קובי מידן מתיישב לראיון. בניגוד להרגלו, הוא עושה זאת הפעם בכיסא הנגדי. כמרואיין. כמי שיש לו תוכנית לקדם והבנה בסיסית של חוקי המשחק. זה לא מעמד פשוט עבורו – להעביר את המושכות למישהו אחר - אבל הוא גם מבין שאמביוולנטיות היא לא תוכנית עבודה. הוא מתוח, דרוך, הרגל שלו קופצת מהרגע שהתיישב. "זו קצת משימה בלתי אפשרית", אני אומר לו, גם כדי להרגיע, "לראיין את המראיין. בטח זה שנחשב כבר שנים לאורים ותומים בתחומו". מידן מושך בכתפיו, נבוך. "יהיה בסדר", הוא מחייך, "נעבור את זה יחד".
זה לא בעייתי קצת – להיות זה שבאים לדבר אצלו בפתיחות, אבל להתכווץ כשהוא נדרש לעשות את זה בעצמו?
"זה עניין של טמפרמנט ואופי. אני איש ביישן וסגור. גם כשאני מראיין מישהו, בטח בשנים האחרונות, תראה שכשאני מתקרב למקומות יותר רגישים, אז יש שני תנאים. האחד: אני יודע שהבן־אדם רוצה לדבר על זה. השני: גם כשאני מתקרב לנושא הרגיש, אני אומר למרואיין שאני נותן לו כרטיס צהוב ביד. בכל מקום שלא נוח לו לדבר על משהו, שפשוט יגיד, וזה יכובד. בעיניי, כשבן־אדם לא רוצה לדבר על משהו - וגם אומר את זה און קמרה – זה רגע סקסי. זה ארוטיקה. לא פורנו".
התרגלנו לחשוף יותר מדי, וגם לדרוש את זה מאחרים.
"הראיונות שלי הם לא סופר־אישיים או חושפניים. היו שנים שהם היו יותר, אבל גם אז לא הייתי הולך למקומות אישיים מדי. יותר מקומות פסיכולוגיסטיים, תהליכיים. יחסים עם אבא. קושי נפשי. 'צהוב' זה לא נושאים, אלא דרך טיפול. אם אתה מטפל בדבר מתוך עניין וסקרנות אמיתית וכבוד, אז זה אולי ייצא חושפני, אבל לא צהוב".
יש נושאים שלא תרצה לדבר עליהם?
"לגבי חיי האישיים יהיו גבולות, אבל לשאול תמיד ניתן".
אוקיי. אז אני נותן לך כרטיס צהוב ביד. אם תרצה, תשתמש בו.
"בסדר גמור. אבל אם זה יקרה תכתוב שהשתמשתי בו. שיהיה לנו רגע".
× × ×
מידן הוא האיש שהיה שם תמיד. אם מחברים את כל המקומות שבהם פעל ועבד בעשרות השנים האחרונות, אפשר לקבל תמונת מראה לא רעה של התקשורת והתרבות הישראלית. בגלי צה"ל, בערוץ 1, בערוץ 2, בהפסקת הפרסומות כקריין שהקול שלו מסוגל למכור כל דבר, ובסיבוב הנוכחי שלו בתאגיד - מידן תמיד הקפיד להישאר מידן. נעים הליכות, מעמיק, מהגג, מודע לשבט המצומצם שאליו הוא משדר, אבל גם קומוניקטיבי מאוד. מסוגל להתפלמס על שיר של מחמוד דרוויש, אבל גם לנהל דיון סוחף על הגרסה החדשה ל'סקס והעיר הגדולה'. ב'סוכן תרבות', מגזין התרבות שהוא מגיש כבר ארבע שנים בכאן 11 יש ראיונות, דיונים, ביקורות ובגדול מידן עושה שם את מה שהוא הכי אוהב: שואל ומקשיב לתשובות.
בעשור האחרון הוא לא מתקרב לפריים־טיים. מהריאליטי הוא נרתע, אבל גם זה, הוא יודע, כבר דיון עתיק. "המלחמה כבר הסתיימה וכל כך הפסדנו, שזה לא עלינו. ההפסד הוא לא תקשורתי. הוא אנושי כללי. בניינטיז היה אפשר להגיד: 'הריאליטי ינצח', היום הטלוויזיה היא סיפור קטן בתוך כל זה. הפסדנו כמין האנושי. יש דבר אחד התפתחותי שמסכימים עליו בפסיכולוגיה: ילד זקוק מאוד למבט ההורי שיתקף אותו. שיסביר לו מי הוא ומי הוא לא. איך הוא משפיע על העולם. איפה המבט ההורי הזה היום? איפה המבט שלנו? טכנית, קונקרטית, לא סימבולית. גם אני הפסדתי. גם אני מכור לנייד שלי".
במובן הזה התוכנית שלך היא טלוויזיה שמשדרת במעגל סגור לקהל שבוי.
"אין לי תשובה חד־משמעית. גם כשיש קהל בסיס לתוכנית מהסוג הזה, ופוטנציאל הרייטינג הממוצע שלה נע באזור החמישה־שישה אחוזים, ברגע שאתה מגדיר שזה המנדט שלך - תוכנית שספר חדש הוא אירוע ומנצח הוא מרואיין נחשק - אז גם אם יהיה לי חצי מהרייטינג הזה - זה עדיין הישג גדול".
אתה שם נרדף לתרבות גבוהה. תרבות פופולרית מפעילה אותך? נועה קירל? 'רוקדים עם כוכבים'?
"תחרויות ריקוד או שירה משעממות אותי, התופעה התרבותית מעניינת אותי. אני לא צריך לאהוב הכל. הייתי שמח לראיין את נועה. סביר להניח שגם ניסינו להביא אותה. לא הכל אני יודע. אם הייתי מראיין אותה, הייתי מנסה להגיע לשני מקומות איתה: לאדם שמאחורי מכונת השיווק המרשימה שהיא. וגם לנסות לראות, בגילה הצעיר מאוד, בתוך ההייפ המטורף שהיא נמצאת בו, האם יש לה ראייה מהצד על זה? נדמה לי שיש שם בן־אדם מאוד אינטליגנטי, מאוד שקול, מאוד מתבונן על הדברים והייתי מנסה לשתף פעולה עם ההתבוננות הזאת".
מה השאיר אותך רלוונטי כשאחרים מסוגך כבר מזמן לא במשחק?
"בעיתון וברדיו עדיין יש אנשים שמייצגים את הגישה הזאת. בטלוויזיה פחות, אבל עדיין יש. צר לי למשל שירון לונדון לא מוצא את מקומו בטלוויזיה. אני חושב שקולו חסר. זה לא קשור לאיכות, אלא לזה שהפרובוקטיביות וההומור שלו לא עוברים היום. ההתבטאויות שלו שם קצת גדעו את הענף, לצערי".
הוא משלם את מחיר מהפכת מי־טו?
"המהפכה מבורכת, אבל אנחנו במצב שהמהפכה, כדרכן של מהפכות, עדיין לא יצרה מדרג והבחנה בין יותר חמור לפחות חמור. כל דבר הופך להכי חזק בעולם ואחרי יומיים נעלם. המהפכה היא גם קורבן לתהליך הזה, אבל גם קורבן לזה שהיא חדשה והיא באה אחרי מאות שנים של מצב נורא שהייתי עד לו. גדלתי ככה. אני זוכר שכל השיח והנורמות של גברים־נשים היו שונים. זוכר שזה לא נאמר, אבל זו הייתה אווירה שבה תפקיד הבחורה הוא לא לרצות ותפקיד הבחור לרצות. ולכן כשאמרת 'לא', היה מקום לשאלה: 'למה את מתכוונת?'"
לא מעט גברים בדור שלך רואים במי־טו מהפכה תוקפנית, חסרת פרופורציות.
"אני לא שותף לקולות האלה. אני זוכר אנשים ידועים, רבי־כוח, מסביבי, שהיה ברור שאישה לא נכנסת אליהם לבד לפגישה, לראיון או לתדרוך. לא הייתי שותף לזה, אבל גם לא ראיתי בזה שערורייה. אני אעשה פרפרזה על משהו שעמוס עוז אמר פעם: כשאתה לא מבחין בין רע לרע מאוד, אתה שותף לעשיית הרע. אם אני צריך לבחור בין המצב היום למצב לפני 50 שנה ברור שאני בוחר את היום. ועדיין יש בעיות שאני מניח שיתחלפו באחרות. דברים יירגעו. ייווצר מדרג. לא כל עדות תיתפס ככל עדות אחרת. זה יקרה. אנחנו עדיין לא שם".
דיברת בעבר גם על חלקך בהדרת מזרחים מהתרבות.
"נכון, זאת עוד דוגמה לזה שהייתי חלק מרוח הזמן. הייתי שותף להדרה. הייתי ילד בן 19 בגל"צ, אוזני הייתה חירשת ליופי של מוזיקה שלא גדלתי עליה ולא נתתי לה מקום בדברים שעשיתי ברדיו. לא יצאתי נגד זה, הייתי שותף מלא. אני כן מנסה לעשות תיקון מאז. קח לדוגמה את ארז ביטון. אתה יודע כמה שנים לקח לי עד שהבנתי את היופי בשירתו? גדלתי על שירה מודרנית, על נתן זך, על ט"ס אליוט. השירה של ביטון נראתה לי כמו של פעם. טרום־מודרנית. לקח לי שנים עד שהצלחתי לשמוע את המוזיקה שיש שם. את המוזיקה של הנפש".
× × ×
לאורך השנים שמר מידן בן ה־64 בקנאות על חייו הפרטיים. למעט שורה אחת בויקיפדיה – נשוי לתמר, אשת מחול, ואב לבת ולבן – קשה עד בלתי אפשרי לחלץ עליו פרטים אישיים. ב־2018 מצא את עצמו בתוך פרשה תקשורתית־פוליטית סוערת, אחרי שכתב בפייסבוק שהוא "מתבייש להיות ישראלי" בעקבות הירי במפגינים פלסטינים ליד גדר הרצועה. הטורים, כמו תמיד, רתחו מיד. מפקד גל"צ אז, שמעון אלקבץ, ביקש להדיח אותו ולבסוף השאיר אותו לאחר שהתנצל. עיריית ראשון־לציון ביטלה את השתתפותו בטקס יום הזיכרון ושר הביטחון באותם ימים, אביגדור ליברמן, אמר שהוא "מתבייש שיש לנו שדרן מהסוג הזה בתחנה הצבאית". מידן לא דיבר מאז. ממרחק הזמן הוא מסכים שמפתיע שזה קרה דווקא לו. "נהרגו כ־40 איש ליד הגדר ואחר כך היה גם תחקיר צה"לי שמצא דברים מאוד חמורים. אבל לשבת על הגג שלי ולכתוב בפייסבוק חמש מילים זה מעשה מטופש וילדותי. אדם כמוני, שיכול לכתוב מאמר בעיתון, אם משהו מעצבן אותו או נראה לו חמור, שיכול לבדוק, להצליב, ובעיקר לנמק. מה זה הסיסמאות האלה? שיתפתי פעולה עם מה שאני שונא. היו גורמים, ואני יודע היטב מי הם, שהתלבשו על זה והפכו את זה לסיפור נגד חיילי צה"ל בזמן מלחמה ובעיקר נגד המשפחות השכולות. ברגע שאתה נכנס לענייני משפחות שכולות, אתה פשוט צריך לסתום את הפה וללכת אחורה. זה בגדול מה שעשיתי. למרות שראיתי מסביבי מחול צביעות לא קטן. ראיתי בחישות פוליטיות בתוך ארגוני ההורים השכולים. זה מזעזע. התקשורת, לא מתוך זדון, אלא כדרך ההתנהלות הרגילה, התייחסה לזה כאל הפרשה היומית. אף אחד לא עצר רגע לחשוב אם יש בשר או אין בשר".
בדיעבד אתה לא מצטער על המה אלא על האיך.
"לגמרי. ולראיה - מאז הפסקתי לכתוב. גם בפייסבוק וגם בטוויטר. לא סגרתי כלום. פשוט לא חזרתי לשם. זה רגע שנחרת אצלי כסוג של טראומה. אלה היו ימים קשים, כולל טלפונים שעובדים עליי בשידור חי. דברים נוראים ומגעילים".
קראו לפיטוריך מגלי צה"ל.
"דרשו שיפטרו אותי מגלי צה"ל בלי שאני עובד בתחנה. הייתה לי פינה בחצי־התנדבות בתוכנית הבוקר, שבה היו נותנים לי לקרוא טקסטים של רבנינו. זה היה סימבולי לחלוטין. מאז לא עבדתי שם וגם לא מתכנן לעשות את זה - בעיקר לא באקלים של השנים האחרונות. עוד ציר בסיפור הזה היה הנחיית טקס הזיכרון בראשון־לציון. שם הייתה בחישה של הארגונים. מאז אני לא מנחה ערבי זיכרון".
בוא נדבר על גלי צה"ל. לסגור או לא?
"אני ניגש לדיון הזה ברגליים רועדות. זה הבית שלי. שם גדלתי. מגיל 18 עד השנים האחרונות. עוד לפני מה שקרה שם עכשיו, גל"צ זה המקום שקרו לי בו הדברים הכי קשים בחיי המקצועיים והכי מביכים ומבישים. המקום הזה לא יצא להגנתי. נהפוך הוא. המקום ומפקדו רצו לדעת איך הם יוצאים מזה בשלום וקצת השתמשו בי. מה שקורה שם בשנים האחרונות מאוד עצוב לי. האם צריך לסגור? התשובה מורכבת. אם אפשר להגיע למצב שבו תיווצר חומת ברזל בין המקום הזה לדרג הפוליטי - לא רק בצורה שנפרצה בשנים האחרונות - אלא גם להקטין את מינון האקטואליה המטורף שיש בגלי צה"ל ולחזק יותר את המרכיב התרבותי של התחנה, יש מקום להמשך התחנה. אני די סקפטי אם זה יכול לקרות".
אני יכול להמר שלא היית ממאזיניו של יעקב ברדוגו.
"מדוע שאקשיב לו? לתוכנית שלו בשישי בבוקר הייתה לי יותר נכונות להקשיב, אם הייתי במכונית בדרך לאיפשהו. זו הייתה תוכנית פובליציסטית. לשים אותו ביומן חדשות?! לא יכולתי לשמוע את זה. לשמוע פובליציסט ביומן חדשות?"
גלי צה"ל עולה בשנים האחרונות לכותרות גם בהקשרים אחרים. 'פוליטיקלי קוראת' חשפה תחקיר על הטרדות מיניות והתעמרות.
"אני בגלי צה"ל מ־76', ואני זוכר שנים שהיה ידוע שהמפקד יכול לשלוח יד, לצאת עם אחת החיילות לבילוי מבלי שזה ייראה יותר מדי יוצא דופן. הוא היה מבוגר, היא הייתה צעירה. אבל אני לא מכיר אף מקרה של הטרדה פיזית. הופתעתי בעיקר מהשנים האחרונות. עשיתי אז את התוכנית 'אנשים בלילה' ולא באמת ידעתי מה קורה. אני במערכות האלה אאוטסיידר. הייתי מגיע לשם בעשר בלילה, משדר ב־11 ושעה אחרי כבר הייתי יוצא הביתה. שמעתי שמועות לגבי חלק מהאנשים על אי־נחמדויות כאלה ואחרות. אז העוצמה של זה הפתיעה אותי".
מה דעתך על השינוי שעבר אברי גלעד, שותפך המיתולוגי? הכיוון הפוליטי, האמירות הבעייתיות עיצבו את הפרסונה הטלוויזיונית שלו מחדש.
"אברי הוא אחד האנשים החריפים, הנבונים והמקוריים שפגשתי בחיי. אני עדיין חושב את זה גם עכשיו, כשאנחנו לא בקשר או מסכימים. לצד זה, אברי הוא הפוך ממני. זה היה סוד הקשר שלנו בהרבה מובנים. הוא תמיד יחפש את הקיצון. זו לא פרובוקציה, תמיד הייתי באמצע והוא תמיד היה קיצון. ברבות השנים קלטתי שלעיתים הוא צדק. אבל קשה לי מאוד עם הנחרצות ועם חלק מהאידיאולוגיה שהיא משרתת".
גם מרב מיכאלי, שהגישה לצידך, עשתה שינוי. מהתקשורת ליו"ר מפלגת העבודה. מה דעתך?
"אני חושב שמרב היא פוליטיקאית מצוינת. מודה שבהתחלה היה לי קשה עם המהפכה הלשונית שלה, שנשמעה לי מנג'סת מאוד, אבל הסתגלתי לאט־לאט. לא משנה אם ולמי הצבעתי, אני חושב שמרב היא דוגמה לאנשים שאנחנו רוצים בפוליטיקה".
השנים עושות לו טוב. לצד עבודתו הטלוויזיונית הוא ממשיך לקריין, להנחות ולתרגם - כולל תת־התמחות בשירים של לאונרד כהן. הגיל מעסיק אותו, אבל הגנטיקה טובה, אז מידן משתדל להיות פרקטי. לתכנן תוכניות קדימה. לחלום איפה הוא רוצה להיות בעוד עשור. "עם הזדקנות אני מתעסק רק בשנים האחרונות, עם המוות - מאז ומתמיד. גיליתי את זה בגיל מוקדם מאוד - זה קשור אולי לזה שאני דור שני - ואני זוכר בעיקר אימה, ואז ניסיונות של ילד להתמודד עם האימה. למשל, היה לי ברור שאני חייב להיות עשיר מאוד. גם כדי שכל הזמן ילך איתי רופא וגם כדי שאוכל לשלם למישהו כסף שיבוא אחרי מותי ויקרא עיתונים על קברי כל יום. כדי שאשאר מחובר. הבנתי שיש מוות, אבל לא הבנתי את זה עד הסוף".
הוא ותמר יחד כמעט 30 שנה, הורים לאילה, בת 25, ולאבשלום, בן 23, אבל בתעודת הזהות הוא עדיין רווק. "הייתה חתונה עם רב קונסרבטיבי, אבל מעולם לא נרשמנו ברבנות. לא היה לי שום עניין להירשם ברבנות, אבל היה לי עניין שיהיה רב בחתונה".
איזה מין אבא אתה?
"יש לי לקויות כאבא. אני לא יודע לכעוס. זה לא דבר טוב. הם כעסו עליי שאני לא יודע לכעוס. לא יודע לבטא כעס. הרי יודעים כשמישהו מתבאס, אז למה לא להגיד? אני גם לא יודע לריב. בשלבים אחרים של חיי ידעתי לריב, ובמקומות אחרים בחיי אני יודע לכעוס. אבל במשפחה לא הצלחתי לעשות את זה ואני מצטער על כך".
יצא לנו ראיון בלי כרטיס צהוב. זה אני שלא הצלחתי או שבאת מוכן מדי?
"לא זה ולא זה. כן באתי מוכן לדבר על דברים מסוימים, אבל מצד שני, לפני חמש שנים הייתי אומר לך שאני לא מוכן לדבר על הילדים שלי. בסוף זה לא פשוט לי משתי סיבות. ראשית, כי ביסודו של דבר אני אדם פרטי מאוד, למרות עיסוקי. ואני חושב שאין סתירה. שנית, זה קשור לראיון מודפס. החשש שזה 'לא יעבור', ש'המוזיקה' של הדיבור, הטון, יחסרו. אחרי הכל, אני קריין".
