

מנלה התבקש להסביר כיצד אוקראינה מנצחת את רוסיה ב"קרב על התודעה", והשיב שהמטרה היא לא "דעת הקהל" אלא "רגש הקהל". "כשהרגש עובד אז בעצם כל דבר משרת אותו, כי אין לי במה להיאחז", אמר מנלה, "ואז אני מוכן לקנות כל פייק ולהפיץ אותו, גם בשלב שאני יודע שזה פייק". ספק אם יש יותר מדי "במה להיאחז" גם בפרשנות הזאת, שכן היא נכונה לכל סוג של אמצעי תקשורת המונים. גם באולפן שבו וייס ומנלה מדסקסים על הטוויטר של נשיא אוקראינה, "רגש הקהל" הוא הגביע הקדוש.

מכאן פנה מנלה למטאפורה ציורית: "זה בעצם כמו כדור במערכה", הוא אמר, "וכל פוסט, כל ציוץ, כל שיתוף, כל סרטון בטיקטוק זה עוד כדור ועוד כדור. זה בעצם קרב של ננו־תודעה". כמו כן, הצד האוקראיני מצליח משום ש"אין מוח מרכזי, אין גוף מרכזי שמדברר את הדבר הזה... באופן כזה בעצם משחררים מיליוני ננו־תודעות לחלל האוויר". מפה משתמע כאילו הצד הרוסי, שכבר תפר איזו מעצמה או שתיים דרך הרשת, סובל ממחסור ב"ננו־תודעות". וזה לא, למשל, שהצד האוקראיני הוא גם צודק, גם אנדרדוג וגם משתמש בנשק שכן יש לו. אבל מי צריך להסתפק בכדורי "ננו־תודעה" כשאפשר להפציץ טילים של מגה־חרטא.

בקטנה 

בחדשות "קשת" התעניינו אמש כיצד הגיעו מחירי השווארמה בישראל עד כדי 50 שקל למנה ואפילו יותר. ובכן, אם מוטרדים שם מהמצב שבו אוכל רחוב בתוך פיתה הפך למוצר כל כך יקר, הם מוזמנים לפנות גם לאדם בשם אייל שני. בטח יש להם את המספר.