הגלולה המרה של הסכמי וינה

ועכשיו יושבים בווינה נציגי מדינות המערב ומחכים, בקוצר רוח, שהאיראנים יגידו כן. הכל ערוך ומוכן לחתימה על חידוש הסכם הגרעין עם איראן. אלא שלאיראנים יש עוד כמה תיקונים קלים לאור ההתפתחויות באוקראינה, המספקות להם הזדמנות לסחוט עוד קצת מהאמריקאים.

חוזרים בדיוק למשבצת הראשונה, להסכם שאותו נטש הנשיא טראמפ בלחץ ישראל ב־2018: תהליך העשרת האורניום באיראן מעל לחמישה אחוזים ייעצר, כל החומר שהועשר מעבר לחמישה אחוזים יועבר למדינה שלישית, הצנטריפוגות המתקדמות יאוחסנו, הפיקוח על האתרים יוחזר, ייאסר על האיראנים להקים אתרי העשרה חדשים, חלק מהסנקציות על איראן שהוטלו בעקבות יציאת ארצות־הברית מן ההסכם יבוטלו, כולל שחרור כספים איראניים שהוקפאו ברחבי העולם בהיקף צנוע של כ־700 מיליון דולר. וזו, אם תרצו, רק מחצית הכוס המלאה.

אלא שההסכם הנוכחי עם האיראנים היום לא מחזיר אותנו ל־2015 – מועד החתימה המקורי – ובטח שלא ל־2018, והוא רחוק מאוד מן ההתחייבויות שנתן ממשל ביידן לפני חידוש המו"מ ב־2021. בניגוד למה שמעריכים בישראל, הכסף האיראני שיופשר הוא לא הבעיה המרכזית. איראן ממילא תשיג הרבה יותר כסף כשיוסרו הסנקציות ממכירות הנפט שלה. ברגע שמדינות במערב והקונצרנים הגדולים בעולם יקבלו רוח גבית לעשיית עסקים עם איראן, סיפור הכספים המוקפאים היום יהפוך לפסיק בהכנסות האיראניות.

הבעיה המרכזית, מבחינתה של ישראל, היא הידע והניסיון שצברו האיראנים בארבע השנים האחרונות מבלי שהיה עליהם פיקוח אמיתי. במהלך השנים הללו צברה איראן חומר מועשר, סביר שבנתה מתקני העשרה נוספים, מיגנה את מרביתם ואף הורידה את חלקם אל מתחת לאדמה. אבל מעבר לכך: איראן עשתה בשנים האלה קפיצת מדרגה טכנולוגית. אם עד 2018 היא העשירה אורניום באמצעות צנטריפוגות מדגם IR-1, היום היא משתמשת בצנטריפוגות הרבה יותר מתקדמות מדגם IR-6. וזוהי רק דוגמה אחת. כך שבכל נקודת זמן שבה יחליטו האיראנים לפרוץ לגרעין, לוח הזמנים הוא הרבה יותר קצר מזה שהיה לפני ארבע שנים. עניין של חודשים ספורים.

האמריקאים לא עמדו בהתחייבות שלהם, ערב השיחות, שמימוש ההסכם הפעם יהיה לטווח ארוך יותר וקשוח יותר. כך שנשארנו עם לוחות הזמנים המקוריים: 2024 – הסרת הסנקציות הצבאיות מעל איראן, 2026 – הסרת הסנקציות מפיתוח צנטריפוגות מתקדמות, וכך הלאה, הסרת סנקציות הדרגתית – כולל מחברות ומאישים – עד להסרתן המוחלטת ב־2031. ארבע השנים האחרונות ירדו לטמיון מבלי שישראל או כל גורם אחר במערב יצליח להאט או להסיט באופן מהותי את פרויקט הגרעין האיראני, כך שישראל תמשיך לחיות בצילו ההולך וגדל.

לישראל, הרואה באיראן איום קיומי, נותרו פחות שנים כדי להסיר את האיום הזה מסדר היום שלה. את העולם זה הפסיק לעניין. כשאתה שואל היום בכירים אמריקאים מה יהיה אחרי 2031, אין לאף אחד תשובה. ישראל סירבה להאמין, אבל בחודשים האחרונים היא קיבלה שיעור בנושא סדר העדיפויות של מדינות המערב. הסוגיה האיראנית הנמצאת בישראל במקום הראשון, נמצאת אצל האמריקאים והאירופאים אולי במקום העשירי. בשיחות נימוסין היא מועלית, אולי, למקום הרביעי. בוועידת מינכן לביטחון, ערב הפלישה הרוסית לאוקראינה, השתתפו מנהיגים וראשי מערכות ביטחון מעשרות מדינות. למעט שר הביטחון הישראלי, בני גנץ, איש מהם לא הזכיר את האיום האיראני.

המסקנה העגומה, אך המתבקשת: במהלכים גלובליים, החורגים מגבולות המזרח התיכון, עדיף הסכם רע תחת מטרייה מעצמתית, המעניק מרווח של זמן לעוד מאמצים מדיניים, לעוד הכנות צבאיות טובות, מאשר מצב שבו אתה נמצא בבידוד עולמי, בלי הסכם, תחת מרוץ חימוש גרעיני ללא פיקוח.