הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע

"לברוח", אחד הסרטים המדוברים של השנה ומועמד בולט בטקס האוסקר, הוא פרויקט תיעודי־מצויר מדנמרק, שמצליח להיות רלוונטי להחריד על רקע אסון הפליטים מאוקראינה. מומלץ מאוד | בנימין טוביאס | 4 כוכבים

רצה הגורל ו"לברוח", סרט תיעודי־מצויר מדנמרק ואחד הסרטים המדוברים של השנה, מגיע אלינו בטיימינג המתאים וגם העצוב מכל. כשמהדורות החדשות מוצפות במראות הפליטים וילדיהם שבורחים משדות הקטל באוקראינה לעבר עתיד לא ברור, מה יותר רלוונטי מסרט שמראה איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה? "לברוח" מגולל סיפור מטלטל על חברו המהגר של הבמאי, שכילד ברח מאפגניסטן שנפלה לידי המוג'הידין בתחילת שנות ה־90, וכעת מתראיין בעילום שם בעודו איש בוגר ורדוף שדים בדנמרק. מזכיר לכם משהו? אם האסוציאציות מהבריחה ההמונית מקאבול לא מספיקות, רוב הסרט בכלל מספר על ניסיונות הגיבור ומשפחתו לצאת ממוסקבה המושלגת, שם הם נתקעו למשך שנים ולהגיע למערב - במכליות, בספינות וברגל, בשיירות, בעוד השלג מקפיא אותם כמעט למוות. אז כן, גם אפגניסטן של לפני חצי שנה וגם אוקראינה של היום עולות בתודעה.

אבל עוד לפני האקטואליה, שאלה קצת בסיסית: להוציא סרטי ילדים וחיבתם הידועה לאנימציה, איזו הצדקה יש לעשות סרט מצויר למבוגרים דווקא? במיוחד אם מדובר בסרט תיעודי רציני, מדכא, על בעיה עולמית ופוליטית. ארי פולמן נתן תשובה מצוינת לכך לפני כמעט 15 שנה עם "ואלס עם באשיר", שללא ספק השפיע על הסרט שלשמו התכנסנו - "לברוח" - שכבר הספיק לעשות היסטוריה באוסקרים, והוא הסרט הראשון אי פעם שמועמד במקביל גם לפרס הסרט הבינלאומי, פרס הסרט התיעודי ופרס סרט האנימציה. פולמן (שהיה מועמד "רק" לפרס הסרט הזר) יכול כעת "להתפוצץ מקנאה" מול הישגי "לברוח", אבל גם מגאווה. בלעדיו זה לא היה קורה.

במידה רבה, העיקרון האמנותי שהוביל את "ואלס" תקף גם כאן: זה לא רק סרט על מלחמות ואומללות אנושית, אלא קודם כל סרט על זיכרון. ההברקה הגדולה ב"לברוח", היא שמדובר בסרט תיעודי על אדם שלא קיים. כלומר, הוא בהחלט אמיתי, אך "אמין" הוא שם בדוי של איש הממשיך לברוח מזהותו וחושש להתגלות - מסיבה טובה שתתגלה במהלך הסרט. ולכן, האנימציה שדרכה הבמאי יונאס פוהר רסמוסן מספר את סיפורו קודם כל משמשת כמסכה, כאמצעי מגן. דבר שני, כשאנו צוללים לסיפורו הביוגרפי של "אמין", אנו מבינים שבעצם הכל הוא רק דרך פילטר של זיכרון. חלקו צלול וחד, חלקו סלקטיבי, מטושטש ומתערבב באסוציאציות, בצבעים, באיזה שיר שהוא שמע באותו הרגע. זה לא שאי היה אפשר לעשות את הסרט הזה "לא באנימציה" - פליני עשה מזה קריירה - אלא שאז גם כנראה התוצאה הייתה מצועצעת ומושכת תשומת לב לעצמה.

ב"לברוח", הצלילה של אמין לתוך זיכרונו ולחשבון הנפש שלו עם עצמו נראית טבעית, חלקה ואנושית כל כך. הוא לא משקר או משוגע, הוא פשוט בן אדם. וכך הסרט הופך גם לסרט על בריחה נוספת שמעולם לא נגמרה - הבריחה מזהותך שלך. חלק שלם בסרט עוסק גם בגילוי זהותו המינית של אמין, מה גם שהופך אותו לפרויקט להט"בי יפהפה. לא בכדי הפך הסרט לשיחת היום בהוליווד, כשהבמאי רסמוסן מחוזק על ידי השחקנים ריז אחמד ("צלילי המטאל") וניקולאי קוסטר־ולדאו (ג'יימי לאניסטר הקריפי מ"משחקי הכס"), שהצטרפו כמפיקים ומדובבים בגרסה האנגלית.

ההצגה "לילה לבן" בקאמרי, היא דרמה חברתית רגישה וכואבת העוסקת בגזענות הסמויה כלפי הקהילה האתיופית, ומצליחה לשכנע בזכות הביצועים של צוות השחקנים | שי בר יעקב | 4 כוכבים

"לילה לבן" היא דרמה חברתית קטנה המנסה לדבר על הגזענות הסמויה כלפי הקהילה האתיופית בחברה הישראלית בכלל ובמשטרה בפרט. יפה עשו בתיאטרון הקאמרי שהחליטו להעלות הצגה כזו, אך במקום להתבסס על פרשה מקומית, כמו הסיפורים של יוסף סלמסה או סולומון טקה, המוזכרים בתוכנייה, החליטו המחזאים גור קורן ועירד רובינשטיין לעבד מחזה אמריקאי מאת כריסטופר דמוס־בראון.

העיבוד שלהם אמנם מצליח בגדול להעביר את הסיטואציה הדרמטית לארץ בצורה אמינה, אך עדיין ישנם פה ושם רגעים שההעתקה הבין־תרבותית מעוררת אי־נחת מסוים.

במרכז העלילה ניצבת אלי, אישה ממוצא אתיופי המגיעה לתחנת משטרה באמצע הלילה בחיפושיה אחרי בנה שלא חזר מבילוי. השוטר המקומי מתייחס אליה בנימוס, אך גם אינו שש לתת לה פרטים. היא מאשימה אותו בכך שהיחס שלו כלפיה נובע מצבע עורה, והוא מתגונן וטוען שהוא אינו מתייחס אליה אחרת ממה שהיה מתייחס לכל אזרח אחר. אך כאשר מגיע אבי הנער, שמתברר שהוא לבן, אנו מיד יכולים לחוש באופן השונה שבו השוטר מתייחס אליו. הוא מיד מנדב לו אינפורמציה שהוא סירב לגלות לאמא. בהמשך ישנו ויכוח ארוך בין ההורים על האופן שבו גידלו את ילדם המשותף. דרך הדיאלוג הזה אנו נחשפים בהדרגה לדיון נוקב בשאלות של זהות, אחרות, שייכות והדרך הנכונה להשתלבות בחברה. זהו גם מחזה מעניין על היחסים בין בני זוג מעורב שנפרדו. השאלה הנשאלת היא, מדוע הנישואים שלהם לא שרדו? הבמאית תמר קינן בנתה התרחשות בימתית אמינה ומדויקת והוציאה ביצועים אנושיים מאוד מצוות השחקנים. יואב לוי ואדם קנדה מצליחים להנכיח בצורה משכנעת את דמויות השוטרים, כל אחד עם הסיפור האישי שלו ברקע. ישי גולן כאבא של הנער בונה דמות מורכבת ומעניינת של גבר לבן, שאינו מודע באמת למורכבות החיים של בנו. בעיקר ההצגה נסמכת על הביצוע העמוק והרגיש של רות אסרסאי, המעצבת דמות מרגשת ומעוררת הזדהות כאם האמיצה, המנסה להתמודד עם הסיוט של חייה. דרכה אנו יכולים להבין רגשית את עומק הכאב, התסכול ותחושת חוסר האונים של קהילה שלמה הנאבקת על כבודה האבוד.

מודלים שונים של נשיות וזוגיות משתקפים דרך סיפוריהן של חמש גיבורות הספר "אהבה בחמש מערכות" של דניאלה קרין, שבחירות החיים שלהן לא מובנות מאליהן | רן בן נון | 4 כוכבים

פאולה היא אם חד הורית בשנות ה־30 לחייה, שנמצאת בתחילת מערכת יחסים יפה עם ונצל, הגבר הראשון שאיתו היא יכולה להיות עצמה, שלא כופה עליה את רצונו או מנסה לארגן את חייה באופן שיתאים לחייו שלו. זה חשוב, כי פאולה השאירה מאחוריה בעל, לודגר האדריכל המשעמם, שהתעניין בבנייה אקולוגית הרבה יותר מאשר באשתו. היא הותירה בעברה גם טראומה קשה של אובדן, והחוויה קורעת הלב הזו הופכת אותה לגיבורה הראשונה ב"אהבה בחמש מערכות" של דניאלה קרין הגרמנייה, המחברת בחוטי קסם בין חמש גיבורות בלייפציג של ימינו, נשים מדור חדש, הדור הראשון שלאחר איחוד הגרמניות, שבחירות החיים שלהן אף פעם לא מובנות מאליהן.

לעמוד הספר באתר עברית

הגיבורה השנייה בספר היא יודית, חברת ילדות של פאולה שחלקה איתה דירה במשך חמש שנים. יודית היא רופאה מצליחה שלא מאמינה במערכות יחסים לטווח ארוך, לא מעוניינת בילדים ורוצה מגברים רק את הטוב שבהם, המתלהב, זה שבא לשעה קלה ועושה את מה שצריך. ברידה, חברתה של יודית, היא סופרת במשבר כתיבה משתק שעדיין מאוהבת בגטץ, האיש שגאל אותה מבדידותה, עשה לה שתי ילדות וממשיך לשכב איתה גם כשהוא כבר חי עם אחרת.

מאליקה, הגיבורה הרביעית, היא מורה לכינור, זו שהייתה עם גטץ לפני ברידה וננטשה בדיוק כמוה, ואילו יורינדה היא אחותה הלכאורה יותר מוצלחת של מאליקה, שחקנית מבוקשת, אמא לשניים ששונאת להיות אמא. יורינדה נפרדת מבעלה השחקן הסתום כשהיא בהיריון משחקן אחר, ואז עולה במוחה רעיון גאוני: במקום לעבור הפלה היא תגדל את התינוק החדש ואת שני ילדיה במעין קומונה עם אחותה מאליקה, שניחנה בכישורים אימהיים טבעיים.

זאת אחת הדרכים החדשניות והמרתקות להבין את העולם, אז איך זה שאתם עדיין לא מומחים במדע הרשתות? "נטפריקס", הפודקאסט של אסף שפירא יכול לתקן את זה | אסף יערי | 4 כוכבים

מדע הרשתות הוא תחום מחקרי שנמצא בין מדעי החברה למתמטיקה וכנראה היה נשאר באלמוניות אלמלא זימן לנו העולם הטכנולוגי את הרשתות הגדולות של העשורים האחרונים, ובראשן האינטרנט והרשתות החברתיות.

בהגדרה כללית מאוד, מדע הרשתות טוען שאפשר לייצג את המציאות בצורה גראפית של נקודות בגדלים שונים וקווים בעובי שונה שמחברים ביניהן. כך למשל נולד המשחק המשעשע לפיו אפשר לחבר בין כל שני אנשים בעולם דרך שש תחנות בלבד. כיום אפשר לראות שרטוטים שמנתחים את מפת הקשרים ברשת טוויטר, ובעזרתה לגלות משתמשים מזויפים, בוטים ומצד שני את המשפיענים האמיתיים ברשת.

חשוב לציין שמדע הרשתות אינו שעשוע לחובבי פייסבוק או אינסטגרם, אלא משמש כלי חשוב בחקר המוח, במעקב אחר מגפות, בניתוח מערכי כדורגל ובתחום הביטחוני ככלי מודיעיני לניתוח מידע

שנאסף על האויב.

הפודקאסט ("היחיד בעברית") על מדע הרשתות, נטפריקס, בולט בין המוני הפודקאסטים הטכנולוגיים בכך שאינו עוסק בעובדי ההייטק עצמם, בהגדרות התפקידים שלהם, בשכרם או בתלאותיהם המקצועיות, אלא בוחר תחום ומלמד אותו כמעט מההתחלה ועד הסוף, כולל יישום בעזרת תוכנות שונות.

האיש שמאחורי ההסכת, אסף שפירא, מפיץ את בשורת מדע הרשתות כבר שנתיים, והחליט בפרק האחרון להעלות פרק סיכום שבעצם יכול לשמש גם בפרק מבוא למי שנתקל רק עכשיו בפודקאסט ולא יודע בדיוק מאיפה כדאי להתחיל ואם זה בכלל מתאים לו.

פרק המבוא הזה גם מפנה את המאזינים לפרקים ספציפיים לפי נושאים, החל מרמה של שיפור הידע הכללי, ועד הכנה למי שרוצה ללמוד את התחום ולעסוק בו.

https://www.snapod.net/

הפרק האחרון:

https://open.spotify.com/episode/2DTN6tG4b7PXdYzWSiZhBm

עם אווירה אקוסטית וביתית ושירה עדינה, איה זהבי פייגלין מצליחה לפרוץ את כל החסמים שעומדים בפני זמרות בישראל באלבומה החדש "הארץ המובטחת" | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

מי שיעבור על רשימת הזמרים המושמעים במדינה בחודשים האחרונים, ימצא בה מעט מדי זמרות. ואם העובדה הזאת לא מצערת מספיק דיה, כשעוברים על השמות שמתנגנים בתדירות כה גבוהה, מגלים שהרדיו המסחרי בישראל (בממוצע, כן? ברור שיש שונות מסוימת בין התחנות) משמיע בעיקר סגנון מוזיקלי אחד. תשכחו מפולק, אין זכר לכל מה שהוגדר פה פעם כ"אמצע הדרך", לפופ בוגר שלא עמוס באוטוטיון, וכמובן שתתקשו לאתר אפילו בדל רוק אחד.

זה עצוב במיוחד, כי דווקא באינדי הישראלי פועלות בשנים האחרונות כמה זמרות ויוצרות נהדרות (ביחד ולחוד) שמוציאות אלבומים יפים שמעטים מדי מגיעים אליהם. וגם אם דיבורים על רדיו כמעצב טעם מוזיקלי הם קצת אנכרוניסטים ב־2022, ויש די דרכים להאזין למוזיקה בקלות ובזול על גבול החינם, העובדה שליוצרות כמו איה זהבי פייגלין (והרשימה באמת ארוכה), לא מצליחים למצוא די מקום בגבולות הפלייליסט המאוד צרים היא מאכזבת. לא רק כלפי זהבי פייגלין והקולגות שלה, אלא גם לכל צעירה שחולמת להפוך יום אחד למוזיקאית שכותבת בעברית ומבינה שהדרך שלה כאן די חסומה.

העבודה שזהבי פייגלין ממשיכה ליצור למרות החסמים האלו, מעוררת השראה. היכולת שלה להוציא עכשיו אלבום כמו "הארץ המובטחת", היא כמעט סיבה למסיבה. הוא אמנם קצר (24 דקות), על גבול האי.פי – רק שבעה שירים — אבל הוא יפה. מאוד.

הוא נפתח עם "למעלה למטה" שנשמע קצת כמו מעידן אחר. פריטה על גיטרה קלאסית, תיפוף עדין ופסנתר חכם של עינב ג'קסון כהן (עוד מוזיקאית נהדרת שלא זוכה לבמה רחבה דיה). גם "גשם", שמגיע אחריו, הוא שיר קטן־גדול שכזה, עם הגשה צנועה ומשיכות צבע מוזיקליות נהדרות שגילי מאיר, מפיק האלבום, איגד לכדי אמירה שנשמעת עכשווית ונוסטלגית בו־זמנית.