"אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. רק מקווים שהוא יגיע"

יאנה לוינזון, ישראלית־אוקראינית בת 31, לא יוצאת מהמקלט כבר שבוע. יאנה, אם לשתי ילדות, לא יכולה לברוח מקייב בגלל מצב רפואי שעלול להידרדר במהירות לסיטואציה מסכנת חיים. היא נולדה ברוסיה ("אירוני", היא אומרת). עלתה עם הוריה לישראל ב־1991. בארץ נולדו אחותה ואחיה. המשפחה התגוררה בנווה חוף שבראשון־לציון. לקייב היא הגיעה לראשונה בתור נערה בעקבות עבודתם של הוריה. היא סיימה תואר שני בכלכלה בינלאומית באוניברסיטה הראשית של חרקוב. אחרי שהכירה את בעלה עברו יחד לדונייצק, עיר מולדתו. ב־2014 הם נמלטו משם בעקבות המלחמה עם הבדלנים הרוסים בחזרה להוריה בקייב. את בנותיה ילדה בישראל. "אחרי שמונה שנים לא קלות שבנינו פה הכל מאפס", היא אומרת השבוע ל־"7 ימים", "אנחנו שוב צריכים לברוח" זהו יומן המלחמה שלה. יום אחרי יום, שעה אחרי שעה.

הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

5:08. הדלת רעדה או שנדמה לי? פוקחת את העיניים, ושוב עוצמת אותן. בטח נדמה לי.

בום.

עכשיו בטוח שמעתי משהו. מסתובבת לבעלי, הוא ישן. עדיין יש רעש מוזר שלא נגמר, שוכבת בשקט במיטה, מקשיבה, מנסה לפענח את הצליל.

ואז דממה.

מחליטה לקום לשירותים. פותחת את דלת חדר השינה, ורואה את החדר של הוריי פתוח ואבי יושב על קצה המיטה. אנחנו כבר שבועיים גרים אצלם. מאז תחילת ההסלמה. עדיף להיות כולם בבית אחד. למרות שאנו גרים במרחק של עשר דקות נסיעה אחד מהשני. הוא שם לב אליי ומיד יוצא לכיווני, אמא שלי באה אחריו. "פוטין הכריז על מלחמה" - היא ישר אומרת.

הלב החסיר פעימה. לא יכול להיות שזה קורה. בטח שוב פייק ניוז. חוזרת למיטה, בעלי כבר לא ישן ומחזיק את הטלפון ביד. מחפשים עדכונים על המצב. "שמעתי פיצוצים", אני אומרת לו. הוא לא מאמין ואומר שלא כתוב כלום בחדשות. "אני לא רוצה לשלוח היום את הבנות למסגרות, שיישארו בבית".

רעש של מטוס ולאחריו נשמע פיצוץ עז.

אנחנו קופצים מהמיטה, ורצים לחדר הילדים הסמוך לחדרנו. מיה הגדולה, בת שש חצי, התעוררה בבהלה. לאה עדיין ישנה, עוד שבוע וחצי חוגגת חמש, היא כל כך מחכה למסיבת יום הולדת גדולה עם כל החברים. בסגנון אנה ואלזה, כמובן. ההורים מתפרצים לחדר, "מיד כולם לרדת למרתף" - אבא שלי צועק. המרתף הוא יחידת דיור שההורים שלי הכינו למשפחה שתגיע לבקר אותנו בקיץ. הם יגיעו?

הפיצוץ השלישי היה ממש קרוב אלינו, הרעש היה מחריש אוזניים, לא זוכרת מה קרה מסביב. רק רצנו לבנות. אני תפסתי את מיה ביד, בעלי לקח את לאה על הידיים ורצנו למרתף. אני מנסה להפסיק לרעוד, כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש. והחשובה ביותר - לספר להן מה קורה? אבל אני פשוט עומדת ושותקת. לא מרגישים כלום, לא מבינים מה קורה, הכל כמו מתוך ערפל, הידיים תופסות את היד הקטנה של מיה. העיניים בודקות שבעלי לקח את לאה. הרגליים רצות במורד המדרגות למרתף. והאוזניים זקופות כמו של כלב, מנסות לזהות כל צליל חריג.

ברגע שאנחנו נכנסים למרתף, הלב מתחיל לפעום בחוזקה מאיים לצאת מהחזה. הגוף רועד. והדמעות יורדות מעצמן, אבל שום קול של בכי לא יוצא.

עכשיו כשאני חושבת על זה, מעניין האם התת־מודע בכוונה עצר אותי כי ידע שכל מה שחשוב לי זה לשמור על הבנות ולא להבהיל אותן. או שפשוט כל המערכות בגוף השתבשו.

זה ממ"ד? לא. האם זה יגן עלינו? מקווים. אבא אומר שהקירות בחדר הזה הכי עבים. מיה מבוהלת, "אמא, למה כולם פה? למה ירדנו לפה? מזה היה הרעש הזה? זה רעם?"

הטלפון של אבא שלי לא מפסיק לצלצל, הבנות שואלות מלא שאלות, אמא שלי מתרוצצת סביב. ואני עומדת. לא מאמינה. ״יאנה, את חייבת לשכב״, הוא אומר לי.

ואני רק מסתכלת סביב, מנסה להבין ״מה עושים עכשיו?״

בעלי מיד פותח את הספה למיטה, משכיב את הבנות ומתחיל להקריא להן סיפור. איך הוא הספיק גם לרדת עם לאה על הידיים, גם לקחת את השמיכה הזוגית מחדר השינה שלנו, ואפילו את הדובי של מיה? אני נשכבת לידם במיטה. לוקחת את הטלפון, שעוד נמצא על מצב שקט מהלילה. והנה הטירוף מתחיל.

מיליון הודעות ממשפחה, מחברים, מעיתונאים ישראלים, שיחות שלא נענו. השעה עוד לא 8:00, איך החדשות הגיעו אליהם כל כך מהר? אולי זה סימן טוב? העולם יודע ויעזור?

הבנות מתחילות להתלונן שהן רעבות. רק ילדים יכולים להיות רעבים במצב כזה. המחשבה על אוכל עושה לי בחילה. מחכים להיות בטוחים בשקט וברגיעה הזמנית, וכולם עולים למעלה לאכול חוץ ממני. אני כרגיל במיטה.

מעניין האם האחות תסכים להגיע היום לעשות לי את הזריקה? כל שלושה ימים צריך לעשות אותה. כותבת לה ובאורח פלא היא מסכימה.

11:40. הבנות משחקות בחברות שהלכו לסופר. אמא מכינה לחם. אבא לא מפסיק לדבר בטלפון. בעלי עלה להתקלח בעצתי, למקרה שלא יהיה מים. בעיר חרקוב בחלק מהאזורים ניתקו את המים בבתים. ואני? עונה לכל ההודעות. מתפלאת מכל האנשים שכתבו, איזה כיף שהם חושבים עלינו. ורק מחכה שהאחות באמת תגיע.

12:00. צלצול בפעמון. יש! היא הגיעה. איזה מזל שהיא גרה קרוב. היא נכנסת בדמעות, ומספרת שגייסו את בעלה. הוא איזה גנרל בצבא. "אחחח", אני גונחת בקול. זה היה כואב. בדרך כלל היא מאוד עדינה. לפחות קיבלתי את הזריקה.

היא מתכוונת ללכת, ואני מבקשת ממנה, "תוכלי להסביר לאמא שלי איך לעשות את הזריקה למקרה ש…"

היא מסבירה לה, ואני תוך כדי חושבת שלא באמת אתן לאמא שלי ללא כל הכשרה רפואית להזריק לי. חרדתית שכמותי.

16:17. נשמע רעש חזק של מטוס או מסוק קרבי שעובר מעלינו. כולם שוב רצים למרתף. הגברים מתחילים לאטום את החלונות. לשים שקי חול. מאיפה הם הביאו אותם בכלל?! אני נמצאת בתוך חלום. ולא אחד כזה שאני שוכבת על החוף עם קוקטייל. הבאנו לבנות משחקים מהחדר שלהן. אני עדיין בטלפון, אבל עם אוזן אחת מצוטטת להן.

"מיה, את פוחדת?" שואלת לאה.

"לא, השם יגן עלינו. את יודעת שאין לו רגליים וידיים?"

"אין לו רגליים?!" שואלת הקטנה בפליאה אמיתית.

17:44. אני מותשת. ועדיין לא לילה. תמיד כל "האקשן" מתחיל בשעת החשיכה. מעניין למה אף אחד עדיין לא מעכל? כולם "לא מאמינים שזה קורה". זה קורה! השאלה איך אנחנו יוצאים מזה בריאים ושלמים.

19:28. מתכננים את סדר השינה במרתף. יש ספה נפתחת. וחלק ממנה משמש גם כמזרן.

בעלי מציע להביא מהקומה העליונה את מיטת התינוק שההורים שלי עדיין לא פירקו אחרי ביקורה של אחותי והאחיין. מזל שהם לא חולי ניקיון כמוני, וזה עומד עוד מאוקטובר. לאה תישן שם, היא תהיה מבסוטה. אבל רגע, אבא שלי נוחר בטירוף! הגדולה חורקת שיניים! איך אני אמורה להירדם? העיקר שיהיה לילה שקט, אני חושבת לעצמי. הלוואי שיהיה לילה שקט. אלוקים, בבקשה שיהיה לילה שקט.

זו רק ההתחלה או הסוף?

2:30. בום.

זה היה בום?

כולם ממשיכים לישון, אולי זה רק נדמה לי. איך הם הצליחו להירדם, מה, זו רק אני שלא מצליחה לעצור את המחשבות שבראש? מתי אני כבר ארדם?

חולמת על מלחמה. מתעוררת. זה היה חלום. בעצם זה לא. נרדמת שוב בין שיעול לנחירה.

בום.

פוקחת את העיניים. זה בטוח היה פיצוץ. אחרי כמה שניות בעלי נכנס למרתף. "זה היה פיצוץ נכון? לא נדמה לי".

"כן", הוא עונה עם קול מרגיע ונשכב ביני לבין מיה. הוא נשכב באמצע על הגב, ושתינו אוטומטית מסתובבות אליו, מניחות את הראש על הכתפיים שלו ושמות יד על החזה. אני רואה אותו מחייך בחושך. לאה ישנה במיטת תינוק. מסכנה כולה מקופלת. אמא שלי על "מזרן כריות" שעל הרצפה. אבא שלי על מיטת שיזוף, על אותה המיטה שאנחנו נוהגים בקיץ לשכב ולהשתזף עליה בשמש הנעימה של קייב.

מעניין איך ייראה הקיץ הזה.

9:15. הבנות מתחילות להתעורר. בזמנים אחרים הייתי מאושרת שהן קמו ככה מאוחר.

10:00. אחותי מהארץ לוחצת שניסע לגבול במערב, ונחצה אותו במהרה. למה היא ממשיכה עם זה? הרי היא יודעת שאני לא יכולה. דרך כזו ארוכה וקשה מסוכנת עבורי. חברה שלי יצאה אתמול באחת בצהריים לכיוון הגבול, ועדיין לא הגיעה. אני מבינה שהיא דואגת, אבל זה המצב. אני לא יכולה. לא יכולה.

12:00. אמא שלי סוף־סוף התפנתה להביא לי ארוחת בוקר. היא מתרוצצת בין כולם. ואני? במקומי הקבוע - המיטה. לא יכולה לעזור, לא יכולה לקום, לא יכולה לעשות כלום חוץ מלדבר. לדבר - לספר לכל מי שמעוניין לשמוע, מה אנחנו חווים כרגע.

"אני ואבא אתמול נזכרנו שהספר הראשון שקראת, כשעוד היית ביסודי היה 'יומן מלחמה פרטי'", היא אומרת בחיוך ובחצי צחוק. כן, ממש סגירת מעגל, אני חושבת ומגלגלת עיניים.

חבל שהספר הראשון לא היה הארי פוטר, כבר מזמן הייתי עושה קסם ומעלימה את כולנו מפה.

לא יודעת מה השעה, אבל רעש מטוסי הקרב מפלח את השמיים. אנחנו רצים למקלט.

מתפוצץ לי הראש, הלחץ, מחסור בשינה. אני רק רוצה לישון. מעבירה את הטלפון למצב שקט. אולי אני ארדם.

עשר דקות.

20 דקות.

טוב, די. לא מצליחה.

15:00. אולי בכל זאת לנסוע לגבול? אולי אני "אשרוד" את הנסיעה? האם לקחת את הסיכון? מתקשרת לרופא שלי בארץ, "תישארי במיטה", הוא אומר, "ותשמרי על עצמך". הכריזו על גיוס כללי, גברים מגילי 18־56 לא רשאים לעזוב את המדינה. בעלי אזרח - הוא נשאר פה. גם אם הייתה האופציה לעזוב, מה עכשיו? הוא הבן אדם הקרוב אליי בעולם. הוא כל עולמן של הבנות. ושוב פרגמנטים מסרטי מלחמה עוברים לי בראש.

חייבת להירגע. לישון. אמא שלי מוצאת טיפות הרגעה, עכשיו רק נשאר לברר האם מותר לי לשתות אותן יחד עם התרופות שאני נוטלת. מרימה את כל מי שאני יכולה בארץ על הרגליים. במהרה מקבלת כמה תשובות חיוביות. הרגשת הקלה.

17:20. כל כך הרבה אנשים כותבים. כאלו שצפו בראיון שלי בטלוויזיה. תומכים, דואגים. וכאלו שמאשימים אותי "למה לא עזבת כשאמרו". שוב פעם זה. למה אתם לא מקשיבים לראיון, הרי סיפרתי שניסיתי לצאת ללא הצלחה. האם זה באמת הזמן לתגובות כאלו? לא משנה, יש דברים יותר קשים על הפרק מאשר תגובה לא נעימה.

18:41. מתי כבר אני אוכל ללכת לישון.

קשה לי לכתוב. הראש כואב, העיניים שורפות. בעלי הביא לי תה קמומיל - זה אמור להרגיע.

"אל תשכחי שהגוף שלך עדיין חלש אחרי הקורונה", מקשיבה לו ונזכרת. רק לפני שבוע חזרתי לעצמי אחרי הקורונה. שבוע וחצי של גוף מפורק וחום. איך בכלל שכחתי מזה? התה דווקא טעים.

אמא אומרת שלא תהיה סעודת שבת. היא לא מסוגלת לבשל. וחייבים לסיים את האוכל במקרר, זה שיכול להתקלקל בקרוב. והיא אחת שפותחת שולחן לשבת, למרות שאנחנו אוקראינים.

קידוש במרתף עוד לא היה לנו. ובעזרת השם שזה יהיה האחרון. שנזכה לפגוש את השבת ליד שולחן מלא באוכל, חלות טריות, שירים וחופשיים. בטוחים במחר. בטוחים בשעה הקרובה.

אני רוצה לבכות, אבל הבנות לידי, אסור לי. מיה יותר ויותר מראה סימני מצוקה ופחד. מקווה שהקידוש ישמח אותה. הן תמיד אוהבות להיות "בשבת". אבל הכי־הכי להיות אמא של שבת בגן. מיה עדיין כועסת שבבית הספר אין להם אמא ואבא של שבת.

עוד יום כמעט נגמר, עוד לילה מפחיד יורד על העיר. אני רוצה הביתה. אני רוצה לישראל. שמישהו יוציא אותנו מפה. בבקשה.

“אני רוצה לבכות אבל הבנות לידי. אסור לי". במרתף עם הבנות מיה ולאה | צילום : רוסטיסלב שלום לוינזון

26.2.2022 - אוקראינה נלחמת

8:11. פיצוץ. כולם מתעוררים. טוב, לפחות הלילה הצלחתי לישון. שינה ריקה ללא חלומות.

צריך לעשות הכל מהר, אין לדעת אם חלילה ינתקו את החשמל והמים. בהרבה ערים באוקראינה זה כבר קרה.

"לייקי, בואי אני אסרק אותך שתהיי יפה".

היא מתיישבת לידי, ואני מתחילה לסרק את השיער החלק שלה. בדיוק כמו של אחותה. איך לי, מתולתלת עם שיער שחור משחור, יצאו בנות עם שיער כזה מהמם.

"את רוצה קוקו או צמה? אני כבר מסיימת, תעלי למעלה לחדר שלכן להביא מכנסיים נקיים".

"לא, אמא. איפה אבא? אני לא רוצה לעלות לבד. אם יהיה בום?" היא משתעלת.

"אם יהיה פיצוץ אז תרדי מהר למטה, הכל בסדר".

"לא, אני ארוץ במדרגות! ואם אני אפול?"

"לכי תבקשי ממיה שתלווה אותך".

היא שוב משתעלת ויוצאת מהמרתף.

לא יודעת מה מכאיב לי יותר, שאני לא יכולה לקום מהמיטה, להחזיק לה את היד בזמן שאנחנו עולות יחד לקחת את המכנסיים שלה, או שהיא מראש שואלת איפה אבא, כבר מורגלת לעובדה שאמא לא קמה. אמא שעד לפני שלושה חודשים, הייתה יכולה להעביר יום שלם על הרגליים. בעבודה, ניקיונות, בישולים. מתיישבת רק בזמן נהיגה בשביל לקחת אותן לחברים, לגן או למשחקייה.

איך כל זה קורה דווקא עכשיו. הכל יחד. לא מספיק קשה?

9:31. כולם עלו מהר למעלה לאכול עד ששקט. חברה של אמא שלי במערב העיר כתבה לה שכל הלילה הפציצו באזור שלהם.

אני מחכה עד שיביאו לי ארוחת בוקר למיטה. ממש בית מלון חמישה כוכבים במרתף שלנו. מדליקה את הטלפון ומתחילה לקרוא את החדשות. כבשו עוד עיר בדרום. אני לא מאמינה למראה עיניי ולמה שאני קוראת. אנחנו נמצאים בשנת 2022 במרכז אירופה. מתחוללת פה מלחמה, טנקים, מסוקים, חיילים שכובשים ערים בדרום המדינה ונעים לכיוון קייב הבירה.

אני קוראת - ולא מאמינה. אני כותבת את זה - ולא מאמינה. מה קרה לעולם? למה כולם שותקים? איפה הסנקציות? איפה העזרה?

רוסיה לא תשתתף באירוויזיון. ממש הפחדתם את פוטין.

הפיצוץ שהעיר אותנו הבוקר - פגיעה ישירה בבניין מגורים לא הרחק מאיתנו. המצב מחמיר, הבטיחו שהמצב יירגע, אבל המצב מחמיר. אין לאוקראינה סיכוי נגד צבא רוסיה. לאף אחד בעולם אין. אולי חוץ מלאמריקאים או לצה"ל. אבל צבא אוקראינה?

הוא נחוש, הוא מנסה, הוא פטריוטי. החיילים יגנו על המדינה, על אדמותיה עד הסוף. אבל זה כמו להשוות עכבר לפיל. עכבר שנמצא במלכודת ואף אחד לא מגיע לעזרתו.

“הבטיחו שהמצב יירגע, אבל המצב יחמיר". קייב תחת אש | צילום: רויטרס

12.11. מפוצצים גשרים בקייב. אנחנו במרתף. הבנות כבר מתחרפנות, ומשגעות את כולנו.

14:00. יש קצת שקט ורגיעה. אין לנו בגדים, בעלי חייב לנסוע אלינו הביתה לקחת דברים. יש שם מסמכים חשובים. כל מה שעמלנו עליו, נמצא בבית הזה. הספה החדשה שקנינו, חודשיים חסכתי מהמשכורת שלי, בכדי שנוכל לקנות ספה טובה ואיכותית. הטלוויזיה החדשה בחדר השינה, רק התחלנו ליהנות ממנה. לראות סדרות לפני השינה. הבגדים, הצעצועים, הצלחות, העציצים. הכל.

בעלי לקח כמה מזוודות מההורים שיהיה לאן לזרוק את הדברים, ויצא מהבית. זו נסיעה של שמונה דקות, אבל מהרגע שהוא יצא מהדלת, התחלתי לפחד. רק שיחזור מהר. ה' תשמור עליו.

מיה כל הזמן רבה עם לאה, יותר מהרגיל. צועקת. עצבנית. אני מנסה להכיל אותה, לא לכעוס. אבל בתוכי אני גועשת. היא כבר ילדה גדולה, מה, היא לא רואה באיזה מצב אנחנו? כמה פעמים אפשר לבקש מהן להתנהג יפה.

כשקיבלנו את ההודעה הראשונה על הפינוי, ההורים מיד קנו כרטיס טיסה לאחי וחשבנו לשלוח את הבנות איתו. אבל מי יטפל בהן בארץ? מי ישמור? מי ינחם? מי ישחק? מי יקלח? לאחותי יש תינוק בן חצי שנה, איך אני יכולה להפיל עליה עוד שתי ילדות.

"אם לא תהיה ברירה, אנחנו נסתדר", היא אמרה לי.

"הכל יהיה בסדר, הוא לא יעז. אני לא מסכים להיפרד מהילדות", אמר בעלי.

הוא טעה. הוא העז. הוא פלש.

× × ×

נו למה הוא לא מתקשר…

הודעה: "אני בבית".

ברוך השם. עכשיו שייקח מהר את הדברים ויחזור אלינו. בשיחת וידיאו שכל רגע מתנתקת בגלל בעיות בתקשורת, אנחנו עוברים חדר־חדר ואני אומרת מה לקחת ומה לא. ואיך אני בכלל יכולה להחליט מה נצטרך? מה אפשר להשאיר מאחור? כלום. כל חולצה, כל בובה. זה הכל אנחנו. אל תבכי, אל תבכי. את חייבת להיות מרוכזת, צריך לעשות את זה מהר שהוא יחזור אלינו למרתף. והמצלמה חולפת על פני הפמוטים והחנוכייה שקיבלנו כמתנה לחתונה. קופת הצדקה שכבר כמעט מלאה. בית יהודי, בלב אוקראינה.

מיה כל כמה דקות ניגשת לבדוק מתי אבא חוזר. השכנה ממול מתקשרת: "יאנה, יש מכונית ליד הבית שלכם. מישהו מוציא משם דברים", היא אומרת לי מבוהלת. אני מרגיעה אותה שזה בסדר, בעלי והשומר הגיעו. לפחות מישהו שומר לי מרחוק על הבית.

מעניין איך יהיה לשוב לשגרה…

15:40. פיצוץ נשמע מרחוק. אתמול הכריזו על שעת עוצר משמונה בערב. היום החל מהשעה חמש. אולי אני אעצום את העיניים חזק־חזק, אפקח אותן ואגלה שכל זה חלום? רק חלום רע.

19:10. עוד בום במרחק. זה לא חלום. אומרת לבעלי להכין את הבנות לשינה של הלילה. מקלחת, סיפור ולישון. חייבים לשמור על שגרה שמוכרת להן. שתיתן להן ביטחון בהתנהלות המשוגעת של ימים אלו. ושוב אותה תפילה לפני השינה - שיהיה לנו לילה שקט.

27.2.2022 - שבוע מתחיל מתוך הסיוט

8:20. בקושי ישנתי הלילה. המון מחשבות, דאגות, מה לעשות, מתי ייגמר, האם ייגמר? דבר ראשון על הבוקר זה כבר לא צחצוח שיניים - אלא מענה לבני המשפחה שהלילה עבר בשלום, ומעבר לחדשות. הכותרת המפחידה תופסת את המקום הראשון, ובאותיות גדולות כתוב "כוחות רוסיים פלשו לחרקוב". גרתי בעיר הזו בתקופה שלמדתי באוניברסיטה. הבטן מתהפכת, מיד כותבת לחברתי הטובה. בדרך כלל היא עונה מיד, עוברות דקות שמרגישות כמו נצח. נו, נסטיה תעני כבר!

"יש יריות במרכז העיר, אנחנו במקום מסתור לא מבינים מה קורה. לא רואים כלום רק שומעים". המלחמה על חרקוב החלה.

"רק שחרקוב לא תיפול לידם, פעם היו שם הרבה פרו־רוסים".

"זה מאוד השתנה", היא עונה. "גם אלו שהיו חצויים בין הרצון להיות חלק מרוסיה או אוקראינה, כרגע בעמדה מאוד תקיפה ותומכת במדינה".

הלוואי שזה יספיק אני חושבת לעצמי. אחרי כמה שנים של ניסיונות היא הרתה וילדה תינוק חמוד בדצמבר האחרון, כמה היא חיכתה לנס הזה. נשבר לי הלב לחשוב איך היא נאלצת לחוות את החודשים הראשונים שלה בתור אמא.

10:00. המון סרטונים רצים ברשת, מראים איך אוקראינים אמיצים מגינים בגופם על הכפרים שלהם. עומדים חשופים מול הטנקים הרוסיים ומנסים למנוע מהם להיכנס. המון מתנדבים, המון אזרחים שהולכים להילחם ללא שום הכשרה מוקדמת. אני גאה בעם הזה, באהבה שלו למולדת, ברצון העז להגן על האדמות, על העתיד של הילדים שלהם, על השפה, על התרבות ארוכת השנים. הם לא נכנעים,

בדיוק כמונו.

כולנו מתרגשים מהתמיכה הגדולה בעולם, הפגנות בעד אוקראינה, בעד עצירת המלחמה ושפיכת הדמים. אבל אלו רק האזרחים, הפוליטיקאים שותקים. אוקראינה נותרה לבדה בקרב על עצמאותה.

איפה כל הסנקציות המפחידות שהבטיחו? לא ייתכן שזה הכל רק דיבורים.

13:39. האחות מודיעה שהיא לא תוכל להגיע לעשות לי את הזריקה. היא ברחה מקייב. מה אני עושה? צמרמורת משתלטת על גופי.

"אמא, ולה לא תוכל להגיע. את תצטרכי לעשות לי".

"בסדר", היא משיבה ברוגע. אבל אני מבחינה בבהלה בעיניה. זה לא סימן טוב.

16:00. בכניסה לשכונה שלנו פרסו בכמה מקומות דוקרנים ובלוקים מבטון. הם חושבים שזה יעצור את הטנקים? אני מתפללת שכן. הקהילה היהודית מאוד מאוחדת, מתפללים, בודקים לשלום כולם.

אמא שלי מספרת שהיא ראתה פוסט בפייסבוק של אחת מנשות הקהילה. היא ובנה המתבגר מצאו בלית ברירה מחסה באחת מתחנות המטרו. אנחנו רוצים להזמין אותם לבוא אלינו. זה בסדר, נצטופף. רק השאלה הכי גדולה היא האם יספיק לכולנו האוכל. לפני תחילת העוצר אמא יצאה לסופר הקרוב. התור לקופה - שעה וחצי. אין קמח, אין לחם, אין שמרים, כמעט ולא נשאר בשר טרי. קטניות - נשארו רק החברות הכי יקרות. אין כוסמת.

בית המרקחת סגור כבר כמה ימים רצוף. התרופות יספיקו לי?

17:15. ברשתות רצה עצומה לחתימה. מה הנושא, אתם שואלים? בקשה לעזרה מנאט"ו לסגור, לאבטח את המרחב האווירי של אוקראינה. לאן הגענו? אנשים במקלטים, תחת ירי, חיים תחת פחד ומראות זוועה, צריכים "למצוא זמן" ולחתום על עצומה שלא תעניין אף אחד. מתי העולם יתעורר? "הרי מי נותן לכם - שאר מדינות אירופה היקרות, את הביטחון שהטיל הבא לא יישלח לעבר ערי הבירה שלכן. זה הזמן לעצור אותו", אני קוראת בחדשות המקומיות. ומסכימה עם כל מילה.

תוך פחות מיממה במבצע של גיוס המונים לצורכי הצבא, גויסו למעלה ממאתיים מיליון גריבנה. תרומות של אזרחים. אזרחים שיכול להיות איבדו את מקומות העבודה שלהם, העסקים, ללא יכולת כמעט למשוך מזומנים - כל אותם אנשים תרמו למדינה שלהם.

18:40. כבר ימים לא הסתכלתי על עצמי במראה. ופתאום עכשיו נעצרתי בדרכי מהשירותים, מי זאת? האישה העייפה, החיוורת, עם השקיות מתחת לעיניים. כמה רזיתי. אולי לעלות למעלה ולהישקל?

מפחדת לצאת עכשיו מהמרתף. זה יחכה. נשכבת שוב במיטה. בעלי משחק עם הבנות, מבחינה בכך שגם הוא ממש רזה. מלחמה זו דיאטה מצוינת.

בחדשות מדווחים שמפוצצים מסילות רכבת בגבול עם רוסיה. שהם לא יוכלו להעביר אספקה.

19:05. הבנות מאבדות את זה בין ארבעת הקירות. היום בקושי עלינו למעלה. בכל פעם שכן, למשמע פיצוץ או מטוסי קרב, כולם רצו למרתף. ברגעים אלו אני לפחות לא לבד בחדר. "אם מחר יהיה רגוע נצא קצת לחצר". הוא מבטיח להן. הבנות מסתכלות עם פנים מאושרות על אבא שלהן, כאילו הוא הבטיח להן ללכת ללונה פארק. דמעות נקוות בעיניי.

אוקראינה ורוסיה ישוחחו בבלארוס. אמן־אמן־אמן הן יגיעו להסכמה כלשהי. הולכת לישון עם תקווה בלב - לקום לבוקר טוב יותר.

28.2.2022 - היום שבו נשברתי

אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. רק מקווים שהוא יגיע. ושהיקרים לי מכל יהיו בו. כמעט כל הקהילה היהודית עזבה את קייב. אנחנו גם חייבים לחשוב על תוכנית ב'. נאספים בחדר, בעלי, הוריי ואני ומתקשרים לרופאה שלי. היא נותנת רשימה של תרופות שאני חייבת לדרך. הדרך ארוכה, קשה ומסוכנת. מה שבימים כתיקונם היה לוקח חמש שעות עכשיו ייקח יממה. אם בכלל תצליחו להגיע ליעד.

אין דלק, ובתחנות הפתוחות יש תורי ענק. בדרך יש המון מחסומים עם אנשים חמושים, טנקים, שודדים, גשרים מפוצצים. ורשימת הזוועה עוד ארוכה.

"והכי חשוב, את חייבת להגיע לבדיקה", הרופאה אומרת. "אנחנו עובדים ללא הפסקה". העניין הוא שהמרפאה נמצאת חצי שעה מאיתנו, ובזמנים כאלו זה מרגיש כמו הקצה השני של העולם. האזור שכל הזמן מופצץ. מה עושים?

12:00. מתחילים לחפש מקומות יותר קרובים, ללא הצלחה וייאוש מהחיפוש, אמא שלי במקרה מקבלת טלפון של רופאה שגרה ממש בשכונה לידנו. אנחנו מחליטים מיד לצאת, בדיוק בשעה 12:00 התחילו השיחות של המו"מ. מקווים שבזמן הזה יהיה שקט. אני, אמא שלי והשומר שגר איתנו יוצאים לדרך. זו נסיעה של חמש דקות, הכל יהיה בסדר, אני מרגיעה את עצמי.

12:10. יצאתי החוצה. לאוויר. לשמש. איך כל הימים האלו השמש כה יפה וזורחת, בטוחה שזה השם שמסמן לנו שהכל יהיה טוב.

כמה זמן לא הייתי בחוץ. הראש מסתחרר מהחמצן. מתיישבים ברכב, מתחילים לנוע והלב פועם בחוזקה בחזה. הרחוב הצר ריק מאדם. אנחנו מנסים לנסוע מהר, אבל לא מהר מדי שלא נעורר חשדות.

טנקים שעברו במקום השאירו סימנים על הכביש. מגיעים למחסום הראשון שמפריד בין השכונות. יש תור של מכוניות משני הצדדים, המון מחסומים, שקי חול, בלוקים מבטון ומתנדבים עם נשק.

עכשיו כל גבר יכול להגיע עם דרכון ולקבל נשק - להגן על המולדת. אני מסתכלת מהחלון ורואה בחורים צעירים חופרים באדמה וממלאים את שקי החול. מגיע תורנו. השומר־נהג פותח את החלון.

הם מבקשים תעודות מזהות, בודקים את הרכב כולל הבגאז'. שואלים מאיפה אנחנו ולאן נוסעים. הלב דופק יותר ויותר חזק.

הוא נותן לנו לעבור. ממשיכים בנסיעה. הורידו את השלטים עם שמות הרחובות. המון גברים עם נשקים עומדים בצידי הכביש, בוחנים כל רכב ועובר אורח. אחד מאותם מתנדבים עוצר אותנו שוב.

ושוב אותו תחקיר. הוא נותן לנו לעבור. מגיעים לרופאה, היא לא מתמחה במצב שלי, היא תיתן איזשהו סיכום אבל אצטרך לשלוח את זה לרופאה שלי.

מורידים את אמא שלי ליד בית מרקחת, עם התור הכי קטן שראינו. סך הכל 50 אנשים.

השומר־נהג מביא אותי הביתה. ושוב אותם מחסומים, אותן בדיקות, אותן שאלות. כמה רכבים חולפים על פניי, דחוסים במזוודות ובשקיות - הם בורחים.

אחרי שלוש שעות של עמידה בחוץ בתור לבית מרקחת, בקור של חודש פברואר, אמא שלי מצליחה להיכנס. היא מצליחה למצוא כמה תרופות, אבל את כל הרשימה שהרופאה נתנה לי לנסיעה - אין.

גם את התרופות הקבועות שלי לא היה. מה אני עושה? לכמה זמן הן יספיקו? ומה אז?

14:00. אני במיטה עובדת. לא מצליחה להתרכז. מה אני עושה? אחרי כל מייל נתקעת. כולם שואלים לשלומי, נחמד מצידם.

18:53. אנחנו שוב במרתף מנסים לברר לגבי יציאה מהעיר עם עוד רכבים בשיירה. הבנות למעלה. פיצוץ. ועוד אחד. הן רצות למרתף.

זהו, השיחות של המנהיגים הסתיימו להיום, חוזרים לבומים. והנה עוד פיצוץ שמאמת את דבריי.

בהמנון של אוקראינה יש משפט: לא אבדה עוד אוקראינה, לא חירותה וגם לא ההוד. נשמותינו וגופינו, נקריב בעד חופשנו.

1.3.2022 - הגיע הזמן ללכת

לאחר שכל המכרים שלי התחילו לעזוב את קייב הבנתי שאנחנו חייבים לעזוב. בעלי, שבאחת הפעמים שהגיע לבקר את ההורים שלו בדונייצק ב־2014 חווה הפצצות, רועד מפחד שזה מה שיקרה לנו כאן. “זה צליל מטורף שמפחיד אותך”, הוא אמר לי, “וכולך רועד”. בגלל זה הוא רוצה שאנחנו נעזוב כמה שיותר מהר לכיוון יותר בטוח. אמרו שהכי בטוח זה לנסוע עם השיירות שיוצאות, התחלנו לבדוק איזה שיירות יוצאות מתי, איך אפשר להגיע אליהן. יש המון מחסומים.

21:43. כל היום היינו על הטלפונים, ותוך כדי אורזים מעט דברים. הבנו עם איזו שיירה אנחנו רוצים לצאת. הם לא ידעו מתי ואיפה, אמרו שיודיעו בהמשך. התחיל לרדת הערב, וכבר התחלתי לחשוב שאולי אני טועה, שאולי אנחנו צריכים להישאר בקייב ולא לעזוב. אבל אז התחילו להישמע פיצוצים. דלת המרתף רועדת. מיה צורחת מפחד, לאה בת הארבע בוכה שהיא רוצה את אבא. אני מביטה בקלצ’ניקוב שאיתנו יום ולילה ואוספת אותן חזק־חזק אליי, כאילו שחיבוק של אמא באמת יכול איכשהו להגן עליהן מפני הפצצות של פוטין שם בחוץ.

ברגע הזה הבנתי שאנחנו חייבים לצאת מפה. בערך בשעה אחת וחצי בלילה התקשרו ואמרו לנו איפה נפגשים ומתי יוצאים עם השיירה.

2.3.2022 - הבריחה מקייב

התעוררנו ממש מוקדם, התחלנו להתארגן. הבנות לא הבינו מה קורה, אמרנו שאנחנו חייבים לצאת כמה שיותר מהר, אירגנו אוכל, בגדים, את המכונית שלנו, מפוצצת במזוודות ובשקיות, לקחנו כל מה שיכולנו, ויצאנו לדרך. השתלבנו עם השיירה, הם נסעו מאוד מהר, המון מחסומים. באחד המחסומים אנחנו איבדנו את השיירה ופשוט המשכנו לבד, ניסינו לחבור אליהם איפשהו אבל ללא הצלחה ונותרנו, וגם כעת, לבד בכבישים. על הכבישים רואים מכוניות מפוצצות בדברים, לוחיות רישוי מכל מיני ערים. בקייב אתה רואה לרוב רק לוחיות של קייב, אבל פה רואים הכל מהכל. כל כמה מאות מטרים יש מחסומים על חיילים ונשקים, עם ציוד נגד מעבר של טנקים. הבנות מתבכיינות שהן רוצות הביתה.

יש המון מכוניות עם כיתוב "ילדים". מזל שמיה לקחה איתה מחברת לדרך וגם אני כתבתי "ילדים" על דף ותלינו על החלון. המון תחנות דלק סגורות, באלו שפתוחות יש תורים ארוכים. אנחנו כרגע מבינים שאנחנו לא מספיקים להגיע לגבול, לא מבחינת המצב שלי, לא מבחינת הדלק, וגם מתחיל כבר להחשיך ועוד רגע מתחילה שעת העוצר. אז אנחנו צריכים להגיע לעיר הקרובה ולחפש מקום ללון בו. מקווים שיהיו בתי מלון או שנחפש משהו אחר. אני גם רוצה לחפש רופא כדי לוודא שאני בסדר ואני יכולה להמשיך בדרכים. אנחנו נמצאים במצב של חוסר אונים, אני מסתכלת על הג'י־פי־אס. כבר חצי שעה אנחנו לא זזים בכלל, כי כל הזמן לפני המחסומים יש פקקים. יש שיירות של משאיות שמובילות טנקים ענקיים, משאיות שמובילות ציוד, שיירות עם חיילים, שנמצאים במין משאית פתוחה והם יושבים שם למרות שיורד בחוץ שלג רטוב, מינוס 1 בחוץ.

לא ייאמן מה שקורה. שזה בקייב, שזאת שנת 2022, לפני שלושה חודשים אני ובעלי נסענו בדרך הזאת לאודסה כדי לחגוג את יום ההולדת שלי ומי חשב שאחרי שלושה חודשים בלבד אנחנו כבר ניסע בדרך הזאת ונהיה במנוסה, נברח כדי להגן על החיים שלנו.

“במנוסה כדי להגן על החיים שלנו". שיירות הרכבים בדרך לגבול | צילום: AP

gilit-k@yedtik.co.il