להידבק בחיידק הקריאה

אלף־בית של חיות אמיתיות בלבד // פנינה גפן - אייר: אביאל בסיל - טל־מאי

אותיות טבולות בדבש. כך קיבלו דורות של מלמדים ומורים את פניהם של ילדים הנכנסים לראשונה בשעריה של הקריאה בעברית. מאחורי המנהג החביב טמונה הבנה עמוקה שראשית הקריאה, שנראית לנו המבוגרים כרק עוד שלב במהלך החיים, היא רגע דרמטי ולא פשוט עבור הילד והילדה. רגע שיש לרכך ולהמתיק. כל חייהם עד אותו רגע, התאפיין המפגש עם האות הכתובה בפסיביות של מאזינים, באינטראקציה נעימה של ישיבה בחיק ההורה המקריא, כשכל שעליהם לעשות הוא לבקש "עוד סיפור אחד ודי", ומיד יעלה ויבוא ויתייצב באוזניהם ובדמיונם. אבל מרגע שייכנסו לעולם הקוראים, יהפכו הסיפורים לאלמנט הדורש מאמץ אקטיבי הקשור בציפיות, דרישות וציונים, והקריאה — לאקט שיש בו לעיתים גם מאבק וקושי ובדידות.

ניכר שפנינה גפן ואביאל בסיל היו מודעים היטב לקריטיות שבמפגש הראשוני הזה כשיצרו את ספרם 'אלף־בית של חיות אמיתיות בלבד', שכן יש בו כל מה שצריך כדי לגרום לילדים להתאהב במילה הכתובה ממבט ראשון. הספר מתחיל בתבנית המוכרת של ספרי א'־ב', המעוצבים כאלבום שבו לצד כל אות מופיעה חיה ששמה מתחיל בה — א. אריה; ב. ברווזה, וכן הלאה. אולם כשמגיעים לאות ו' הרצף נקטע ומתעוררת השאלה שמטרידה כל מי ששיחק אי פעם ארץ־עיר: איזו חיה מתחילה ב־ו'? הווירוס מציע את עצמו, ומיד מתפתח הוויכוח המתבקש: האם וירוס נחשב לחיה? מאותו רגע התבנית השגורה נשברת ומתוך האלבומיות הדידקטית והמשמימה בוקע סיפור מפתיע, מעורר ומצחיק.

במהלך הסיפורי המחוכם הזה, מצליחים גפן ובסיל לפצח את השאלה שסופרי ראשית קריאה רבים מתחבטים בה: איך לגשר על הפער בין יכולות הקריאה הנמוכות עדיין של הילדים שמצריכות טקסטים קצרים ופשוטים, לבין היכולת האינטלקטואלית והרגשית המפותחת שלהם, שדורשת סיפור מורכב ומעניין יותר? התשובה של גפן ובסיל היא יצירת מעין הכלאה בין ספר ראשית קריאה לפיקצ'רבוק. גם אחרי שבירת התבנית הטקסט ממשיך להיות קצר, מנוקד, פשוט ובהיר כיאה לראשית קריאה, בעוד מרבית הדרמה מתחוללת באיורים, כיאה לפיקצ'רבוק: החל מהאות י', הקורא מבחין שהחיות אינן חיוניות כקודמותיהן באלבום: הינשוף מנוזל, הכלב אוחז כוס תה במבט חלוש, הלווייתן מתעטש ומרעיד כפולה שלמה והנמרה לבושת טרנינג ומודדת חום, ודווקא באיור שמרמז כי התכוונה לחגוג יום הולדת. הילד מבין מהאיורים שמשהו השתבש מאוד בסיפור, מה שמעודד אותו לנסות לקרוא את הטקסט כדי להבין מה מתחולל בדיוק, וכך הוא מגלה שהווירוס הכועס הדביק את כל החיות ומאיים לקלקל את הסיפור. באותה נשימה, האיורים מספרים סיפור שלם ובהיר שהילד יכול ליהנות ממנו מאוד, גם אם אינו מצליח לקרוא כל מילה ומילה. בכך נותנים גפן ובסיל מענה מדויק לשלב שבו נמצא הילד — כבר לא קטן, עוד לא גדול, עדיין זקוק לאלמנטים משחקיים, לצד היכולת האוריינית המתפתחת.

שפת הגוף הסלפסטיקית והבעות הפנים המובחנות של הדמויות, כמו גם השימוש החכם של בסיל בקומפוזיציה ובצבע, הופכים את הספר לחגיגה הומוריסטית שעשויה בדיוק ובטעם. הבחירה לאייר כמעט בכל עמוד פרט או שניים בלבד, הצבעוניות המצומצמת של אדום־צהוב־ירוק־חום וריבוי הרקע הלבן מאפשרים להתמקד בטקסט ללא הסחות דעת מיותרות, ובמקביל מגבירים את הדרמה בעמודים הבודדים שבהם ההתרחשות האיורית מורכבת יותר. התוצאה היא ספר שמציג קונפליקט מורכב ומעניין התואם את יכולותיהם השכליות והרגשיות של הילדים, מבלי להוסיף מלל שיכביד על כישורי הקריאה המוגבלים עדיין.

יש לציין לטובה גם את הבחירה שלא להתפתות לאלמנטים אקטואליים מדי ולאייר את הווירוס בסגנון קורונה או לעטר את הסיפור במסכות ובמטושים, מה שעלול היה להפוך אותו ללא רלוונטי בעתיד. תמיד יהיו וירוסים ותמיד יהיו ילדים שיזדקקו לספר חכם, מצחיק וחינני, שימתיק את כניסתם לעולם הקריאה באותיות טבולות בדבש. •