שתי הסבתות שלי – ז'ינקה הבולגרייה ואילזה הברלינאית - היו שונות מאוד זו מזו, אבל גם דומות, ברגישות הפנימית ובאהבת האדם שלהן ובאופן שבו שתיהן משתקפות בי.
סבתא ז'ינקה הבולגרייה הייתה אישה לא מלומדת בכלל, אבל מאוד חכמה. רוב חייה הייתה עקרת בית, ובחלק מהזמן עבדה ביחד עם סבא שלי כתופרת בחנות מחוכים וחזיות ביפו. לסבתא היו ידי זהב, היא ידעה לסרוג, תפרה מדהים ושירתה את הלקוחות שלה בצורה אישית וברגישות גדולה. הרגע שבו אישה נכנסת לתא המדידה הקטן ומודדת חזייה, זהו רגע אינטימי מאוד ונוצר שם חיבור בין שתיהן. וכשהייתי ילדה היו שולחים אותי לבלות איתה בחופשות הקיץ והייתי עדה לרגעים הללו, שכנראה נטמעו בי. הייתי מסתכלת עליה, אישה עם הרבה אינטליגנציה רגשית, שמתנהגת בצניעות ובענווה מול הנשים הללו ואני מזהה את הרגעים הללו באופן שבו אני מתייחסת היום למטופלים שלי – באופן אישי ובגובה העיניים. אני מרגישה שזה ממש עבר אלי בדיפוזיה. כמו גם מלאכות היד שעשתה, האהבה שלה לאפייה, הייתי קמה איתה בשבת בבוקר ועומדת לצידה ללוש בצק לבורקס, ועד היום בכל פעם שאני לשה בצק במטבח שלי, אני רואה את הידיים שלה. הבישול הבולגרי שלה עבר דור וקפץ אלי. והסבתא השנייה שלי, סבתא אילזה הברלינאית, הייקית הקפדנית, שהסתירה מאחורי הסדר והשיטתיות הרבה מאוד רגישות. היא הייתה מלומדת מאוד, הגיעה לפלשתינה בשנות השלושים של המאה ה-20, ובהכשרתה הייתה רופאת שיניים. סבתא הייתה אחת האורתודנטיות הראשונות בארץ שטיפלו בילדים. הקליניקה הייתה אצלה בבית, וגם לצידה הייתי יושבת כילדה ומסתכלת איך היא עובדת ומה היא עושה. סבתא הייתה יקית קשוחה, ועשתה דברים בצורה מדויקת ולכן אפשר היה לחשוב שהיא עושה את הדברים בלי הרבה רגש, אבל אני יודעת שהייתה מאוד אכפתית ומלאת נתינה לילדים שבהם טיפלה. ממנה למדתי להיות מאוד מדויקת והחלטית וגם להתמסר למטופלים שלי. היא נפטרה כשהייתי בצבא והיא לא זכתה לראות אותי הופכת להיות רופאה, אבל הרופאה שהיא הייתה, קיימת בתוכי. הכל דוך, הכל מסודר ומדויק. ולצד זה, סבתא אילזה הייתה גם פסלת שהקדישה זמן ליצירה שלה. שתי הסבתות שלי היו עבורי השראות מאוד שונות, אבל בסוף טמנו בי פתיחות, נשמה יתרה, את הרצון לתת, את האכפתיות המקצועית והאישית למטופלים שלי. ואני מאוד מתגעגעת."
