כוכב הקומדיה, גיבור הדרמה

"אני חוזר כי זו מלחמה על המולדת", אמר לי צעיר אוקראיני גבוה, כשהוא הולך בכיוון ההפוך מול מאות אלפי הפליטים שחצו את מעבר הגבול מדיקה מאוקראינה לפולין. "וגם כי הבנו שיש לנו מנהיג". הוא סטודנט בקרקוב, תלתלים לראשו. על גבו תיק גב קטן, כאילו יצא לטיול בן יום עם חברים ולא אולי לדרכו האחרונה. בשביל לעורר נחישות כזו צריך מנהיג כריזמטי, מעורר השראה, שמוציא מבני עמו כמות בלתי נדלית של אומץ פטריוטי.

עד לפני שבוע מחויבות כזו הייתה דבר בלתי נתפס. לא מבחינת האוקראינים וגם לא מבחינת מנהיגם, הנשיא וולודימיר זלנסקי. הציניקנים יאמרו, שלהוציא את הסיכון הממשי מאוד לחייו ולחיי מקורביו, הפלישה הרוסית הברברית של פוטין הייתה הדבר הכי טוב שקרה לקריירה של זלנסקי.

נשיא אוקראינה שנבחר ב־2019 לאחר קריירה כקומיקאי וכשחקן, צלל בסקרים. מ־73 אחוזים שבחרו בו בסיבוב השני של הבחירות ועד לתמיכה של קצת יותר מ־20 אחוז בסקרים שפורסמו בחצי הקדנציה שלו, לפני הפלישה. אך זלנסקי נולד מחדש בלוחמת הגרילה של עידן הסלפי. הוא ירד לשטח, פשט את חליפת העסקים לטובת חולצה בצבע חאקי, פניו מעוטרות בזיפים בני כמה ימים, הסתובב בקייב ההרוסה והעלה סלפי וידיאו אחרי סלפי וידיאו שהרימו את המורל של בני עמו. "הקרב הוא כאן", כך הגיב להצעה האמריקאית לחלץ אותו ואת משפחתו לחוף מבטחים, לפי הדלפה מכוונת היטב. "אנחנו זקוקים לנשק ולא לטרמפ".

הוא עמד מול קבוצת חיילים, קטן קומה וטירון בין מעגל של סלאבים אדירי גוף והטריף אותם, כמו מאמן כדורסל בפסק זמן במשחק גורלי. "אנחנו כאן, הצבא כאן, החבר'ה שלנו כאן, כולנו כאן כדי לשמור על המולדת, לשמור על מה ששלנו", אמר באחד הסרטונים. כל תיעוד שלו מהשטח הגחיך את פוטין הספון במשרדיו עם חליפה.

זלנסקי הוא תוצר של דור שונה לחלוטין מזה של נשיא רוסיה, שאין לו אפילו טלפון נייד. הוא מבין היטב את החשיבות של המאבק על התודעה, ועל הדרכים להשפיע עליה. נדמה שלא עובר יום מבלי שדמותו מופיעה על המסכים - מעודדת את העם האוקראיני שחווה תקופה איומה וגם מדרבנת את העולם לפעול. בהמשך לאותו קו, זלנסקי לא מסתתר כל הזמן בבונקר. הוא מסייר בהתרסה ברחובות קייב המכותרת, קסדה לראשו, כמו בז לאיומים הרוסיים עליו, משוחח עם החיילים ומפגין נוכחות. ברור לו שזה מעמיד אותו בסכנת חיים, אבל גם זה חלק מהמתח שהוא בונה אצל מי שצופים בו.

ולא רק הוא. כל סביבתו נרתמת לסרט הדרמה המתפתחת בשידור חי. אנדריי ירמאק, ראש הסגל של הנשיא זלנסקי, פירסם השבוע טור אורח ב"ניו יורק טיימס" שבו כתב בין השאר: "אני כותב את הבקשה הזו מבונקר בבירה, ולצידי הנשיא וולודימיר זלנסקי... נילחם עד הנשימה האחרונה כדי להגן על המדינה שלנו. אל תטעו: אוטוקרטים אחרים צופים, ורושמים הערות...".

"זה תרגיל מבריק של לוחמת גרילה חדשה: הוא משלב בין סיור אותנטי בכיכרות העיר לבין טכנולוגיה חדשה", מסבירה סבטלנה ויטנקו, מומחית אוקראינה במועצה האטלנטית, מכון מחקר היושב בוושינגטון. "בשנתיים וחצי הראשונות שלו בתפקיד היו לו הרבה קשיים. הוא התקשה לעבור מתפקיד השחקן, למציאות האמיתית של החיים כפוליטיקאי. המלחמה איפשרה לו להיות שוב שחקן. הוא לבוש אחרת והוא משחק תפקיד שאמור לשכנע את הקהל שלו, וזה עבד לו. הוא הפך לגיבור עולמי. דברים שהוא עשה ואמר השבוע, כבר הכניסו אותו לספרי ההיסטוריה של העם האוקראיני".

קשה לעכל את מידת ההשפעה של דברי זלנסקי. הוא הכריח את פוטין להתחשב בו ולא להתייחס אליו כאל ליצן שאין להתחשב בדבריו או להתדיין איתו. הוא הכריח את כל העולם להסתכל על אוקראינה. הוא גרם למערב להבין שאם לא יסורו לעזרתו, המלחמה תדפוק על החצר האחורית שלהם, ושינה בהרבה את קונספציית מדיניות החוץ הפציפיסטית שלהן.

והוא איחד סביבו את האומה שלו. אי־אפשר היה לפספס את זה במעבר הגבול בין פולין לאוקראינה. עשרות אלפי אמהות יצאו לפולין עם טפיהן, זקניהן, ומיטלטליהן. מחלקן נלקח הבעל או הילד במהלך המסע לטובת המאמץ המלחמתי. עמדתי שעות ודיברתי עם עשרות מהן במעבר. אף אחת לא הזילה דמעה. מהכיוון השני נהרו מאות אוקראינים שחיים בחו"ל לתוך המדינה, להתייצב אלי קרב, עיניהם בורקות לקראת המשימה. כל אחד ידע שם בדיוק מה תפקידו: מי ללחום ומי להימלט.

פוטין מבין עכשיו שכדי לנצח הוא חייב לכבוש את קייב, ואת הראש של זלנסקי. רק השבוע הודיע אלכסיי דנילוב, ראש המועצה לביטחון לאומי של אוקראינה כי סוכל כבר ניסיון אחד להתנקש בחייו של זלנסקי באמצעות לוחמים צ'צ'נים. זלנסקי טען עוד לפני כן באופן מצמרר, בנאום מצולם כמובן, עם טי־שירט ירוקה שהוא "היעד מספר אחת, משפחתי היעד מספר 2". את הקשר עם העולם החיצון, הוא שומר על פי אחד הדיווחים באמצעות טלפון לווייני שהעניקה לו ארה"ב המאפשר לו לתקשר עם העולם ובעיקר עם מנהיגים זרים.

מלחמה, מעצם הגדרתה, משנה מהיסוד סדרי עולם. ועדיין, קשה לעכל את המשפט הזה שמסכם את השבוע הראשון של הקרבות: איך הפך ילד יהודי, דובר רוסית, שחקן ובדרן, לנשיא אוקראיני, ואז לסמל של הגבורה האוקראינית, הגואל שעצר והצליח לפחות בשבעה ימי התהילה הללו לבלום חלקית את הפלישה הרוסית?

"הבה נגילה" בלי צנזורה

זלנסקי (וובה בפי כל) נולד לפני 44 שנים (כן, הוא הנשיא האוקראיני הצעיר בכל הזמנים) בעיר קריבי ריה במחוז דנייפרופטרובסק במזרח אוקראינה, אזור שבו מדברים רוסית ונחשב היום לפרו־רוסי. גם בביתו דיברו רוסית. אמו רימה היתה מהנדסת, אביו אלכסנדר פרופסור למתמטיקה. כמו כל היהודים שחיו בברית־המועצות באותה תקופה הם זכו לחינוך לתפארת מחד ולקורת גג, ותעסוקה ושכר מנגד. לאחר התפרקות ברה"מ, תעשיית כריית הברזל והמתכות קרסה והעיר שקעה. כנופיות של צעירים בנדיטים, "בגוני" (הרצים), השתלטו עליה באלימות. זלנסקי וכמה מחבריו מצאו מפלט בהצגות ומופעים קומיים. במועדון KVN, ראשי תיבות ברוסית ל"מועדון למצחיקים ויצירתיים".

ב־1994, בית הספר שלו ערך תחרות קומדיה בין הסטודנטים למורים. זלנסקי היה הקפטן של קבוצת התלמידים. "שאלתי אותו למה הוא כל כך בטוח שהם ינצחו", נזכרה אלה שאפליקו שהיתה אז מורה למתמטיקה והפכה למנהלת בית הספר בראיון עיתונאי, "והוא ענה: 'כי אתם המורים יכולים להגיד רק מה שמרשים לכם להגיד, ואנחנו יכולים להגיד מה שאנחנו באמת רוצים להגיד'. ובאמת, הם ניצחו די בקלות".

|

בתיכון הוא פוגש את אשתו לעתיד, אילונה, תסריטאית בעצמה (לזוג שני ילדים: אלכסנדרה בת 17 וילד בן תשע, קירילו). באמצע שנות התשעים החל ללמוד משפטים, אבל הוא וחבריו השקיעו את רוב זמנם בתחרויות הקומדיה. הם יצרו קבוצה שנקראה קברטל 95. זו היתה קבוצת קולקטיב, אבל מישהו היה צריך להנהיג, לקחת את המילה האחרונה, להחליט את ההחלטה. זה היה זלנסקי. כל מי שצפה בו אז מעיד על בן אדם אנרגטי, מפוצץ בכריזמה, ועם תשוקה מוחלטת ובלתי מתפשרת. "היה ברור שהוא לא הולך להיות עורך דין", אמר עליו אביו בראיון עיתונאי, "בהתחלה התנגדתי אבל ראיתי שהוא מוצא את עצמו שם וויתרתי". האב כן הטיל וטו על רצון אחר של בנו: לנצל מלגה שקיבל וללכת ללמוד בישראל.

ב־2002, אלכסנדר רודניאנסקי, מפיק שהיה אז ראש רשת הטלוויזיה הגדולה ביותר במדינה, החליט לשדר בשידור חי את מופע הקומדיה של קברטל 95. "החיים באוקראינה נעים תמידית בין תקווה לאכזבה, מה שמצריך תמהיל מדויק של סקפטיות ואירוניה, של חוצפה והומור עממי שיהודים ייצאו גם לקהילות כמו ברייטון ביץ'. החבורה של זלנסקי היתה הגרנדמאסטר של הז'אנר", אומרת יוליה קליצ'לובסקה, סוציולוגית ב"מרכז לאירופה החדשה". התוכנית שמזכירה קצת את "סאטרדיי נייט לייב" היתה מלאה בגסויות ולא התביישה לשחוט פרות קדושות. בין היתר העלה זלנסקי מערכון בו ניגן את הבה נגילה, כאילו עם איבר מינו. הוא ניהל קריירה ענפה בכל תחומי הבידור: הוא זכה במקום הראשון ב"רוקדים עם כוכבים" וממש לפני שנבחר לנשיאות הספיק לדבב את הדב פדינגטון.

גם צלם החתונות ניצח

בשלהי 2013 חוזר בו נשיא אוקראינה ינוקוביץ' מהסכם סחר עם האיחוד האירופי ומתפתה לקבל מענק חילוץ והסכם גז מיטיב מפוטין. מאות אלפים יוצאים לכיכר מיידן בקייב ומוחים נגד ביטול ההסכם עם אירופה, שנחשבת לאידיאל והחזון של החברה האוקראינית. מאה נהרגים מאש צלפים. קברטל 95 כותב כמה מערכונים על המהומות. ינוקוביץ' נמלט לרוסיה ואת מקומו תופס האוליגרך פורושנקו שדואג לחבריו. מיד אחר כך רוסיה פולשת לאי קרים ומבדלת שני מחוזות במזרח אוקראינה. חבורת קברטל 95 מתחילה לכתוב תוכנית שתיקרא "משרת העם". את התפקיד הראשי בין 2015 ל־2019 של ואסיל הולובורודקו מורה שווידיאו שבו הוא מגדף את השלטון הופך וויראלי והוא נבחר לנשיא, מגלם וולודימיר זלנסקי.

"כתבנו תוכנית שבועטת בכל המוסכמות ובכל המעמדות", אמר זלנסקי בראיון, "אבל בתת־הכרה שלנו נתנו לצופים אלטרנטיבה לאיך אוקראינה יכולה להיות. כל תוכנית הייתה מניפסטו אזרחי שכלל את החזון שלנו". התוכנית הפכה להצלחה מיידית. ההצלחה, לצד הקפאון במאמצי השלום עם רוסיה והמלחמה בשחיתות גרמו לזלנסקי לחשוב שאולי הוא צריך לעשות משהו מעבר לטלוויזיה. "אני חושבת שזה קרה באותו זמן שכל אוקראינה חוותה מיאוס שבגללו לא יכלה לנשום יותר", אומרת קליצ'לובסקה.

כיוון שזלנסקי היה גם המנהל של קברטל 95 הוא נתקל בקשיים הבלתי נסבלים של הביורוקרטיה האוקראינית. הוא מבין שהוא צריך אינסטרומנט פוליטי. הוא מקים את מפלגת "משרת העם", על שם הסדרה כמובן. "הפוליטיקאים זילזלו בהם", אומרת לנה אוילנקו שעבדה עד המלחמה במשרד שניטר דיסאינפורמציה רוסית באוקראינה, ונמצאת בקרקוב, "אז הם החליטו לפלוש לטריטוריה שלהם". זלנסקי התמודד נגד פורושנקו שהציע לאוקראינים לוגו של "שפה, צבא, אמונה". זלנסקי הציע מבט עם הפנים מערבה: בתי קפה מלאים. הוא רצה אוקראינה של יזמים ומתכנתים.

זלנסקי בקושי נתן ראיונות בקמפיין, רק נסע מעיר לעיר והעלה סרטוני וידיאו. הוא תייר עם חברי הקבוצה בכל המדינה והעלו את מופע הבידור שלהם כשהם כמובן עורכים קמפיין סודי לנשיאות האמיתית. הפרסונה הטלויזיונית שמה בראש של האנשים אימג' של מה שהנשיא יכול להיות. במילים אחרות: ב־31 במארס 2019 זלנסקי נבחר ברוב עצום להיות הנשיא החדש של אוקראינה, אבל מי שבאמת נבחר לנשיאות היה בעצם הדמות שהוא מגלם בסדרה, הולובורודקו.

חבריו לקבוצה היו מנהלי וכותבי הקמפיין שלו, ופגעו בול במטרה. לאנשים נמאס מהדור הפוליטי הקודם, הם רצו מישהו ישר, מהקהילה, כזה שאי־אפשר לשחד. רק 16 אחוז דרשו מישהו מקצוען. "הרוטב הסודי שלו היה שלא היתה לו שום מדיניות בנושאים חשובים, אבל הוא נתן לכל אחד מסך כדי להקרין עליו את הפנטזיות שלו", אומרת אוילנקו. בלילה שלפני הבחירות נערך עימות בין פורושנקו לבין זלנסקי לעיני שבעים אלף צופים באצטדיון האולימפי בקייב. "אני נולדתי בגלל השחיתות שלך", אומר זלנסקי. יום לאחר מכן הוא זוכה ב־73 אחוזים מהקולות בבחירות לנשיאות, קורא מיד לבחירות כלליות לפרלמנט, וביולי 2019 המפלגה שלו מנצחת כך שהיא לא זקוקה לשותפות בקואליציה.

לאף אחד מחברי מפלגתו אין נסיון פרלמנטרי. במחוז מסויים צלם חתונות ניצח מיליונר שרבץ בפרלמנט מאז שנות ה־90. מעולם לא היה לאוקראינה מנהיג עם סמכויות וכוח רבים כל כך. והיתרון הגדול ביותר של זלנסקי הוא שאיש לא מחזיק ממנו פוליטיקאי.

ויש גם אירוניות היסטוריות: באוקראינה, מדינה שנודעה באנטישמיות הנוראית שלה במלחמת העולם השנייה, יש נשיא יהודי. כשהושבע, גם ראש הממשלה היה יהודי, ואוקראינה הייתה למדינה היחידה בעולם למעט ישראל שבה יש את השילוב הזה.

זלנסקי הבטיח להילחם בשחיתות ולסיים את המלחמה באוקראינה. הוא התחיל בדוגמה אישית: צימצם את מספר השומרים שלו, ביקש להעביר את משרדיו מהארמונות הסטליניסטיים למשרדים צנועים ואת מצעד העצמאות של חיילים, טנקים וטילים החליף מצעד כבוד של רופאים, מורות ועובדי רווחה. הוא גם דרש מכל הביורוקרטיים להוריד את תמונות הנשיא מקירותיהם. "אני רוצה שתשימו במקומם תמונות של הילדים שלכם ותסתכלו להם בעיניים לפני כל החלטה שאתם מקבלים", הסביר, "צריך לשטוף הכל, שהכל יהיה חדש".

|

"אין פאניקה"

את מבחן המנהיגות הראשון שלו הוא מקבל דרך שיחת טלפון עם טראמפ קצת אחרי ההשבעה. טראמפ לוחץ שזלנסקי יחקור את מעורבות אוקראינה בבחירות 2016 וכן יחקור על האנטר ביידן שהיה חבר דירקטוריון בחברת הגז האוקראינית בוריסמה. טראמפ מקפיא סיוע כספי חיוני של 400 מיליון דולר שכבר אושר בקונגרס. במובנים רבים,טראמפ וזלנסקי דומים. שניהם כוכבי טלוויזיה שניצלו את המדיום כדי להגיע לנשיאות, שניהם אנשי עסקים שמחפשים את הדיל הנכון, שניהם פופוליסטים. אך השימוש של טראמפ בכסף ציבורי כדי לקדם מטרות פרטיות מביא לחקירה על הדחתו. זלנסקי יוצא מהתקרית הזאת ללא רבב ועם שתי אמירות לפנתיאון. "הבן אדם היחיד שיכול ללחוץ עליי הוא הילד שלי בן השש", הוא אומר, וגם: "לאורך ההיסטוריה, אימפריות תמיד השתמשו במדינות קטנות כדי להשיג מה שהן רוצות, אני לא מתכון להיות פיון במשחק השח הפוליטי הזה". מעשיו בשבועות האחרונים מגלים שלא שינה את דעתו.

הוא השקיע בכבישים, בדיגיטציה, פתח את השוק למכירת אדמות חקלאות. הוא ניסה לשכנע מיליארדרים להשקיע בתשתיות ובפרויקטים של רווחה, אבל נתקע במלחמה נגד השחיתות והאוליגרכים (אוקראינה מדורגת במקום השלישי באירופה במדד השחיתות אחרי רוסיה ואזרביג'אן). הקסם נמוג במהרה, במציאות האפורה של פוליטיקת היום־יום. חשבונות בחו"ל שלו נחשפים, מקורביו מעורבים בסקנדלים. מההבטחה להיות האחר, הוא הופך לעוד אחד. הוא אמנם מדבר לעם רק דרך שידור במצלמה אך נמנע ממסיבות עיתונאים ומשאלות קשות. שוב ושוב צצים קשריו עם איגור קולומויסקי, אוליגרך עם פורטופוליו אחזקות בבנקאות, מתכות, אנרגיה, תעופה ותקשורת. חלק מאחזקותיו כללו בעלות על חברת 1+1, התחנה ששידרה את "משרת העם" וקידמה מאוד את הקמפיין של זלנסקי.

הונו של קולומויסקי מוערך ביותר ממיליארד דולר, הוא היה הבעלים של פריבטבנק, הגוף הפיננסי הגדול ביותר של אוקראינה, בין השנים 1992־2016. באותה שנה המדינה הלאימה את הבנק והאשימה אותו במעילה של מיליארד דולר. הוא נדד בתקופה מסויימת לישראל ולשוויץ. לפי תחקירים בעיתונות האוקראינית, בשבועות שלפני הבחירות זלנסקי טס מספר פעמים במטוס פרטי לשווייץ ולתל־אביב, לפגוש את קולומויסקי. בלילה לפני הבחירות, יום שבו אסור לשדר תשדירי בחירות, שידרה הרשת בלופ את "משרת העם". בלילה שלפני ההשבעה חזר קולומויסקי לאוקראינה במטוסו הפרטי.

בנובמבר שיעור התמיכה בזלנסקי צנח לקצת למעלה מעשרים אחוז. אנשים שאלו אותו למה הוא לא עושה מה שהדמות בסדרה הייתה עושה. הוא היה זקוק למשהו דרסטי. ואז הגיע פוטין.

"צריך לזכור עם מה הוא צריך להתעסק: אוכלוסיה ששבעה ממלחמה במזרח, שנמשכת יותר ממלחמת העולם השנייה, לאומנים שרוצים לרסק את רוסיה בכל מכיר, ושיעור אמינות לא גבוה כלפי השלטון שמתחיל עוד מהזמן שבו ביקשו מהתושבים לא להתפנות בזמן אסון צ'רנוביל", אומרת אוילנקו. "הוא כל הזמן היה עסוק בהרגעה כדי שלא תהיה קריסה כלכלית. אבל מהרגע שהתחילה הפלישה הוא פנומנלי, מגדיר מחדש מנהיגות, והוא מנהיג שנולד לדור הטלוויזיה. הוא גרם לעולם להפנים שהמלחמה היא נגדו. והוא גם פירק את מכונת הדיסאינפורמציה של פוטין. אם פוטין מדבר על דה־נאציפיקציה של משטר שבראשו עומד יהודי ושולח מוסלמים להרוג אותו, אז אנחנו מבינים עם מי אנחנו מתעסקים. הוא עצר על כתפיו הצנומות את הפלישה. הוא החזיר לנו כבוד, וכבוד לאומי מנצח במלחמות. לא כלי נשק".

"פוטין מנסה להחזיר את הזמן אחורה", אומרת ויטנקו מהמכון בוושינגטון. "הוא לא מעוניין להיות בראש עוד מדינה, הוא רוצה להיות מעצמת־על שמתחשבים בו לפני שמחליטים משהו על ישראל או על אמריקה הלטינית. והוא אובססיבי לאוקראינה. פוטין נכשל שם פעמיים (בשתי הפיכות נגד משטר פרו־רוסי ־ ז.א). הוא רוצה לנקום באנשים שהמרו את רצונו. הם מסוכנים בעיניו כי הם מראים לגיאורגים, לבלארוסים ואפילו לרוסים שאפשר לשנות דברים מבפנים. ופתאום מופיע לו הקומיקאי הזה".

נאומי הוידיאו של זלנסקי ברוסית הביאו גם לפעולה ברוסיה עצמה. יומון אחד במוסקבה (שהעורך שלו מוראטוב, זכה לא מזמן בפרס נובל לשלום) פירסם את גיליונות העיתון שלו השבוע בשתי השפות. בעשרות ערים פרצו הפגנות נגד המלחמה. "אני לא מבין למה המערב חיכה עד לפלישה ולהרוגים כדי להפעיל את הסנקציות אם ידעו שתהיה פלישה. עכשיו יש לנו חובה מוסרית לעצור את הטירוף הזה", אמר מוראטוב.

"זלנסקי גרם לנו להבין שלשכנים שלנו במזרח - בעיקר בצמרת - יש יחסים מאוד מסובכים עם המציאות והם יכולים להשתגע בכל רגע נתון", אומרת אוליינקו. "הוא גרם לכולנו להבין שיש לנו תפקיד. יש מי שצריך לברוח, לדאוג לילדם או לזקנים, ויש מי שזקוק להילחם על המדינה הזו. אנחנו גם הרבה יותר מוכנים ומאומנים, יש לנו שמונה שנות מלחמה על החגורה, כחיילים וכאזרחים. בכל מקום שבו הרוסים יכבשו, הצבא יתחלק למיליציות קטנות של עשרה אנשים שיעשו את המוות לרוסים. יהיה יותר גרוע מאשר אפגניסטן. אנחנו מודאגים אבל נינוחים. אין פאניקה. יש תחושה שלממשל יש את האלגוריתם מה לעשות במקרה של פלישה, במקרה שהתשתיות ייהרסו, במקרה שהאינטרנט ייפול.

"זלנסקי, היהודי הקטן, מפחיד את פוטין. מאוד", סיכמה. או כמו שהתבטא זלנסקי באחד הסלפים שהעלה: "אם פוטין יפלוש הוא יראה את הפנים שלנו, לא את הגב".