מנהלת ערבייה? למה לא בעצם

כשאמא שלי רוצה להעביר לי או לאחד מהאחים והאחיות שלי מסר עוצמתי, היא עושה זאת בשירה.

בחברה הבדואית, א.נשים ניהלו בעבר שיחות שלמות באמצעות שירה. אמא תמיד מספרת לנו על החוויה שלה ברעיית צאן והשיח עם נשים ממשפחות אחרות דרך שירה. גם כשהיה קונפליקט, השירה היוותה גשר ויצרה אחוות נשים.

אמא שלי משוררת, אבל היא לא קוראת לעצמה משוררת ולא מודעת לעובדה שהיא משוררת. היא נולדה למציאות שבה מתקשרים בשירה. זו הנורמה. אף אחד לא אמר לה או לנשים אחרות שהן לא יכולות, שזה לא אפשרי. הן פשוט היו משוררות.

כשהתחלתי את לימודיי האקדמיים באוניברסיטה בגיל 17, בשנת 2004, היו עדיין סופרים את הנשים הבדואיות באוניברסיטה. היינו פחות מחמישים. זו הייתה עבורי כניסה לעולם קר ומוזר, בגיל מאוד צעיר, כשהשפה לא שגורה בפי. בחורה בדואית, שהמסלול היחידי שעשתה עד אז היה מהבית לבית הספר וחזרה, בין עשרות סטודנטים יהודים, שגילם הממוצע 23־24, אחרי תנועת נוער, חו"ל, עבודה ועוד כמה תחנות בחיים. בהרצאה הראשונה שלי בקורס "מבוא לכלכלה" ברחתי החוצה ולא רציתי לחזור ללמוד יותר, אבל נשארתי.

בחרתי ללמוד "ניהול מערכות בריאות" כי רציתי להיות בעמדת השפעה. עד היום אני זוכרת את התגובות: "נשים לא יודעות לנהל, הן רגשיות" ו"מי יקבל אישה ערבייה לנהל?" המחשבה הראשונה שעברה לי אז בראש היא "למה לא". אני גדלתי וחונכתי בבית שאמר לי כל הזמן "שאני יכולה". הקול של הבית היה כל כך חזק שהקולות בחוץ היו חלשים לעומתו. ואכן, חמש שנים אחרי שהתחלתי את חיי המקצועיים הפכתי למנהלת הראשונה שניהלה של מרכז המתנדבים "אג'יק".

במקומות רבים המסר שמועבר לנשים, בין אם באופן ישיר ובין אם עקיף, הוא שהיכולות שלנו לא שוות ליכולות של גברים. אומרים לנו היכן להיות והיכן לא, מה לעשות ומה לא. וגם כשנשים כן יושבות מסביב לשולחן, הן לא תמיד נשמעות. מחקר שערכה לאחרונה חברת מקינזי מראה כי 36% מהנשים בעמדות ניהול בכיר מדווחות שמפריעים להם או קוטעים אותן כשהן מדברות, לעומת 12% מהגברים. 34% מהנשים מדווחות שמטילים ספק בשיקול הדעת שלהן לעומת 22% מהגברים.

בהרבה מקומות עדיין סופרים את הנשים: האישה הראשונה בתפקיד, בתחום, ועוד. מאמצים רבים נעשים כדי לאפשר את ייצוג הנשים מבחינה כמותית, אך אל לנו לעצור שם. השינוי האמיתי מצריך מכולנו לייצר סביבה שוויונית עם הזדמנויות שוות ולא רק ייצוג מספרי הולם. כך יבואו לידי ביטוי התרבות, היכולות, החוזקות וגם הצרכים של נשים וקבוצות מיעוט.

יש לזכור כי סוגיית ייצוג נשים אינה בעיה של נשים. תת־ייצוג של אוכלוסייה מסוימת אינה בעיה של אותה אוכלוסייה, היא בעיה של החברה. האחריות היא של כולנו – נשים, גברים, צעירים ומבוגרים.

המציאות לא תשתנה דרך מספרים, אלא דרך שפה שוויונית וצודקת, דרך יצירת סביבה ותרבות של "את יכולה". לא כקלישאה, אלא כשמערכת שלמה עומדת מאחורי המשפט הזה.

סוגיית ייצוג נשים אינה בעיה של נשים.

תת־ייצוג של אוכלוסייה מסוימת אינה בעיה של אותה אוכלוסייה, היא בעיה של החברה