פורצות את בית הבובות

הישראלית הממוצעת רגילה להיות ילדה טובה. מגיל הגן היא יודעת שמצפים ממנה להתנהג יפה, להיות שקטה ומנומסת, נקייה ומסורקת. היא מפנימה, כמו כולן, את ערכי החריצות וההתמדה, ואפילו מצליחה להתאפק כשבא לה להחטיף סטירה לבריון של הגן.

היא התרגלה להתרחק מהבנים, מיוזעים נצחיים ונוטים על בסיס קבוע לשיח פיזי בלתי צפוי – הם העלו אצלה חרדות שמא לא תוכל להתמודד עם הסטנדרטים הכוחניים שהציבו, ופינת הבובות הפכה מפלט עבורה. היא גדלה בשנות ה־70 או בשנות ה־80 – עידן נטול תודעה מגדרית, טרום הולדתו של "חוק שוויון בעבודה" שנחקק רק ב־1988.

סביבה עבדו רוב הנשים בחינוך, סיעוד, רווחה או כפועלות באחד המפעלים באזור. הגברים ניהלו אותה – בין שבבית ובין שבמקום העבודה. הם תמיד מילאו את תפקיד הבוס. היא הייתה משוכנעת שכל הנשים בעולם מבשלות, מנקות, מכבסות, הולכות לשוק מוקדם בבוקר וחוזרות הביתה כדי להשכים ילדים משנתם, להכין כריכים ולמהר עבודה.

בבית הספר אמרו לה שאם תשקיע בלימודים ותשיג ציונים גבוהים, היא תתקבל לאוניברסיטה ותלמד מקצוע מכובד. חינכו אותה להאמין ששום דבר לא יעצור אותה אם רק תשיג את כרטיס הכניסה הנכסף לאקדמיה. וכשהצליחה, לא הייתה מאושרת ממנה.

בזמן שהבנים התאמנו לקראת גיבושים ליחידות מובחרות, היא והחברות שלה חרשו חומרי לימוד לקראת מבחנים, הצטיינו יותר ונשרו פחות. אם מישהו היה מספר לה שבשנת 2021 יצטמצמו עוד יותר שיעורי הנשירה בקרב בנות ויעמדו על 0.9% בלבד, או ששיעורי הזכאות שלהן לבגרות באותה שנה יעלו ל־73.8%, היא בכלל לא הייתה מתפלאת. גם היום, בשנות ה־40 או ה־50 לחייה, כשהיא שומעת שנשים מהוות 61% מבוגרי תואר ראשון, 63% מתואר שני ו־51% מתואר שלישי, היא חושבת שאפשר הרבה יותר. זה רק עניין של סדרי עדיפויות לאומיים שנקבעו בטעות על ידי גברים.

הישראלית הממוצעת השתחררה מהצבא עם תחושה שתכף מגיע הדבר האמיתי. היא התחילה לחפש את הנתיב שיבטיח לה מוביליות חברתית, יוביל אותה למחוזות בהם תוכל לעבוד ולשגשג, יגאל אותה מגזירת הגורל של הצווארון הוורוד, ויוציא אותה סוף־סוף מפינת הבובות.

היא ידעה שעבודה במשלחי יד מקצועיים מאפיינת עובדים בעלי השכלה נמוכה, והייתה נחושה שלא ליפול קורבן לסטטיסטיקה המקובלת. אז היא נרשמה ללימודים באוניברסיטה והתחילה לחלום על הקריירה שממתינה לה מעבר לפינה. כמו 54% מחברותיה, היא נישאה מעט לפני גיל 25, וכמוהן גילתה באיחור שכל יום של אימהות רק מרחיק אותה מהיעד.

אף אחד לא סיפק לה נתונים בזמן אמת, אבל היא לא הופתעה כששמעה בשנה שעברה על מחקר של משרד האוצר שקובע כי אחרי לידה ראשונה צונח שכר הנשים ב־30%. היא הבינה, בדיעבד, באיחור ניכר, עד כמה לא היה לה סיכוי להדביק את הפער מול גברים שעבדו איתה. גם היא נאלצה לצמצם את היקף המשרה שלה, לוותר על מקום עבודה מרוחק מהבית, ולאפסן את הציוד שצברה בזיעה. היא אהבה את העבודה שלה, השלימה עם העיוות המתמשך שדן אותה להרוויח בממוצע 32% פחות מגברים, והתנחמה במדדים הגבוהים שהציגה מדינת ישראל בשיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה משך שנים רבות.

אבל אז הגיעה הקורונה. הישראלית הממוצעת נפגעה קשות מהמשבר, וסיכוייה לאבד את מקום עבודתה או לצאת לחל"ת קפצו בעשרות אחוזים. היא לא הייתה מספיק בכירה כדי להחזיק במשרה שהשיגה – 20% בלבד מחברותיה הצליחו לטפס לעמדת המנהלת – והיא הרגישה איך היא מתחילה לאבד את האמון בשיטה.

לפעמים היא שומעת שאומרים עליה "אישה חזקה", ומסובבת את הראש כדי להיות בטוחה שמדברים עליה. הישראלית הממוצעת לא מתגעגעת למחמאות ולא זקוקה לקלישאות מעצימות. בשנת 2022 היא כבר ילדה גדולה שעושה לבד את המתמטיקה הפרועה של המגדרים, ולא מוכנה יותר להישאר מתחת לממוצע.