לאחר מותה הבנתי שהתואר "פורצת דרך" שייך לה. אני לא צריכה לפרוץ דבר. בזכות ההחלטות והמלחמות שלה, אני זכיתי עשורים אחרי להיוולד למציאות מובנת מאליה נטולת מילים והסברים, רק כי חנכה תשעה ילדים לאחריות אישית גדולה בבית סוכנות קטן, בימים של צנע, בתודעה של עושר. רק כי התעקשה שיקבלו את החינוך הטוב ביותר במרחק ארבעה אוטובוסים ממנה, גם כשלא היו לה אמצעים לשלם עבורו וגם כשאיימו עליה בפיטורים מהמועצה המקומית, על שפעלה בניגוד למדיניות העירונית, שביקשה להשאיר אותם בבית, רק כי לא ידעה קרוא וכתוב, אך לא ויתרה על זמן שיעורי הבית בחזרה מיום עבודה ארוך שבו שטפה כלים בתחנת הדלק שבקצה היישוב, צבעה בתים, או אפתה לחמים בשעת בוקר מוקדמת, אחרי שקוששה זרדים במדבר. רק כי לא שמעה לעצת חברותיה לפני יובל שנים ושלחה את בכורתה לסמינר בית הכרם בירושלים, יחידה בדורה, עם מזוודת בגדים שנתפרו לילה קודם, בביטחון ובידיעה שכבר תמצא פתרון אחר לנטל הפרנסה וגידול הילדים, המוטל על כתפיה.
תודה סבתא שלימדת אותי חודשיים לאחר לכתך, חודשיים לפני שאהפוך בעצמי לאמא - גבורת רוח, מהי; שאצילות היא להתבונן תמיד במציאות בעיניים של טוב, של שפע, של ברכה. כי היא ועבודה קשה בונות חוסן של ילדים לדורות; שאפשר והכרחי להיות נוכחת בחייהם, גם כשהחיים שואבים אותך עמוק ורחוק; שאהבת הארץ, אהבת המדינה ואהבת המקום מעניקות להם שייכות ובלעדיהן אין כנפיים. תודה שבזכותך אני יודעת שכל אישה, חכמת לב בידיה (שמות ל"ה, כ"ה). תודה סבתא שבחרת לעלות לארץ הקודש, לא כי היו לך חיים קשים או כי כפו עלייך, אלא רק כי רצית כל כך. תודה שלא כעסת, גם כשהיית צריכה. תודה שהעדפת לעבוד סביב השעון, בכל עבודה שרק הציעו, כדי שלילדים שלך תהיה יכולת בחירה, שלא הייתה לכם. תודה ששמחת לקבל דירת שני חדרים, על אף שכבר היו לך שישה ילדים. דעי שהצפיפות יצרה ביניהם אחוות נפש, שלי ולאחי לעולם לא תהיה. תודה שגידלת תשעה ילדים במשכורת דלה, ובתודעה של עושר - זה בנה את החוסן שלנו, עשרות שנים אחר כך. תודה שלימדתם אותם לאהוב את המדינה, רק כי היא דאגה להם, בנדיבותה, לציוד לבית הספר. תודה שהנחלת שאוכל צריך לעשות בשפע, גם אם לא באמת צריך עשרה סירים בכל שבת - זו ההזנה הרגשית הכי טובה שיכולנו לבקש, בדור המנוכר שנולדנו אליו. תודה שבחרת להיות שליחת ציבור. במעשייך הצנועים, ומבלי שתיכננת, סללת גם את אבני הדרך שלנו. תודה שאמרת שוב ושוב בשבח המקום - זה מה שגרם לנו להרגיש כל כך שייכים וגם בוחרים, בו, בעברו ובעתידו. תודה שגבורת הרוח הנדירה שלך, מעניקה משמעות ועוצמה לסיפור החיים שלנו - הצברים הראשונים, ילדי הפריפריה של הנגב והגליל, המזרחים, שגאים בזהותם ובתרבותם. לא יכולתי לבקש טוב מזה!
