אין דרך אחרת להגיד את זה: אני מתביישת. בתור יהודייה ואזרחית גאה במדינת ישראל, אני נכלמת ממה שרואות עיניי בשבוע האחרון.

אני נבוכה כשאני שומעת על נשים אוקראיניות, שהשאירו מאחור את כל עולמן ומתדפקות על שערי המדינה – ומקבלות יחס כזה בנמל תעופה על שם בן־גוריון. אני מתביישת כשאני שומעת על השעות הארוכות שהן נאלצות להעביר בכניסתן לארץ אחרי ימים שהיטלטלו בדרכים מסוכנות, בשלג ובקור, כדי למצוא מפלט מהזוועה המתרחשת בארצן.

אני מתביישת מקבלת הפנים העניינית והרשמית שהן מקבלות בכניסה לישראל. מהקור הנושב מהדלפקים. מהתביעה השרירותית והבלתי מתקבלת על הדעת להפקיד סכום של 10,000 שקלים לאדם, כדי להבטיח שלא "ייתקעו" כאן. איזה קיבעון מחשבתי זה להאמין שאם אדם יחליט להישאר בישראל, מה שיעצור אותו הוא הערבות הכספית שהפקיד.

אני מתביישת כשאני שומעת את החשבון שעושים חלקים מהעם עם אוקראינה של לפני כ־80 שנה. כאילו שהנשים הצעירות האלה וילדיהן הרכים צריכים להיענש על מה שקרה אז. ואני מתביישת מדבריה של שרת הפנים שלי, שמפנה את הפליטים למדינות אחרות באירופה שיכולות לקלוט אותם. ומחוסר המעורבות של ראש הממשלה, שמיהר להתחבק עם ילד יהודי שהגיע מבית הילדים בקייב, אבל לא קובע קריטריונים אחרים לקליטתם.

כל עוד הנר דולק, אמר בנט, צריך לעשות כל מאמץ כדי לעצור את זה. הוא התכוון למאמצי התיווך שלו בין רוסיה לאוקראינה. אבל מה עם הנר הדולק של מיליוני הפליטים? מי דואג שהוא לא יכבה?

זה נושא עם מורכבות, אמר לי אתמול שר בכיר בעניין קליטת הפליטים בישראל. הוא התכוון לפליטים הלא יהודים שבורחים מארצם המדממת ומגיעים לישראל כדי למצוא מפלט. אותו שר ער לביקורת הקשה שנשמעת בארץ ובחו"ל על האופן שבו ישראל מקבלת את אותם פליטים, ואיך דווקא היא, שיותר מכל מדינה בעולם הייתה צריכה לגלות רגישות כלפי אנשים שנעקרו בין לילה מחייהם הקודמים – מגלה קשיחות וחוסר גמישות משוועים.

המצב הוא, אמר אותו שר, שאזרח אוקראיני לא זקוק לוויזה כדי להיכנס למדינה. זה מאפשר לכל אדם שמגיע מפולין או רומניה להיכנס לישראל. בימים האחרונים יש גל די משמעותי של פליטים שרק ילך ויגדל. והשאלה, הוא אומר, עד כמה. לכמה פליטים נאפשר להיכנס, כשבכלל לא בטוח שזו שהות זמנית. צריך לדעת שיש כאן גם ככה היקף גדול של שוהים בלתי חוקיים מאוקראינה, ויש פה אירוע שהממשלה צריכה לקבוע מהי המגבלה שלה. 5,000? 1,000? 50,000? בימים הראשונים יש סנטימנט מסוים, הוא אומר, אבל זה יכול להתהפך בשלב מסוים. יתחילו להיווצר בעיות, כמו כניסה של אנשים שלא היינו רוצים שיהיו פה.

אבל גם אותו שר הודה שניתן וצריך לגלות יותר גמישות, גם מבחינת היחס וגם מבחינת היקף הסכום שצריך להפקיד. והנה, מישהו בממשלה התעשת אתמול. ככל הנראה שר החוץ לפיד, שנמצא בריגה, בפגישה עם מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן. בסביבתו הקרובה כבר דיברו אמש על פתרון לבעיית הפליטים: אנחנו נקלוט 5,000 פליטים לא יהודים כמחווה הומניטרית, אמרו. הערבות, אותו פיקדון כספי שנאלצו פליטים לא יהודים או בני משפחותיהם להפקיד עם כניסתם – יבוטל. כמו כן, יהיה סיוע בקליטה.

יפה. רק חבל שזה היה צריך לקחת עשרה ימים, שבהם ישראל נצבעה בצבעים עזים של גזענות ושנאת זרים, ובנוסף גם ענתה לסטריאוטיפ של היהודי עם תאוות הבצע והקמצנות.

יותר ויותר מסתמן שלשרת הפנים שקד יש בעיה ברטוריקה. פעם אחר פעם היא נופלת בהתבטאויות לא מוצלחות, שאפילו פחות גמישות לעיתים מהמדיניות עצמה. פער גדול מדי בין הדימוי לבין המעשים. הדאגה שלה לשמירת הזהות היהודית היא מן הסתם אותנטית, והיא באמת חוששת שתהיה פה הצפה בלתי נשלטת. אבל יש נסיבות ותקופות שמה שצריך זה להקרין יותר חמלה ואמפתיה, ואת זה היא לא מצליחה לעשות. כמו עם הילדה הישראלית דניאל לב, שאימה התאילנדית נדרשה לצאת מהארץ. בסופו של דבר שקד עשתה את הדבר הנכון – אבל לא לפני שעשתה סיבוב עקום ומעורר תרעומת.

הבעיה היא שעד כה, ולפני שתהיה החלטת ממשלה, שקד היא היחידה שאחראית על נושא הפליטים ביחד עם רשות האוכלוסין, שאת אנשיה ירשה משר הפנים הקודם, אריה דרעי. וכשהדוקטרינה של דרעי מתלבשת על חוסר הגמישות של שקד – התוצאה היא מה שאנחנו רואים בנמל התעופה.