הטראומה של פוטין

זה לא 1919, זה 2022, כך הגיבה שגרירת ארצות־הברית באו"ם, לינדה תומאס־גרינפילד, להחלטתו של נשיא רוסיה פוטין להכיר במחוזות הבדלניים במזרח אוקראינה ערב פלישתו למדינה. רצתה לומר בכך שאותה מציאות דרוויניסטית, שבה מדינות התעלמו מעקרון הריבונות ויצאו למלחמה מתי שהתחשק להן, חלפה מן העולם.

אבל בראייה של פוטין 1919 לא הסתיימה, בעיקר כי הרוסים לא ישכחו את מה שגרינפילד והציבור האמריקאי בכלל לא זוכרים: שב־1919, למשל, שני כוחות משלוח של צבא ארה"ב פלשו לאדמת רוסיה במסגרת כוח רב־לאומי כדי להתערב במלחמת האזרחים ולהילחם נגד הבולשביקים.

באמריקה איש כמעט לא מכיר את יחידת "דובי הקוטב", כפי שנקרא הכוח האמריקאי שנחת בעיר ארכנגלסק, אבל ברוסיה לא שוכחים ולא סולחים – לא על 1919, לא על 1812 (נפוליאון), לא על 1914 (מלחמת העולם הראשונה) וודאי שלא על 1941 (מבצע ברברוסה). והרשימה עוד ארוכה.

פוטין מרבה לשכתב את ההיסטוריה. הוא עושה זאת לא כי הוא חי בעבר – אלא כי הוא נשבה על ידו. ולא במקרה: הטראומה ההיסטורית מעצבת את הזיכרון הלאומי הרוסי. היא שוכנת בתת־המודע הקולקטיבי ולא מרפה, ומעוותת את המציאות באמצעות חרדות בלתי הגיוניות אך גם בלתי נמנעות.

כל ניתוח של הפלישה הרוסית לאוקראינה חייב להתחיל מהבנת אותה טראומה, כמצב פתולוגי של תפיסת הביטחון הרוסית. מרגע שבוחנים את המלחמה דרך מבט זה, היא מצטיירת כהרבה יותר מורכבת: אמנם אכזרית, לא מוסרית ולא חוקית – אך לא בלתי רציונלית מבחינה אסטרטגית.

הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן, מי שחיבר את ה"מברק הארוך" בראשית המלחמה הקרה, ונמנה בין האמריקאים הבודדים שהבינו לעומק את המנטליות הרוסית, איבחן כבר אז את הפרנויה כמניע עיקרי למדיניות החוץ הרוסית. "מה שעומד בבסיס מבטו הנוירוטי של הקרמלין כלפי יחסי חוץ, הוא תחושת חוסר הביטחון הרוסית המסורתית והאינסטינקטיבית", קבע. מה שכתב קנאן ב־1946 רלוונטי מתמיד גם היום.

פוטין עצמו אולי באמת מאבד את עשתונותיו, אבל חששותיו הנוירוטיים מפני המערב משקפים את הטראומה הקולקטיבית הרוסית מהיותה "ארץ שמעולם לא ידעה שכן ידידותי", כדברי קנאן. הטראומה הזו עמוקה וכואבת: פלישות של מונגולים ממזרח, עות'מאנים מדרום, אבירים טבטונים ושוודים ממערב, וכמובן – צבאות אירופיים מודרניים ועוצמתיים מצרפת ומגרמניה שפלשו וכבשו חלקים גדולים מאדמת רוסיה, בעודם זורעים חורבן והרס בלתי נשכחים.

למרבה הכאב, אוקראינה היא זו שמשלמת את המחיר על כך. מנקודת מבט מערבית, נאט"ו היא בסך הכל ברית הגנתית שנועדה להכיל את ברית־המועצות במלחמה הקרה ולהגן על אירופה כיום. מנקודת מבטם הנוירוטית של פוטין ותומכיו, היא מייצגת את ההפך: ברית של מעצמות מערביות – ומתקדמות הרבה יותר – שמאיימת להפיל לו את השלטון ולסכן, שוב פעם, את הריבונות הרוסית.

העובדה שלנאט"ו אין שום כוונות או תוכניות לתקוף את רוסיה לא תנפץ את העדשות הפרנואידיות aדרכן רואה הקרמלין את העולם: שם מביטים לעבר סלובודן מילושביץ' בסרביה, סדאם חוסיין בעיראק ומועמר קדאפי בלוב – כולם בני ברית קרובים של מוסקבה – ורואים מה עלה בגורלם. כולם הופלו, חלקם חוסלו, בחסות נאט"ו וארה"ב. כאשר האירופאים והאמריקאים מביטים לעבר נאט"ו, הם רואים מגן נגד האימפריאליזם הרוסי. כאשר פוטין מביט לעברה, הוא רואה סכנה קיומית בחסות האימפריאליזם האמריקאי.

כשהתבקש הדוכס מוולינגטון, גדול המצביאים הבריטים ומי שהביס את נפוליאון בקרב בווטרלו, להסביר את הצלחתו הצבאית, אמר: "ידעתי מה שוכן מעברה השני של הגבעה". מי שמבקש להבין את טיב הפלישה לאוקראינה חייב, כמוהו, להביט גם לעבר הצד הרוסי של הגבעה, ולהתחשב בשורשי הטראומה הרוסית. זה ודאי שלא מצדיק את המלחמה האכזרית, אבל מסייע להבין מדוע פרצה – וכיצד ניתן יהיה להביא לסיומה.