גנט דסה // מנכ"לית עמותת "עולים ביחד"
הסבתא שלי, וורקיט סנדקה, הייתה ידועה בכינויה "מברטה" – האור שלי, כינוי שדבק בה כיוון שבמשך עשרות בשנים הייתה המיילדת הראשית של האזור, מי שליוותה נשים רבות בזמן ואחרי הלידה, וטיפלה בהן גם באמצעות תרופות סבתא שעברו אליה מאמא.
באחד החגים ישבנו בביתה ואחד הנכדים אמר, "סבתא אם היית בארץ היית עשירה, כי היום הטיפולים המסורתיים והטבעיים מאוד יקרים", סבתא צחקה ואמרה, "ממש לא, וסיפרה שהיא בדומה לרבות מבנות הקהילה, אף פעם לא לקחה שכר בעבור הסיוע שהעניקו ליולדות או לחולים, שכן אצלנו בעדה רואים ביכולת להושיט סיוע רפואי סוג של מתנת אלוקים שאסור לגבות בעבורה תשלום, כיוון שהתרופה היא משמיים והפרנסה לא באה על גבי צערם של הנזקקים למרפא. ייתכן שאידיאולוגיה זו רחוקה מהמקובל בתקופה שלנו, אבל היא בהחלט יכולה לשמש בסיס לכך שבמקביל לפרנסה על כולנו להושיט יד על מנת לסייע למי שזקוק לנו. את חשיבות הגישה הזו למדתי מסבתי, שהייתה דמות אצילית, עדינה, צנועה, חכמה וחדה שתמיד הייתה עניינית וחיפשה את דרך האחדות והשלווה, גם אם המשמעות הייתה ויתור על הכבוד. יותר מכל אהבה סבתא את המשפחתיות ואת האחדות המשפחתית, "משפחה טובה", לימדה אותי סבתא, "היא לא דבר מובן מאליו אלא משימת חיים שדורשת הרבה השקעה, הקרבה והתמדה, וכן את היכולת לסלוח כשצריך".
