אפקט מתן טריף

לפני שנתחיל, יש לי דעה לא פופולרית על נוכל הטינדר: הוא לא באמת האיש הכי מסוכן בעולם. כלומר, יש צדק בדבריו בנושא הזה. הוא נוכל סדרתי, אבל זה שעושים עליך סדרה לנטפליקס, לא אומר שאתה הנוכל הגדול עלי אדמות. מדובר בברנש מפוקפק. לא יותר. גם לא פחות. דעה לא פופולרית שנייה שארצה לציין לגבי הלחימה באוקראינה היא שאני מופתע לטובה מנשיא ארה"ב ג'ו ביידן. מכך שהוא ער.

בכלל, פוטין פולש אמנם למדינות שהפריעו לו לשנ"צ, אבל המערב מגיב יפה. גם ההדחה מהאירוויזיון, גם זה שפוטין כבר לא יו"ר איגוד הג'ודו העולמי, וכמובן מתקפת הבניינים שהוארו בצבעי דגל אוקראינה - מאוד התרשמתי. ברצוני להודות בשם גבי ברבש ויואב אבן גם לכל פרשני רוסיה באולפנים. בהצלחה עם מילוי הזמן. גם להם מותר לנוח. אגב, אני אוהב את הרגע הזה בדיון שפתאום מתברר שאחד מהם, מומחה שכנראה התחקיר עליו היה קצת שטחי, מתגלה כאיזה קונספירטור רוסי מוגזם, ומסביר שביידן הסתבך משפטית, אז חימם את גבול אוקראינה. אלה רגעים של שתיקה כזו יפה באולפנים, תמיד יש שנייה של הלם שאני מחבב.

אבל עם כל הכבוד למלחמת העולם השלישית הזו, הימים האלה עמוסים בעיקר בגלל הפניות שאני מקבל לעשות סרטונים להכתרות פורים, ובגלל הסרטון הוויראלי על אחותו של מתן טריף. רגע, תכף יהיה הסבר.

כל אדם קצת מפורסם, אבל באמת קצת, אני לא מדבר פה על איי־ליסטים, סבבה? כל כוכב רשת עם כמה עוקבים או פליט ריאליטי מכיר את זה: הבקשות לסרטונים להכתרות. זו התקופה הזו בשנה שבה כל אדם שהיה חמש דקות בטלוויזיה מקבל בכל יום כ־50 פניות מתלמידי י"ב שעושים מסיבות או הכתרות פורים, וחייבים שתברך אותם. ולא, הם לא מסתפקים בברכה גנרית. הו, לא. ניסיתי להקליט סרטון עם משהו כללי, תיהנו בפורים חבר'ה, שתהיה אחלה הכתרה, אתם הכי טובים בעולם - ולשלוח את זה לכולם. אבל זה לא סיפק אותם. הם רצו שאגיד שזה למחזור כ"ו, שההכתרה בראש חודש, שהם מכינים הפתעות. בכל פעם הייתה איזו הנחיה ספציפית אחרת. 

וזה לא היה בעבר. לא רק כי לא יכולת לצלם סלפי ולשלוח, נדמה לי שהסגידה הזו לאנשים קצת מוכרים, הצורך לגרור אותם אליך, זה משהו שהדור שלי לא חווה בכזו עוצמה. אני לא זוכר שהיה לנו כל כך חשוב שמישהו מוכר יברך אותנו. ואני לא מדבר איתכם על מקרים שלפעמים למישהו יש יום הולדת או שהוא חולה חלילה, ואומרים לך תשמע, הוא ממש מעריך אותך, שלח ברכה. זה הגיוני. אני מדבר איתכם על זה שאלפי שמיניסטים שולחים בימים אלה לכל סלב בישראל בקשות שיברך אותם להכתרה של פורים, ובשביל מה בעצם? מה זה נותן? איך זה הפך לרוצח השקט של חודש אדר בכל שנה?

פורים מתקרב, וזה הזמן לספר למי שבמקרה פיספס, על הסרטון הוויראלי, הקורע והמוצדק שרץ ברשת בימים האלה. הסרטון על מתן טריף. מי שלא שמע, שיגגל. בגדול, מישהו בסרטון מספר בהודעה קולית על יום שבו אחות של מתן טריף הגיעה לבית הספר עם תחפושת של ליצן, ואף אחד לא היה מחופש, והיא ניגשה לאחיה מתן, ואמרה לו, "מה מתן, לא פורים היום?" והוא, שהיה כנראה נבוך מחבריו ורצה להתנער מהאירוע, אמר לה: "מה אתה רוצה ממני?!"

מה שיפה בהקלטה הזו ומה שהפך אותה לוויראלית כל כך, זה שיש בה משהו אוניברסלי. הרגע הזה שבו אתה מגיע מחופש למסיבה שמתברר שאיננה מסיבת תחפושות, הוא חשש של כל בני האנוש, זו מעין ורסיה אחרת לקיץ של אביה.

צריך גם להודות ולומר לזכותה של אחות של מתן, שבאמת קשה לדעת מתי מתחפשים. יש משהו לא ברור. יש מסיבה בבית ספר ויש את פורים עצמו ויש פורים בירושלים ויש את העדלאידע. וזה קצת כמו בימי הזיכרון לרבין, שנהיו שבועיים שלמים, או מצעד הגאווה, שהפך לרבעון של חגיגות, שזה בסדר, אבל לפעמים תפסת מרובה לא תפסת, ובכל מקרה זה מייצר קצת בלגן.

אז אחות של מתן טריף הגיעה לבית הספר מחופשת לליצן. ופה יש כמה דברים שהופכים את הקומדיה למשובחת: ראשית, העובדה שיש לנו סיפור עם שם מלא. מתן טריף. אתה מרגיש קרוב לאירוע. שנית, שאחיה בסיפור מתנער ממנה. מתנכל לסיטואציה. זה סיפור עם מידה של רשעות סבירה, הרי מה הוא יכול לעשות ברגע הזה באוטובוס, כשאחותו באה אליו כליצנית? להתחפש גם?

הסיפור גם מעורר תהייה על הדרך שבה הוא קרה. איך בעצם ילדה מתחפשת לליצנית ואיש לא עוצר אותה בדרך? ההורים, השכנים? יש לי זיכרון ילדות - הוא קצת מגזרי, אבל אנסה לשרטט אותו ויזואלית - של מישהו שמתקרב לבית הכנסת בשבת של סוכות עם ארבעת המינים. אבל בשבת בסוכות לא נוטלים ארבעה מינים. זה מוקצה. וכולם בבית הכנסת מתפללים והוא צועד מרחוק, אדם מבוגר, מחזיק את הלולב והאתרוג והכל, ולפתע מישהו מבחין בו ורץ החוצה, מדבר איתו בחוץ, והאדם מסתובב וחוזר לביתו. והתחושה של כל מי שצפה ברגע הזה, בהתקדמות האיטית, בבלימה ובהסתובבות לאחור, היא שהיה פה נס. כולם מבינים את הבושה שנחסכה, זו שלא שנחסכה לאחות של מתן טריף.

ומי היא אחות של מתן טריף? היא קיימת בכלל? היא דמות אמיתית? איך היא חיה עם הסיפור הזה שמשמח כל כך הרבה אנשים בישראל, ששומעים אותו שוב ושוב על כל שלל הגרסאות שלו? היא נהנית ממנו? אני מקווה שכן. ואם את קוראת את זה, גברת טריף, תדעי שבכל אחד מאיתנו יש את האדם הזה שמגיע לבית הספר בתחפושת ליצן ומגלה שאיש איננו מחופש. לכל אחד מאיתנו יש את רגע הבדידות הזו, שבו הוא ליצן שהפך לליצן עצוב, רגע שבו נראה שכל העולם התהפך על ראשו. אבל רק את זכית שסיפורך יסופר לאחר כל כך הרבה שנים, ועוד באמצעות חבר, שלא מצליח לסיים את הסיפור מרוב צחוק, מה שהפך את המקרה לכל כך ויראלי. אשרייך שזכית בזכות תחפושת אחת לפני כל כך הרבה שנים, לשמח כל הרבה לבבות גם בימינו אלה. שבת שלום.