ד"ר יהודית ריכטר // יו"ר פעילה של דירקטוריון חברת מדינול
"ביום שבו הגיעו לאושוויץ, סיימו שתי הסבתות שלי את חייהן. מעולם לא פגשתי אותן, אבל אני נושאת זכרן וגם את שמותיהן, שכן אני נקראת יהודית שרה רבקה. על אמה של אמי, סבתא רבקה, אני יודעת הרבה, ועל אמו של אבי, סבתא שרה, אני לא יודעת כמעט כלום. אבי היה מתאומי מנגלה ונשא את כאבו הגדול בלי לספר לנו דבר. רק בגיל מאוחר, גיליתי שהוא הגיע לאושוויץ יחד עם אמא שלו, שנקרעה ממנו ומשאר האחים ונשלחה ישר לקרמטוריום, ושמאז לא ראה אותה ולא דיבר עליה אף מילה, אבל בבית שלנו הייתה תלויה תמונתה. לעומת זאת הרבה מאוד שמעתי על סבתא רבקה, אמה של אמי, שתמיד אמרו לי שאני המשך ישיר שלה, ולא רק מפני שאני הבכורה מבין 17 בני הדודים והדודות – נכדיה, שפרוסים היום בכל חלקי החברה הישראלית – מהשמאל לימין, מההתנחלות להתיישבות. באופן יוצא דופן אנחנו מקיימים קשרים קרובים והדוקים בינינו, גם עם הדור השני, נפגשים ומקשקשים קצת בהונגרית, בעיקר על אוכל. אמא שלי דאגה לספר לי כל הזמן על תכונות האופי של סבתא, על ההתנהלות ותחומי העניין שלה, דאגה להעביר לי את הצבע הייחודי שלה, האמונות והשאיפות שלה, ובעצם קישרה בין שתינו. בזכות ההעברה הזו, הצלחתי להטמיע ולימים גם לזהות את טביעות הנצח של סבתא בתוכי. למדתי שגם כששורפים את הגוף, הדנ"א עדיין עובר הלאה, למדתי שאי־אפשר לשרוף את רוח האדם ושאי־אפשר לשרוף מסורת.
לסבתא רבקה שלי היו עשרה ילדים, תשעה מתוכם שרדו את השואה. הנאצים חשבו שהם ישמידו את כולם, אבל למעשה פגעו רק בגוף ולא בנפש, וגם לא בעוצמה וביכולת להעביר הלאה את החלומות. והחלומות עברו אליי בגדול. למשך כל ילדותי סיפרו לי שסבתא שלי הייתה ציונית וממונה בבית על התרבות הציונית הארץ־ישראלית. היא גידלה בחצר של בית המשפחה על גבול הונגריה־צ'כוסלובקיה עץ לימונים שהובא מארץ ישראל, בכל חג הייתה מחברת מנגינות למילים של שירים מישראל והייתה מארגנת לילדים הופעות והייתה מאוד אנרגטית ואלגנטית. אמא שלי סיפרה לי גם שסבתא שלי מאוד אהבה והתפעלה מכל סוג של חדשנות ושכל מוצר חדש שיצא, ישר נכנס הביתה, בעיקר כשהיה מדובר במוצרים ובמצרכים שקיצרו את תהליכי הבישול. היא ידעה מה כל אחד מהילדים אוהב לאכול, ואני מזכירה שהיו לה עשרה ילדים, ולכל אחד בישלו את המאכל שאהב. השכלה, אוכל ואסתטיקה היו חשובים לה מאוד וכך גם לי. בדומה לה, גם אני מחפשת כל הזדמנות לאמץ חידושים בחיי, ולחלוטין רואה בכך השפעה ישירה מסבתא. גם אני אוהבת לשיר, כמוה, וכשאני הולכת עם קובי, בעלי, לשירה בציבור, זה מבחינתי גם המשכיות להשמיע את הקול של סבתא רבקה. גם המפעל הרפואי שהקמנו, מדינול, וגם המפעל החברתי שלנו שקיים כבר 20 שנה שמקנה ידע לאוכלוסיות נוער של פלסטינים, ירדנים וישראלים זוהי הוכחה שאי־אפשר לפגוע ברוח. כי כל הדברים שעשיתי הם המשכיות של הסבתות שלי. אני, הילדה היהודייה, הילדה יהודית (כשמו של סבא יהודה שלי), רואה בעצמי בצניעות הגשמת החלום של סבתא לגאולה בארץ. אני אוחזת בלפיד עבור כולם כי דור לדור יביע אומר, והאומר קיים, גם אם הדור איננו.