השחור היום שחור מאוד

ב־17 בפברואר 2021 התעוררה ליאור עידן (58) לאחד הבקרים הכי שחורים בחייה, תרתי משמע. בבוקרו של מה שנראה כמו עוד יום שגרתי, היא לקחה את הסאפ שלה ויצאה לגלישת בוקר בחוף נחשולים. כשהגיעה לחוף התגלה מראה שכמוהו לא נראה עדיין בישראל, ועד מהרה קיבל את הכותרת "אסון הזפת הגדול", הזיהום המשמעותי והחמור ביותר שאירע אי פעם לים ולטבע לאורך כל חופי ישראל בים התיכון.

באותו בוקר נפלטה לחופי הארץ כמות אדירה של זפת שמקורה, כפי הנראה, במכלית או אונייה ששפכה למי הים כמויות אדירות של דלק שבשל מגע המים הפכה לזפת. הפסולת הזו כיסתה הכל – צבים, שחפים, צדפים, סלעים. אל חוף ניצנים נפלטה גופת לווייתן שמת כנראה כתוצאה מהזיהום. לצד האסון הגדול התבלטה הרוח האנושית, כשאלפי אזרחים מכל קצוות הארץ הגיעו להתנדב יום־יום כדי לעזור בשיקום החופים והים.

הלווייתן שנסחף לניצנים בעקבות האסון. | צילום: דור חלפון, רשות הטבע והגנים

שנה אחרי האסון, חזרנו עם ליאור וצוות מתנדבים לסיור חופים, והמראות לא מעודדים גם אחרי שנה של ניקיונות בלתי פוסקים. "יש לי פק"ל זפת בבגאז'", מספרת ליאור בכניסה לחוף עתלית. "יש בארגז שקיות ניילון איכותיות שלא נקרעות מכובד הזפת, המון כפפות, מסכות לריח ומשהו לשים על המושב כדי שלא יתלכלך מהבגדים המוכתמים בשחור. אני עושה מילואים סביבתיים כדי לשמור על הטבע וזה חלק מהפק"ל הקבוע שלי. מאז המפגע אני עוסקת הרבה בסביבה, כי המראות של אז לא יוצאים לי מהראש".

פניה מתקדרות כשהיא מתארת את הבוקר ההוא. "הגעתי בשבת בבוקר לחוף אחרי שבשישי התחילו להגיע אליי המון הודעות מדאיגות מחברים שגרים ליד הים. כשהגעתי לחוף חשכו עיניי. היו כמויות של שחור לאורך כל הרצועה שהגיעו גם לדיונות למעלה. המון גלים של זפת שהגיעו, וזה לא נפסק, לא משנה כמה המשכנו לנקות. הזפת נדבקה לצדפים, לקונכיות, הוצאנו מתוכם גושים של זפת ועד עכשיו אפשר לראות המון זפת בצדפים על החוף.

"באיזשהו שלב התחילו לי סחרחורות ובחילות מהריח וחזרתי הביתה לנוח. הגעתי לחוף עם כמה אזרחים שאכפת להם. היינו מעט בהתחלה, ולאט לאט עוד ועוד אזרחים נוספו. כולם עזבו הכל באותה שבת, לקחו את הילדים הקטנים שלהם ובאו לנקות איתנו. ממספר מועט של אנשים הפכנו לעשרות, ואז מאות. בשיא הגענו לאלפים שהולכים על החוף, בוכים ומנקים יחד".

מנסים לנקות את הזפת | צילום: דודי קרן, רשות הטבע והגנים

55 ק"מ נפגעו

לאט לאט האחווה נשכחה והמתנדבים התמעטו. מי שנשאר להיאבק בכמויות הנפט שסירבו להיעלם הם הרשויות, עמותות ואזרחים מעטים שהים נחשב לביתם השני. ד"ר יובל ארבל הוא רכז ים וקשרי ממשל בעמותת "צלול". חוץ מהמשרה המלאה בעמותה, בזמנו הפנוי הוא מגייס קבוצות ויוצא בעצמו לניקיון חופים עם פטיש ושקית זבל, חותר בקיאק ואוסף גושי נפט מלב הים.

"ביום האסון אני זוכר שיצאנו לפעילות שגרתית של 'צלול' ופתאום ראיתי את הים בחוף עתלית והייתי בהלם. ים שחור, בכזה דבר עוד לא נתקלתי. הודענו בקבוצה של העמותה ותוך חצי שעה הצטרפו 250 מתנדבים חדשים לקבוצה. הזמנו את כולם לבוא בשבת לנקות והמשכנו חודשיים להגיע מדי יום ולנסות להציל את הים. אבל הגלים לא הפסיקו להוציא זפת. זה לא נגמר. ניקינו וניקינו, כולל גדודי צבא שהצטרפו, אבל זה המשיך לעלות עם כל גל. בחודש מאי של אותה שנה עשינו מבצע נוסף ופתאום קלטנו עוד מקומות שלא האמנו שהזפת הגיעה אליהם. עם הזמן אנשים התמעטו אבל הזפת נשארה. לפני כמה שבועות ניסינו לארגן עוד יום ניקיון ובקושי הגיעו אנשים".

אנחנו יוצאים לסיור על קו החוף בעתלית והמחזה אכן קשה לעיכול. ד"ר ארבל, ליאור, ומתנדב נוסף בשם עידו פרי (25) מרימים גושי ענק של זפת שפשוט מונחים על החוף. "תסתכלי על זה", ארבל מרים גוש זפת בגודל של שתי כפות ידיים. "זה עדיין נסחף עם הגלים".

"רואים המון דגים שניזוקו", אומר פרי, הגולש בכל חופי הארץ. "כלבים שהולכים על החוף והרגליים שלהם מתמלאות בזפת. יש עופות שהכנפיים שלהם התלכלכו מהכתמים וכמובן צמחייה שעד עכשיו אפשר לראות עליה המון סימנים, ושכנראה לעולם לא תתאושש ותחזור למצבה הטבעי. כמובן שעל קהילת הגולשים בים זה עדיין ממש משפיע".

באיזה אופן?

"הזיהום פגע ב־55 קילומטר של חוף, מזיקים ועד ראש הנקרה. המרכזיים ביניהם היו מכמורת, דור ועתלית. אלו החופים שאני חי בהם. אני גולש מילדות וזה כל העולם שלי. הרבה מהזפת עדיין תקוע מתחת למים, מרוח על השוניות, ואנחנו רואים את זה בצלילות ובגלישות. וכשאנחנו יוצאים לים אנחנו רואים כתמי שמן ענקיים, שחורים־אפורים, שעדיין קיימים. אני בעצמי אוסף בחליפת גלישה כמויות של זפת, הגלשן שלי הפך מלבן לשחור. אין ספק שייקח עוד המון זמן עד שהכל יטוהר.

"כשיצאתי לגלוש בסמוך לאסון בים חליתי ממש, סוג של הרעלה, והייתי מרותק לבית שלושה חודשים. לא ראיתי את הים. אני חושב שהלווייתן שנפלט לפלמחים הוא מה שגרם לאירוע להיכנס לתודעה של אנשים. זה גרם לאנשים להבין שזה לא רחוק מהם. זה תרחיש שמי שהוא ביום־יום חלק מהים ראה שעתיד לקרות, ועוד יקרה, כי כל עוד ממשיכים לשאוב דלקים מהים קיימת סכנה".

יובל: "זה יכול לקרות גם מחר בבוקר. נקודה. בגלל זה צריך תמיד להיערך. זה קורה בכל העולם כל הזמן, אירועים שאנחנו לא שומעים עליהם בתאילנד, פרו, המפרץ פרסי, סרי־לנקה, ואנשים ממשיכים בשלהם והאזרחים משלמים על זה בסופו של דבר. אי־אפשר לכמת את הנזק שנעשה וייעשה. 50 אחוז מהאוויר שלנו מגיע מהחמצון בים ופגענו בו, זה פוגע באוויר שאנחנו נושמים. אני בתור גולש חווה את זה כל הזמן".

צב ים שנפגע מהזפת. | צילום: יניב לוי

כל הדיונות שחורות

מחוף עתלית אנחנו ממשיכים לתל שקמונה שבאזור חיפה. רצועת חוף יפייפיה שנחשבת גם לשמורה ימית. מרחוק הנוף פסטורלי, מזג האוויר השמשי תורם לאווירה והמתנדבים נראים מחויכים. בהגעה לקו המים מתבררת לאט־לאט תמונה אחרת לגמרי. כל הסלעים והכורכר מרוחים בזפת שהתקשתה והפכה למאובן. בין הצדפים שפרוסים על החול אנחנו מוצאים קונכיות לבנות שהזפת כיסתה בכתמים שחורים, וריח חזק של דלק מגיע עם הגלים שנשברים אל החוף. המחזה הפסטורלי נשכח.

"אחרי אסון הזפת שלחו רובוט תת־ימי שזיהה המון שרידים של נפט בתוך המים. גם אחרי שבוע, וגם אחרי חודש" מסביר ד"ר ארבל. "מה שקורה עם זיהומים זה שהם עולים בשרשרת המזון. יצורים חיים מסננים חלקיקי מים ואוספים לתוכם חלקיקי זפת ודברים רעילים וזה עובר בשרשרת המזון הלאה ואת הזיהומים מוצאים בעיקר בחיות ובקונכיות שלהם. בשמורת הטבע הזו יש כמויות של זפת על טבלאות הגידוד (משטחי סלע שנמצאים על החוף) ועל הסלעים והכורכר שיורדים אל הים. כל טבלאות הגידוד מכוסות בזפת ועד עכשיו עם פטיש ואזמל אנחנו מנסים לגרד הכל מהסלע. חשבנו שהטבע ישקם את עצמו אבל זה לא קרה. יש במקומות האלה המון חיים. הייתי פה עם גדודים של צופים בשבוע שעבר והנה תראי עוד כמה יש. ניקינו המון המון זפת, הרבה יותר ממה שחשבנו".

איך זה שהים לא מצליח לשקם את עצמו?

"יש מעט חיידקים בטבע שיכולים לפרק נפט, ובגלל זה אנחנו עד היום רואים גושים. תסתכלי", הוא מצביע על אחת מטבלאות הגידוד, משטחים סלעיים המהווים סביבה עשירה במערכות צומח ימיות, אצות, רכיכות, סרטנים ודגים. "את יכולה לראות פה בלוטי ים, סוג של סרטן, שכבר גדלים על הזפת הישנה. הם התאימו את עצמם למצב הקיים, אבל נראה שהם לא יצליחו להפרות אחד את השני בגלל הכימיקלים הרעילים שיש על הזפת. שנים דיברנו על אירוע כזה, אבל כשאתה רואה את זה בעיניים זה בלתי נתפס".

בחוף בגן לאומי תל דור מחכה לנו יגאל בן ארי, מנהל היחידה הימית של רשות הטבע והגנים. כדי להחזיר לשגרה ולפתוח לציבור את החופים שנמצאים באחריות הרשות, נשכרו קבלנים חיצוניים שניקו את החופים. השבוע נפרדו ברט"ג מחבורה של פנסיונרים שעזרו להם לנקות את רצועת החוף של תל דור ופלמחים. "אנחנו מחזיקים ב־55 קילומטר חוף מהצפון עד זיקים בדרום, כולם שמורות טבע", מספר בן ארי.

"אני כבר עשרות שנים ברשות הטבע והגנים וה־17 בפברואר היה האירוע הכי יוצא דופן שנתקלתי בו. בשעה 11:00 בבוקר פקחים שלנו התחילו לדווח על זיהום זפת בשמורת הבונים. כשהגענו לשם ראינו מחזה שלא נראה כדוגמתו. כל הדיונות היו שחורות מזפת. היתרון היה שבגלל הסערה הזפת לא פגעה באזור הכרית, האזור הכי רגיש שבו כל היצורים החיים נמצאים. הגלים הקפיצו את הזפת רחוק על השיחים והגבעות בגלל עוצמות הסערה.

"כמובן שמיד התחלנו לנקות בעצמנו, כי עדיין לא הבנו את גודל האירוע. לאט לאט קראנו לעוד ועוד כוחות מהאזורים שלנו אבל זה לא הספיק, תוך כדי הבנו שזה הרבה יותר גדול ממה שאנחנו יכולים להכיל, ממה שהבנו בהתחלה. למחרת עשינו סיור חופים והבנו עד כמה זה רציני. מנכ"ל הרשות הכריז על גיוס מלא של כל העובדים ופתחנו בתרגולת של אירועי קיצון לזיהום ים. כולם התגייסו לטובת האירוע. ביום ראשון כבר הקמנו חפ"ק והתחלנו להפעיל את הכוחות של הרשות בכל הארץ, מזיקים עד ראש הנקרה. נפרסו עשרות אנשי רשות מצויידים בכל מה שנדרש, מגרפות, שקיות וככפות".

באותם ימים, מספר יגאל, קרה דבר מדהים. "התחילו להגיע כמויות של טלפונים ממתנדבים, אלפים. משאב הים הוא המשאב הכי חשוב שיש במדינה כי הוא נוגע בכולם. זה הדבר הכי זמין, הכי זול, הכי משחרר, וראינו כמה אנשים מתחברים אליו ורוצים לקחת חלק במצב החירום. בהתחלה לא ידענו איך לתכלל את כולם, מה הסכנות מהשאיפה של האוויר המזוהם, אבל אנשים הגיעו פיזית בלי ציוד, לא שאלו אותנו. אנשים ניקו עצמאית בידיים בלי כלום וזה היה דבר מדהים.

"הבנו שצריך להקים מערכת של קליטת מתנדבים, שהכל יהיה מסודר ומאורגן ורשום. ככה במהלך שלושה שבועות העסקנו 15 אלף איש. מטורף לגמרי. רק הם אלה שהצילו את המצב, האזרחים וראשי הרשויות שנרתמו ונרתמים עד היום. המבצע הגדול נמשך חודש שבו כל הזמן קלטנו מתנדבים, ניקינו איתם, השתמשנו בטרקטורים איפה שאפשר. זו הייתה עבודת נמלים של מיון כדי לא לפגוע בשום צומח או חיי".

מה הנזק העיקרי שנגרם לחופים שלכם?

"קודם כל מתו שישה צבים, מתו המון דגים ונפגעו המון חיות. תראי", הוא מצביע על הרצפה. "זה זוג הנעליים הרביעי שלי מאז האסון וגם הן מכוסות בזפת. עקרונית, אפשר לנקות לעולמים את מה שנגרם מהאסון הזה אבל צריך להחליט באיזה שלב מורידים את העוצמה".

חיבוק ועידוד

בבריכת קליאופטרה שנמצאת בהמשך השמורה מחכה לנו אדם צרטון, שבזמן האסון התגייס מחדש לרשות הטבע והפך להיות אחד מראשי צוותי הניקיון. בידו האחת מגרפה, בשנייה שקית זבל ועל ראשו כובע של שריף. "זה היה האזור הכי מזוהם", הוא מצביע לעבר הבריכה. "וזה נחשב למקום הכי יפה פה. בגלל המפרצונים נשמרה בבריכה הכי הרבה זפת, ואת יכולה לראות שהיא כולה בדפנות עדיין שחורה למרות שגירדנו המון שחור ממנה. אני ניקיתי את האזור עם חבורה של פנסיונרים. ציידנו וליווינו אותם והשבוע נפרדנו מהם אחרי שנה של עבודה קשה.

אדם צרטון מצוותי הניקוי, השבוע בחוף תל דור | צילום: גיל נחושתן

"הם עד עכשיו הלכו על הברכיים עם שפכטלים ומברשות ואספו בידיים לאט לאט מכל צדפה וכל אבן זפת שנשאר. רק מהחופים שלנו פינו מאות טונות של זפת. ברמה הארצית מדובר על 1,700 טון. זו הייתה עבודה מאוד סיזיפית אבל הצוות היה אדיר, חבר'ה מדהימים. עבדנו מהגבול עם תל דור עד שקמונה בחיפה. הכל רגלית. הרגע הכי מרגש היה לפני כמה שבועות בשקמונה על הטיילת. בזמן שניקינו התחילה אינטראקציה עם תושבים מהאזור שהבינו מה אנחנו עושים, כולם עודדנו אותנו, חיבקו, באו אלינו להגיד תודה, זה היה ממש ממש מרגש. קיבלנו חיבוק גדול וזה היה שווה את כל העבודה".

החוף האחרון בסיורנו הוא גן לאומי פלמחים שעליו מפקד בגאווה פקדו הובגן מנהל הגן מטעם הרשות להגנת הטבע. גם הוא, כמו אדם, התגייס לרשות מיד כשהבין את גודל האסון שנגרם לים בשנה שעברה. "ממש בתחילת השבוע זיכינו את חוף פלמחים המוכרז", הוא מסביר בהתרגשות. "הוצאנו את הקבלנים מהשטח המשמעותי שנפגע שהוא דרומית אלינו, בשמורות טבע חולות יבנה, ונשארנו הפקחים והמתנדבים להמשיך לנקות את מה שנשאר. פרויקט שלקח שנה. הם ניקו עם טרקטורים, משאיות, הכל, טונות של זפת, סדר גודל של 40 משאיות מלאות שיצאו מפה. אי־אפשר לזהות את החוף היום. בעבר הייתה שם אשפה בכל פינה ועכשיו הוא מצוחצח. זה חבל ארץ אחר לגמרי. זה יצר אצלנו בעיות נשימה קשות, אחד העובדים שלנו התעלף תוך כדי הניקיון כי בימים חמים העדים הרעילים גמרו לו לעילפון. כמובן שהבנו שזו השליחות שלנו. יש עדיין המון זפת קבורה מתחת לחול, שעוד תצוץ בקרוב אחרי שהגלים ישטפו אותה אלינו".

איום יומיומי

שנה עברה מאז האסון, אך הטבע והאנשים שאכפת להם ממנו, עדיין לא קרובים להתאושש. בטח שלא הים שנפגע קשות. בסיום סיור החופים אני מתחילה לקבל סחרחורת, וגל של הקאות תוקף אותי – ככל הנראה הדי הדלק הרעיל שעולה מריח הזפת,שעדיין קיים בכמויות גדולות בחופים, השפיע גם עליי.

מבחינת הרשויות והעמותות שפועלות בחופים, כל מה שנדרש מהמדינה כדי לטפל בחופים וכדי למנוע את האירוע הבא — עדיין לא הגיע ואפילו לא תוקצב. וכמו שהמתנדבים והפקחים אמרו והזהירו, האסון הבא יכול לקרות כבר מחר, למרות שהמדינה לא ערוכה אליו. "מאז האירוע המשרד להגנת הסביבה עובד כדי לקדם את התוכנית להתמודדות ומניעת מצבי שפך בים, אבל עדיין שום דבר לא יצא לפועל כי צריך תקצוב", מסביר מור גלבוע, מנכ"ל עמותת "צלול". "משרד האוצר מסרב להעביר תקציב למשרד להגנת הסביבה בשביל מערך חירום.

"אנשים לא יודעים ש־75 אחוז מהמים שאנחנו שותים מגיעים מהים. זה עניין של זמן עד שהאסון הבא יקרה, ואם הוא יגיע לאחד ממתקני ההתפלה זה ישבש את כל משק המים. זה לא איום שחל 'רק' על הים והסביבה הימית, זה איום שחל גם על מיי השתייה והחקלאות. לים יש תפקיד מטורף בהתמודדות עם משבר האקלים וחייבים לשמור עליו. חייבים מערך של חירום ים. חסרים כלי שיט, חסר מערך מודיעין".

רעיה שורקי, מנכ"לית רשות הטבע והגנים, ממשיכה: "הסביבה הימית והחופית בישראל מאוימת באופן יומיומי ובשנים האחרונות בפרט כתוצאה מפיתוח ומעבר תשתיות והשפעות משבר האקלים. הסביבה הימית והחופית מהווה בית גדול, ייחודי ועשיר בערכי טבע. אירוע הזפת הוא פרומו לאסונות טבע אקולוגיים גדולים, שיכולים להעמיד את בית הגידול הימי והחופי בסכנה קיומית ומחייבים אותנו להיערך לאירועים כאלו בעתיד".

"השאלה לגבי התרחשות אירוע עתידי היא לא 'האם' אלא 'מתי' ו'באיזה היקף'", אומר רני עמיר מהיחידה הארצית להגנת הסביבה הימית במשרד להגנת הסביבה. "המסקנה היא שחוק מוכנות ותגובה לתקריות זיהום הים בשמן מחוייב המציאות. באירוע הבא, ללא תוספת משמעותית של תקנים, תיתכן פשוט קריסת המערכת. נוסף על כך, נדרשת תוספת תקציב ממקור קבוע לקרן למניעת זיהום ים. הקרן גירעונית, הכנסותיה קטנות ואילו ההוצאות למימוש המטלות גדלות בכל שנה. ראוי כי תקציב המדינה יביא בחשבון את שימור הקרן עם תקציב סביר למימון פעולות ניקוי וטיפול של זיהום ים וחופים בשמן".

והמתנדבת ליאור מסכמת את השנה האחרונה: "אני זוכרת את המראה שראיתי לפני שנה, את שברון הלב. ואז הציבור הגיע והבנתי שאני לא לבד פה. זה ממש חיזק אותי. מהאסון הכי גדול נולדה אחווה".