געגוע לסבתא שלי ולסבתא של בנותיי

יש מילים ספורות במילון שגורמות לי לחוש קנאה. סבתא היא לגמרי אחת מהן. כי אם הייתי צריכה לזקק את המחשבות שלי לגביה, אין ספק ש"מעט מדי" ו"מוקדם מדי" היו מטפסות לכיוון ראש הרשימה. ומה שעצוב במיוחד, שהתחושה הזו היא לא בלעדית שלי. היא גם התגלגלה קדימה לבנות שלי.

אם סבתא אסתר שלי היתה חיה עכשיו היא בוודאות היתה מקבלת את התואר מלכה, כי בסיפור החיים שלה נמצאים החומרים המדויקים בכדי להדליק משואה: נישואין בגיל 13, עליה ברגל מאפגניסטן, אמונה עצומה באלוהים, מסירות אינסופית ל־11 ילדים והשכול שצילצל פעמיים בדלת ואכל אותה מבפנים. ואני, שנולדתי לתוך עסקת החבילה הזו קיבלתי סבתא שבעיקר עסוקה בתפירה, בסריגה ובבישול של האוכל הכי טעים בעולם, שהייתה מסתכלת עליי בעיניים עצובות מדי וכל פעם שהיתה קוראת לי "תמר" התנפץ לה הלב לרסיסים. עצה ממני: תחשבו פעמיים לפני שאתם קוראים לילדים שלכם על שם אנשים שכבר מתים.

כשהייתי בת ארבע בקירוב, סבתא שלי עברה לגור אצלנו. היא נראתה חלשה ועייפה ואמא שלי טיפלה בה. היום קוראים לזה סרטן. פעם העדיפו פשוט-המחלה. והייתי בשקט כשצריך. וישבתי לידה. עד שיום אחד חזרתי והיא כבר לא הייתה. אבל הרוח שלה לרגע לא נעלמה. בעיקר במנטרות שהמשיכו לככב בבית ("איזה מזל שיש לך עם מי לריב. לא היית רוצה להיות בת יחידה"), מעין צוואה בעל פה שהותירה קווים מנחים על עזרה הדדית ויחסית טובים.

השנים חלפו ונעמי ואנה שלי נולדו, ואני כל כך שמחתי שחוויית הסבתאות שלהן תהיה אחרת. עם סבתא פעילה שגרה מרחק פסיעה מהן ונוכחת באופן מלא בחייהן. מבקרת, שומרת, מבשלת , מבלה ועוטפת באהבה. אבל איכשהו בלי להתכוון, זה קרה שוב. כשאנה הצעירה שלי חגגה ארבע אמא שלי חלתה, וגם היא כמוני ישבה וחיבקה אותה אצלנו בסלון עד שכבר לא יכלה. "אני מתגעגעת לסבתא שלי", היא זרקה לחלל האוויר לפני כמה ימים ולי לא נותר אלא להבין אותה. כי אני מתגעגעת לשלי, והאמת – גם לזו שלה.

"הרוח שלה לרגע לא נעלמה. בעיקר במנטרות שהמשיכו לככב בבית, מעין צוואה בעל פה שהותירה קווים מנחים על עזרה הדדית ויחסית טובים"