תור הזהב

עשר השנים שמפרידות בין "מעושרות" ל"פריפריה אימפריה", שתיהן סדרות של הבמאית אורנה בן־דור, טומנות בחובן יותר ממה שנראה לעין. זאת התקופה שבה צמח והתעצם מעמד ישראלי חדש יחסית, שמשלב בין קפיטליזם וחיבור למסורת ובין נהנתנות לא מתנצלת לגאווה מקומית, כזאת שאינה תלויה בסממנים אחרים ומיושנים יותר של הצלחה. למשל, עסקים ומגורים בתל־אביב או הכרה מצד האליטה התקשורתית. גם בשיח הזהויות התגבשה בשנים הללו ישראליות היברידית, שמבקשת להיות פוסט־עדתית ובה בעת מתקשה להיפטר מהנחות מוצא עדתיות. וכן, יש לזה קשר עמוק לשלטון נתניהו ולפופולריות שלו בישראל השנייה, קשר שמקפיד לנחות על הראש של ישראל הראשונה מדי בחירות.

אם "מעושרות" הייתה אבחון נטול פילטרים של המתח בין הסגידה לכסף לעומת אפקט המחאה החברתית, "פריפריה אימפריה" היא שלב הפקת הלקחים. גיבורות הדוקו־ריאליטי, שעוסקות בתחום הביוטי ורואות ברכה בעמלן, לא שואפות לכבוש את כיכר המדינה. מנגד, הן לא מפסיקות לציין את המרכז כחלק מהגשמת החזון שלהן כלפי הפריפריה. מצד אחד, המילה "פריפריה" נתפסת כמשהו שמיותר להתעכב עליו. הכל נהדר שם. מצד שני, היא נאמרת עשרות פעמים כי עדיין יש צורך לחגוג אותה. ועוד קודם, להבין מה בדיוק חוגגים.

מהטעם הזה, גם אם הפורמט הקליל והטראשי לעיתים ממש כופה את עצמו על הדינמיקה הטבעית של העלילה, "פריפריה אימפריה" היא אירוע מסקרן. אחת הסיבות לכך היא שבן־דור אוהבת את כוהנת האיפור אורטל בניסטי ואת מעצבת האופנה אוריה עזרן לא פחות ממה שאהבה את ניקול ראידמן ולאה שנירר. היא מזהה אצלן לא רק דמויות עם פוטנציאל קאלט מקסימלי, אלא ביטוי לתהליכים פוליטיים, סוציולוגיים וכלכליים. בהזדהות הזאת נעוץ כל ההבדל בין סקרנות לנצלנות.

למשל, האובססיה של נעמה מריומה לקיים את תצוגת האופנה המיוחלת בשוק של רמלה לא נובעת רק מהבורקס המושלם שנמכר שם. מה שבוער בה בעוצמה של כבשן אלה רגשי הנחיתות לעומת הנשים האחרות בסדרה, שכולן פיתחו קריירה מרשימה בעשר אצבעות בזמן שהיא באה מרקע מבוסס ואז הביאה לעולם חמישה ילדים. מבחינתה, לגרום להן להתרשם מרעיון שלה זה לא פחות שווה מאקזיט במיליונים.

לכן זה יהיה פשטני מדי ואפילו מתנשא לפטור את "פריפריה אימפריה" בתור האדרה של נובורישיות שטחית, שמחצינה הישגיות נשית־מזרחית מזווית מסוימת למדי. הסדרה היא לא רק שלט הכוונה בגודל אשקלון עבור מלהקי ריאליטי עצלנים. אם כבר, זאת השטחיות האמיתית: להסתכל על "פריפריה אימפריה" ולא לראות איך מעבר לכל הסטריאוטיפים והקלישאות מסתתר סיפור ישראלי חשוב.

בקטנה

בחדשות "קשת" שודרה כתבה של לי אברמוביץ' על מיזם שמתיימר למכור פירות וירקות מתוצרת חקלאית במחיר זול יותר מרשתות השיווק. עד פה עוד כתבת יחצנות.

אלא שהאייטם נחתם במסר מהדהד: "לפני כל רפורמה צריך לזכור - החקלאים גם שומרים על הביטחון התזונתי של כולנו וגם על הביטחון הממשי, עובדים ביישובי הגבול, מגינים על המדינה. וזאת תזכורת חשובה מאוד, בטח בעיתות של מגפות ומלחמות". זכותה של אברמוביץ' להביע דעה זהה להחריד לדף המסרים של מתנגדי הרפורמה

בחקלאות. אבל לדחוף אותה לכתבה בצורה כה תלושה, דמגוגית ולא מנומקת? כבר עדיף להטיח עגבנייה רקובה בפרצופם של הצופים.