עולם חיוור יותר מחיוורון
פרוקול הארום / השבוע הלך לעולמו סולנה של להקת פרוקול הארום. "המוות עצוב, אבל מי זו בכלל להקת פרוקול הארום הזו, עם השם שנשמע כמו משחה קוסמטית לפנים?" שאל אותי מישהו. אז ישר התנדבתי להשמיע לו מאייפוני הנודד את השיר חיוור יותר מחיוורון שהיה אחד משירי הסלואו הכי־הכי שלנו בסוף שנות ה־60 במסיבות.
פרוקול הארום הייתה להקה בריטית פרוגרסיבית והסולן שלה נקרא גארי ברוקר, שם שלא אומר מן הסתם כלום לנערי ההיפ־הופ או המוזיקה הים־תיכונית. אבל הרעיון להיזכר במשהו שהרוב לא זוכרים מהפנט אותי, כי זה מייצר ייחודיות. ובלי כל קשר להיזכר בצער ביבגני שפובלוב, הטנור הרוסי־יהודי־ישראלי הנהדר שמת אי שם בסיבוב הופעות כשנשבר ליבו.
מלחמה / המלחמה (WAR) משולה לשניים שהולכים מכות עד מוות, ולבסוף שניהם יוצאים חבולים ופצועים והרוגים מזה בלי לדעת למה ומה יצא להם מזה. הפעם היא אמנם לא הייתה אצלנו, אבל נגעה לנו כי לפתע התגלו לנגד עינינו כל יוצאי אוקראינה שחיים בארץ (ושם) עם זיכרונות ועם קרובים ותלמידי אוניברסיטאות. ולמראה השולחן הארוך שפוטין מושיב בו את אורחיו וככה מתיש אותם בפגישות בארמונו (מרחק שישה מטרים), ולמול בני אדם שנטשו בבריחה המונית את שולחנותיהם הקטנים, ארונותיהם, מיטותיהם ובתיהם וברחו מהתופת, ומול ההרס שזורעים הרוסים נקרע הלב.
כמות השדרים הישראלים שפשטה על אוקראינה והסביבה הייתה ברמת פלוגה. ואור הלר שדר 13, חברנו הטוב, הדאיג אותי כשעמד נעבעך רעב בגינה ציבורית, וכל הזמן תיקן שזה לא חראקוב אלא חירקוב בשמה האוקראיני, ועד שלמדתי (חירקוב, חירקוב) בסוף הוא עלה על הרכבת לפולין, לא לפני שאיבחן עבורנו יחד עם כל השדרים והשדריות מי הנבלים ומי התמימים, מי הקורבנות ומי האשמים בסיפור.
ופוטין, או פוטן בלי היו"ד - כך מכנה ביידן (עם שני היו"דים) את מנהל הקרקס הרוסי האכזרי שעף מהאירוויזיון (כעונש) - הפך את אוקראינה ואירופה לחיוורות יותר מחיוורון. דבר אחד בטוח. זה התחיל רע וייגמר רע גם בשבילו. כמו שאמר לי מוזיקאי אחד, שאין הבדל בין שנופל עליך לפתע שולחן, פסנתר או טיל שיוט על הראש, כי בכולם זה נורא כואב.
יופיו של השיר / לפעמים בימי שישי בבוקר כשתפוחי האדמה רותחים בסיר הסירים במטבח, לקראת הסלט הרוסי עם המלפפונים החמוצים, הביצים הקשות והמיונז שאני אוהב להכין לשבת, אני מחכה. בינתיים גם הדוד התפוצץ לנו בגג והוציא אדים חיוורים, וכשהרכבת האטה את מהלכה ונכנסה לתחנה עם נוסעיה האוקראינים הם נראו צפופים כמו אז ב־1941 ובעיקר חיוורים יותר מחיוורון. אגב יופיו של השיר שנקרא באנגלית A Whiter Shade of Pale הוא בנגינת ההאמונד (עוגב) הנפלאה עם הליין המפורסם וקולו הדק והקורע של גארי ברוקר. נניח אמיר דדון הטנורי היה יכול לשיר את זה בעברית, או אברהם טל, או אבי בללי הסולן של נקמת הטרקטור.
מצבים הפוכים / זה נקרא גורל, או טירוף של פסיכופת? תבחרו. והתמונות המזעזעות של שיירות הפליטות והילדים והילדות שלהן בלי הגברים, או אדם כורע ברך מול טנק רוסי לא ייצאו מהראש. כי במלחמה אתה אוסף תמונות ומזדהה ישר עם חוסר האונים והייאוש של מי שמשהו גדול ממנו קרה לו מבלי שתהיה לו אפשרות להשפיע עליו.
וכשבמקום אחד יורים במקום אחר מתנשקים (אני כתבתי פעם, "כשאת נצמדת אל כתפי מטוס של קרב ממריא") כלומר הדיכוטומיה, וההבדל במצבים בין מתיקות לצרה. הנה גבר ישראלי אבוד שליבו חצוי בעוד שהוא בארץ אשתו וילדיו נתקעו שם. הנה סטודנטית ישראלית תמימה שחזרה לשם לפני שבוע כי באוניברסיטה של קייב נשבעו באמא שלהם שהכל בסדר. או אישה שנסעה לשם כי אמא שלה הייתה חולה. כל ממדי האנושיות. ובאוקראינה מצוי להזכירכם גם הקבר המפורסם של רבי נחמן מאומן, שאמר ש"אומן מקום טוב להיקבר בו", כיוון שבבית העלמין נקברו יהודי העיר שנרצחו בידי ההיידמקים בטבח ב־1768. וגם צ'רנוביל הכורית אטומית המפחידה.
מרתון בת"א / אז לא יכולנו לעשות עם זה כלום. וכך בשישי שעבר בתל־אביב כולם רצו למען עצמם. בלי קשר למלחמה.
"אני יוצאת לריצת המרתון של תל־אביב", אמרה בבגדי ריצה.
"תיקחי איתך את המשאבה של האופניים", הצעתי. “שיהיה לך אוויר”.
"אל תדאג, אני אעשה שלושה קילומטרים, אחוויר בלי אוויר ומיד אפרוש לפוש באיזה אחו".
"אבל יישארו לך 39 ק"מ, כי מרתון זה 42 ומשהו", אמרתי.
"בסדר, אבל מה זה 39 ק"מ לעומת 42 שאתה לא תעשה בכלל, גם אם יכריחו אותך, אה?" ענתה. אני הינהנתי בהסכמה כמו ילד טוב וחיוור שמנוצח תמיד במלחמת הוויכוחים מעין אלה.
רוקדים עם נשיאים / נניח היית חיים שלי צריכה לדפדף ולבחור בין שני הולדימירים, זלנסקי ופוטין, במי היית בוחרת?
ולודימיר זלנסקי (44), נשיא אוקראינה, הוא משפטן ממוצא יהודי (משלנו), שחקן קומי ומפיק טלוויזיה שגילם בסדרה אוקראינית בשם "משרת העם" את תפקיד הנשיא, ואז נכנס לו ג'וק בראש והוא הלך להתמודד על המשרה האמיתית וניצח. לא לפני שהשתתף ברוקדים עם כוכבים גרסת אוקראינה ב־2006 (דמייני חיים שלי, שאלכס שטילוב המתמודד פה ברוקדים, או סנדי בר יהיו ראש הממשלה).
ופוטין? הוא כבר בן 69 (גיל מבוגר למלחמות). בוגר מכון הכרייה בסנט־פטרסבורג, היה קצין בכיר בקג"ב הנוראי. מרגל אכזרי. שולחנות ארוכים. סוסים. הוא לא נוטע עצים בקרן קיימת, הוא משמיד אותם. אז במי היית בוחרת?
ג'טרו טאל חוזרת / עוד קרב מתיש התרחש לאחרונה בעולם, אבל הפעם בברלין, בין היקארו נקמורה ולבון ארוניאן. אבל לפחות הקרב הזה היה בין שני שחמטאים אלופים בשחמט.
ככה זה בעולם החיוור מחיוורון שלנו. כשמשחקים משחקים וכשיורים יורים. כשרצים רצים וכששרים אז שרים עדיין. ואיפשהו צצה גם ידיעה (שלא הבנתי אם היא אמיתית), שלהקת ג'טרו טול עושה לפתע קאמבק, ונזכרתי שראיתי אותם לראשונה בחיי באולם בלונדון החיוורת בשנת 1974. וכשאיאן אנדרסן סולנה עמד על רגל אחת עם טייטס וניגן בחליל כמו החלילן מהמלין לחשתי למי שהיה איתי: אין מצב שאדם עומד שעה וחצי על רגל אחת ומחלל. בטוח שתקעו לו מטאטא.
השיר בעברית / במרחב הרחב של הדברים לכולנו יש איפשהו בזיכרון המשפחתי עבר של פליטים. כך היו הוריי למשל בסוף מלחמת העולם השנייה. שניים אבודים בין גבול לגבול. ובלי להשוות חלילה, במרחב הפרטי שלי חזרתי להופיע מחדש בהיכל התרבות בתל־אביב, אחרי הפסקה בגלל האומיקרון. הייתי חיוור ונרגש להופיע מחדש, ואמנם לא שרתי את השיר חיוור מחיוורון, אבל מצאתי לפחות את התרגום הנפלא של דודו ברק.
"רקדנו סלואו וטנגו ברחבה, צמוד מאוד / קצת מעורפלים היינו, הקהל הריע: 'עוד'.
תשוקה של הרף עין. איך עפנו לרקיע. כשביקשנו עוד כוס יין, מלצר הגיש גביע.
סיבוב ועוד ישורת, מבטה כאור חותך. אחזה אותי סחרחורת, כשתהיתי אם תלך.
שוב הלבנה מעלינו קורצת בחלון / היא תאיר את צל פנינו. בהירים מחיוורון".
יונים / אנשים מנסים הכל. מאהבה שמרחיבה את חייהם ועד מלחמה שמכווצת אותם. ועדיין בכל המצב הזה לא הייתה מזיקה לנו קצת שמחת חיים, רק שבספר "המדריך לעוזרות הבית" אומרת מישהי בערך כך: לו היינו מאושרים אז כמו זוג יונים, רק מי אמר בכלל שיונים כל כך מאושרות יחד?
לא, אין לי סוף טוב לטור הזה.
הילדים הפליטים בוכים עדיין על כתפי אמותיהם בקור העז כי המלחמה עדיין לא נגמרה ופני העולם כפני אוקראינה, חיוורות יותר מחיוורון.
לפנייה לכתב/ת 
