הזיכרון הצורב ביותר של אלינה לוי מילדותה בקייב, בירת אוקראינה, מתגלה פיזית כשהיא מסיטה לאחור את שערה הזהוב. שם, במעלה המצח, שוכנת לה הצלקת שנמצאת שם כבר 28 שנה. "הייתי בת שלוש כשהגננת הפילה אותי על שולחן זכוכית שהתנפץ", נזכרת השחקנית והמטפלת הרגשית בת ה־31. "בחקירה התברר שהיא הייתה שיכורה. לקחו אותי לבית חולים, תפרו לי את המצח וזאת המזכרת שלי משם, בעור. בבשר".
וחוץ מזה? מה נשאר לך משם?
"מדי פעם צצים פלאשבקים, תמונות של שלג. לא מזמן נזכרתי בבית שבו גרנו. האמבטיה עמדה במרכז המטבח כדי שאפשר יהיה למלא אותה במים חמים מהקומקום. ככה התקלחנו. ואני גם זוכרת שהיינו עניים. אמא שלי דילגה על ארוחת הצהריים שלה כדי שהאוכל יגיע לפה שלי".
מאז שעלתה לישראל, שנה אחרי התקרית המזעזעת בגן, ארץ המוצא שלה באה והולכת ממנה בצמתים דרמטיים. היא הייתה שם במאבק של לוי להתגייר כהלכה, כבת לאמא נוצרייה ולגבר יהודי, שהיא מסרבת לקרוא לו "אבא". לקייב היא חזרה לפני שנה, למפגש טעון עם האיש שהכניס את אמא שלה להיריון אבל נהג כלפיה באלימות בלתי נסבלת. וזאת אותה קייב מהתמונות שכולם רואים בחדשות, אבל בשביל לוי זאת גם העיר שבה גרה דודה אלה, אחותה של אמה, יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם.
"כשהייתי בת 16 טסתי עם אמא לבקר אותם, שמרנו על קשר רופף", היא מספרת. "כשהתחילה המלחמה שמחתי למצוא אותם בפייסבוק. כתבתי לדודה שלי בעזרת גוגל טרנסלייט והיא סיפרה שהם חיים בפחד ובחוסר אונים. עומדים בתור בשביל חצי כיכר לחם. רק מי שיש לו אמצעים כלכליים יכול לנסות לעבור את הגבול – ולהם אין. דודה שלי עובדת כעוזרת בית. בעלה עובד כמאבטח בחניון. איך הם ישרדו? זה קורע לי את הלב".
בשבוע הראשון ללחימה, כששיתפה את מאה אלף העוקבים שלה באינסטגרם בדאגה לקרובי משפחתה, לוי לא הופתעה מגלי האהדה. אלה היו ההודעות הארסיות שנשלחו לתיבה הפרטית שלה שהכניסו אותה לשוק. "כתבו לי, 'מגיע לאוקראינים לחטוף, הם לא עזרו ליהודים בשואה'. מין אנרגיה נקמנית באנשים שנמצאים בסכנת חיים ממשית. לא האמנתי. זוועה".
ענית?
"ברור. סיפרתי שסבתא שלי, מהצד של האבא הביולוגי שלי, נרצחה בשואה למרות שהייתה אוקראינית ונוצרייה. בוקר אחד הנאצים נכנסו לבית, בעטו בבטן ההריונית שלה, לקחו אותה למחנה עבודה, גילחו לה את השיער וצרבו לה מספר על הזרוע. לכן אני לא מסוגלת לקלוט את הנקמנות והשנאה".
ומה הרגשת כשאיילת שקד, שרת הפנים, הודיעה על קליטת פליטים יהודים אבל הציגה מדיניות נוקשה לפליטים לא יהודים?
"מה שיותר מזעזע הוא ההחלטה שהייתה לחייב פליטים לא יהודים בערבות של עשרת אלפים שקלים. הפליטים האלה צעדו חמישה ימים ברגל, בקור, עם ילדים על הידיים. מה ציפו מהם? שינחתו בבן־גוריון וילכו לחפש כספומט? ואם אין להם את הסכום האסטרונומי הזה, וגם אין להם קרובי משפחה שישימו ערבות? להחזיר אותם לרומניה זה לדון אותם למוות. זו הטרגדיה של האנושות. לא למדנו לקח, לא למדנו כלום".
× × ×
כשאני שואלת את לוי אם היא הייתה רוצה להעלות הילוך בפעילות שלה בנושא, היא מניחה את כף היד על הבטן ההריונית ואומרת בסוג של השלמה: "מה אני יכולה לעשות". זה ההיריון הראשון שלה והוא נמצא בשבוע ה־18. לעובר יש כבר שם רחם, ולאדיק. כשבעלה, דור פרי, חוזר הביתה, הוא שואל מה ולאדיק רוצה לאכול וניגש להכין לשלושתם עוף בתנור עם תפוחי אדמה, בטטות והרבה פלפל שחור.
"יש לי חוש צדק חזק", היא אומרת, "אני לא אחת שפוחדת לצעוק, אבל כשהבנתי שאני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלחטוף התמוטטות עצבים, כיביתי את הטלוויזיה. בשבוע האחרון אני כבר לא רואה חדשות".
אז את רוצה לצעוק ובכל זאת בורחת.
"נכון. אני פיצול מהלך. נולדתי בחצי האי קרים, שכל השנים נמצא במחלוקת בין רוסיה לאוקראינה. עליתי לישראל כנוצרייה שלא מצליחה להפוך ליהודייה. בקריירה התפצלתי בין ריאליטי למשחק. ודווקא בגלל שאני מכירה את שני הקצוות ויודעת עד כמה הם לא מגדירים אותי, אני לא מבינה את הישראלים שמתעקשים ללבות את השנאה לאוקראינים. לא זו הדרך לטפל בטראומה. ילד שגדל עם אבא מכה ומתעלל לא חייב להמשיך את הטראומה ולהפוך להורה מכה. יש ילדים שמצליחים לעצור את הגלגל".
לוי יודעת שההשוואה הזאת מובילה לכיוון אחד ויחיד. בגיל חמש היא עוד הספיקה לראות כיצד השוטרים אוזקים את אנדריי בוגטקו, שלא הרוויח בעיניה את הזכות להיקרא "אבא", לפני שהיא ואמה נמלטו למקלט לנשים מוכות. "אבא זה לא הזרע שהכניס את אמא שלי להיריון. אבא הוא לא הגבר שמפוצץ את אמא באגרופים ובמכות בגלל שהוא הגזים עם הוודקה, או בגלל שברוסית יש פתגם נוראי, 'אם אתה מרביץ לאשתך זה סימן שאתה אוהב אותה, ואם אתה לא מרביץ לאשתך זה סימן שאתה אדיש אליה'. לפני שנה ראיתי במו עיניי שההתנהלות שלו עדיין קשה ותוקפנית. הוא התעסק בלתקוף את אמא ולקלל אותה ולא הציג לי אף שאלה אישית, כמו מה אני עושה ומי בן הזוג שלי".
המפגש התרחש מול המצלמות של "חשיפה", אחרי שלוי הסכימה להיפרד לזמן קצר מהנוף הפסטורלי שנשקף מדירתה השכורה ברעננה, כדי לנסות לסגור מעגל. זה היה רגע לפני החתונה עם פרי, עוד אירוע שסבל מתלאות הקורונה, ולוי חשבה שהגיע הרגע לסגור מעגל באמצעות הכלי שהפך אותה לשם מוכר בכל בית: החשיפה.
"בעשר השנים האחרונות לא הצלחתי להתמודד עם הפצע הכל כך כואב ועמוק, אז חשפתי אותו לעיני כל המדינה", היא אומרת. "חשבתי שהחשיפה תביא נחמה. הפכתי לנושאת דגל של המון מאבקים. התקשורת מסתערת עליי בכל פעם שעולה בעיה של גיור, נישואים אזרחיים, בריונות בבית הספר, דימוי גוף, אלימות במשפחה ומה לא. אבל לא בא לי להיות אוקראינית המחמד של הרגע בגלל שהיום, לראשונה בחיי, אני לא מוכנה לספק עוד כתבה קורבנית. לראשונה בחיי אני לומדת ליהנות מהחיים ולשמוח עם מה שיש. וזה מה זה כיף".
מה עשה לך הסרט?
"כל הבחירות שעשיתי בחיי נבעו מהאיש ההוא, מהאלימות ומהנטישה. הלכתי ל'אח הגדול' ול'הישרדות' כי הנשמה שלי צמאה לאהבה מבחוץ ורעבה להכרה. רציתי שכולם יידעו מה עברתי ועם איזה אתגרים התמודדתי ויסתכלו עליי אחרת. בסרט עיכלתי את הטראומה של חיי, אבל היה לזה מחיר. השכנים מהבניין ממול, שאין לי מושג מי הם, מכירים את הביוגרפיה שלי לפרטי פרטים. הרגשתי עירומה".
אז את מתחרטת?
"לא, זאת הייתה חוויה מעניינת. זה עשה טוב להרבה מאוד אנשים, עוררתי מודעות לתופעות שמעדיפים להשתיק וביטאתי את היכולות הרגשיות שלי כמטפלת. אבל חטפתי הלם מתגובות בנוסח 'אבא זה אבא'. יש אנשים שלעולם לא יצליחו לקלוט שההורה שלך עלול להיות האדם הכי אכזרי כלפיך. זה הדבר הכי נוראי והכי מנותק שאפשר לומר. קשר דם הוא לא פרה קדושה".
לוי מספרת שאחרי שיצרה קשר עם אנדריי בפייסבוק, סוכם שהיא תטוס אליו לביתו שבטולוז, צרפת. אבל אז הגבולות שם נסגרו בגלל הקורונה והמפגש הועבר לקייב, לשם נסע אנדריי כדי לבקר את אמא שלו, סבתה של לוי. אפילו החזרה לשם הייתה קשה. "אין לי זיכרונות ילדות מקייב ועדיין לא הצלחתי להתלהב מהיופי שלה כמו תיירים מישראל", היא אומרת. "בעיניי היא אפורה, קרה ומאיימת".
ואיך היו הפגישות איתו?
"נפגשנו פעמיים, כל פגישה ארכה שעות ודיברנו בעזרת שתי מתורגמניות, כי אבא שלי חירש־אילם. אחת תירגמה אותי מאנגלית לרוסית והשנייה תירגמה מרוסית לשפת הסימנים. והשיחות האלה רק שיקפו לי עד כמה אין לי אבא.
"לאמא יש צילום ישן", לוי משחזרת, "שהיא ואנדריי מתחבקים בפתח בית. לקחו אותי למקום שבו התמונה צולמה. פתאום קלטתי שזה היה הבית שלי ושאלה ההורים שלי וזה היה בום מפני שכל חיי ניסיתי להתכחש לזה. הפסקתי לדבר רוסית מרוב שרציתי להיות ישראלית. אבל ככל שחולפות השנים אני מבינה עד כמה הדברים האלה עיצבו את מי שאני".
אבל מהמפגש הזה לא יצא פיוס.
"כמי שעוסקת כבר שלוש שנים באימון רגשי, הבנתי שהוא כלוא בעבר שלו ושאני לא יכולה לשנות אותו, וזה גם לא התפקיד שלי. כל מה שאני יכולה זה להעניק לו חמלה. המפגש איתו גרם לי להבין שאי־אפשר לרפא שורשים רקובים. כשחזרתי מקייב, אחרי חמישה ימים, ויתרתי לחלוטין על דמות אב בחיי. לפני שהמראתי לקייב אמא הזהירה אותי שאין לי מה לחפש אצלו, והיא צדקה. לא נסעתי לחפש דמות אב ומבחינתי קיבלתי בדיוק את מה שרציתי לקבל".
שהוא?
“הבנתי כמה כישרונות ביטוי יש בי, ואני רוצה לנתב את היכולות שלי למקומות שאני בוחרת, לא למקומות שעונים על הסקרנות והמציצנות של הקהל. בכובע שלי, כמאמנת רגשית, מעניין אותי לערוך מחקר בין שחזור טראומה לתוכניות ריאליטי. זה מנגנון שבו לא משנה כמה תיתן מעצמך, הוא אף פעם לא מספיק וכל הזמן תהיה על־תנאי ותידרש לתת עוד ועוד. כשהפצע שלי גירד וכאב, שיחזרתי את מערכת היחסים עם אנדריי בוגטקו לעיני כל המדינה, בתקווה שהחשיפה תסתום את החור וגיליתי שלא שם התשובה".
הוא יודע שהוא עתיד להפוך לסבא?
"לא, ואני לא מתכוונת לבשר לו. אני לא רוצה לחשוף את הילד הזה, שבחר בי כאמא שלו, לאנרגיה תוקפנית ואלימה. אמא שלי נפלה מהרגליים כששמעה את הבשורה. ממש התעלפה. היא רואה בילד הזה משמעות נוספת. הוא דור המשך במדינה שהיא לא המולדת שלה".
× × ×
את ולאדיק (שם זמני) לוי ובעלה ירשמו כנטול זהות דתית, כמוה וכמו סבתא שלו. "בתעודת הזהות שלי, מתחת לסעיף לאום, יש כוכבית. כשהעליתי את הנושא מול דור, הרבה לפני החתונה, הוא שאל אותי, 'למי אכפת? הילדים שלנו יהיו ישראלים'. זה ריגש אותי מאוד. לא הרבה מסוגלים לראות אהבה ללא הגדרות".
רצית להפוך ליהודייה?
"רציתי להיות חלק ממשהו, להרגיש שייכת. התחלתי את תהליך הגיור בגיל 21, אחרי הצבא, והשקעתי בו ארבע שנים, במהלך לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. בשיחת הטלפון האחרונה עם נציג הרבנות נאמר לי שהסירוב נובע מאורח החיים של שחקנית, כי יש הצגות בשישי בערב ובתיאטרון יש תלבושות לא צנועות וכאלה. פעם, בצהריים, כשיצאתי מהסטודיו עם חברים מהכיתה, ראיתי שני בחורים עם ציציות רוכבים על טוסטוס ומצלמים אותי. זה תורגם ל'מתרועעת עם גברים'. זעמתי. גם מפני שהצהרתי מראש שאני מתחילה ללמוד משחק, זה לא היה משהו שהסתרתי. וגם מפני שבאמת התמסרתי לתהליך הזה מכל הלב ובאמת נהניתי ממנו. באתי מאמונה, לא בגלל החותמת שאקבל בסוף".
ממה נהנית?
"בטקסים היהודיים יש עומקים שאני מחוברת אליהם. וגם ויתרתי על המאבק כשהבנתי עד כמה היסודות של היהדות קיימים בתוכי, אז מה זה משנה לי אם איזשהו אדם יחתום או לא יחתום? מאותה הסיבה דור ואני ויתרנו על האופציה לטוס לקפריסין ולהתחתן באיזו עירייה. בקטע הזה אין הבדל בין רב לבין ראש עיר. דור ואני בחרנו לחלוק את המסע שלנו יחד ואנחנו לא זקוקים למישהו שיחתום שאנחנו בעל ואישה.
"תהליך הגיור גרם לי להבין שאני לא מוכנה להעניק כוח וסמכויות לאנשים שיאשרו לי מי אני ומה אני", היא מסכמת. "אני אחליט מי אני ומה יהיה אורח החיים שלי. מבחינתי, מוסד הרבנות לא מייצג את העומקים שאני מוצאת ביהדות. יש לי חברות שנגעלו במקווה ואני נהניתי והתרגשתי כשטבלתי במקווה של חביבה נר־דוד, רבנית רפורמית מהצפון. לכן אני אומרת לכל אחד שיבחר בצורה אקטיבית. אל תעשה משהו בגלל שככה עושים כולם. זה מגניב לשאול".
אמה, לדבריה, ניסתה להתגייר אחרי שהצליחה לקבל גט ("כשהגיעה למבחן האחרון העירו לה משהו על הלבוש, לא הרשו לה להיבחן והיא מאוד נפגעה") ונכנסה לזוגיות עם משה לוי. "באילן היוחסין שלי אין אף לוי, אבל הוא ואמא שלי הביאו לעולם שני בנים", היא אומרת והזעם ניכר. "גם האחים שלי לא יהודים. מה קרה?"
הרגזתי אותך?
"כל השיח הזה נראה לי מיותר. הרי אין ספק שנעשה לולאדיק ברית מילה. אני לא מתחייבת על אולם וקייטרינג, לא בא לי להפגין מצג שווא של נוצצת שמונה ימים אחרי הלידה. אבל ברית תהיה. וברור לנו איזה חגים הוא יחגוג ועל איזו אמונה הוא יתחנך. יש בי תקווה גדולה שהאנושות מתקדמת. עם כל הכבוד לשורשים, מעולם לא שאלתי אף אדם מאיזו עדה הוא. כשהתחלתי לצאת עם דור, לפני שש שנים, כולם שאלו אותי על העדה שלו. לא ידעתי מה לענות מפני שלא שאלתי אותו".
אז מותר לשאול?
"רומני ועיראקי. המשפחה המורחבת שלו מנהלת אורח חיים חרדי והם קיבלו אותי נפלא".
הזוגיות שלהם התחילה כשלוי נבחנה ל”משחק תפקידים”, סרט הגמר שפרי כתב במסגרת לימודי הקולנוע שלו. השניים גילמו זוג שמנסה לתבל את חיי הנישואים שלו, והכימיה נמשכה הרבה אחרי הקאט, ויותר חשוב מזה: אחרי שכל המסכות ירדו. "אין בעולם אדם שלא סוחב משהו על הגב וגם לדור יש תיק כבד", לוי אומרת. "ההורים שלו נפטרו לפני שהוא התגייס. כנער צעיר הוא נאלץ לדאוג לעצמו, לבשל, לנקות, לשלם חשבונות".
אלה נושאים שעולים בעוצמה לקראת ההורות.
"שנינו שאלנו את עצמנו איזה מין הורים נהיה. חפרתי ימים ולילות בשאלה האם אדע להעניק אהבה. לא רצינו להביא ילד ולהגיד 'נסתדר'. לא רצינו להביא ילד רק כדי לסמן וי. לקחנו את זה בכובד ראש, באחריות. אין לי אשליות, ברור שלא נהיה הורים מושלמים, אבל דבר אחד בטוח: אנחנו כל הזמן נתבונן בעצמנו תוך כדי תנועה, בגלל ההבנה שכל דבר ישפיע על הילד שלנו".
× × ×
ההופעה האחרונה של לוי על המסך כשחקנית הייתה לפני שלוש שנים וחצי, בסדרה "יש לה את זה". "מאז", היא מודה, "צברתי חוויות מאוד לא חיוביות באודישנים. הערות על הגוף שלי, שאני שמנה מדי או רזה מדי. באודישן להצגת נוער בתיאטרון מוכר הגעתי לשלב האחרון וביטלו לי תפקיד, בנימוק של 'גבוהה מדי'. כפרס ניחומים הציעו לי תפקיד של ג'ירפה בהצגה אחרת. הרגשתי שכל הזמן יש ביקורת על עצם הקיום שלי. הרי אני לא מוכרת מוצר - אני המוצר".
יש סירוב שנחרת אצלך במיוחד?
"במאי מאוד מוערך שלח לי את המייל הכי יפה שקיבלתי בחיי. הוא כתב כמה שהוא מחכה לעבוד איתי, החמיא לעוצמה שלי על הבמה וסיים ב'התפקיד הזה קטן לממדייך'. מילים מדהימות, אבל בשורה התחתונה זה היה עוד מכתב סירוב. אבל שיא העולב היה כשקיבלתי ביקורת על הקול שלי, שהוא מאוד קלולסי וצפוני ולכן קשה לתפוס אותי ברצינות. לא אנקוב בשמו של המבקר, רק אציין שזה אדם שאני מעריכה. חודשים התביישתי להשמיע את הקול שלי מחשש שיראו בי סתומה. התהלכתי ברחוב מכווצת, מקופלת ומגמגמת. כיוון שלא יכולתי לשנות את מבנה העיניים או להחליף את הקול, התמלאתי בהלקאה שהתבטאה במחשבות טורדניות. התביישתי במי שאני".
בנקודת השפל הזאת היא התחילה ללמוד אימון רגשי וטיפול בנשימה מעגלית. "טיפול פסיכולוגי לא עזר לי, ולכן החלטתי להעמיק בכלים שהיו כמו גלגל הצלה בשבילי. בסדנה שלי, 'מפגש עם הילדה הפנימית', אני חולקת בצניעות מהניסיון ומהידע שצברתי. בקליניקה, רוב המטופלות שלי הן נשים שבחרתי בקפידה. פתרון בזק חיצוני ופוטוגני זה לא אצלי". במקביל, לפחות ארבע פעמים בחודש היא מתרוצצת עם ההרצאה שנקראת "הבחירה שלי". ומכל ה"לא" באודישנים, לוי (המיוצגת בסוכנות פרי כפרי בניהול שלי אלוני) גם הגיעה למסקנה שהגיע הזמן שהיא תגיד "כן" לעצמה.
"כשהגעתי למקום שהסירובים באודישנים שיתקו אותי, החלטתי שאייצר לעצמי את המקומות שבהם אני מאחלת לעצמי להיות. דור, אני ופרטנר נוסף כתבנו סדרת מתח שכבר נמצאת בחברת הפקה. נכון לעכשיו התפקיד הראשי הוא שלי, אבל זה יכול להשתנות וזה בסדר כי נהניתי מהכתיבה ונגמלתי מהמחשבות הכפייתיות של להיות בפרונט. כבר עשר שנים אני מגישה תוכנית לייף סטייל ברדיו ירושלים בחמישי בלילה, ‘אלינה באה לעיר’ - ואני באמת באה לעיר, לא משדרת מהבית. במקביל אני עובדת על הצגה שמשלבת תיאטרון ומחול. יש מצב שאצא איתה רק אחרי הלידה".
הרבה עבודה.
"מאז שהפסקתי לחכות לאישורים מאחרים אני עובדת יותר ממה שעבדתי כל חיי וגם מרוויחה בכיף. בשבוע שעבר הרציתי בתיאטרון בצפון. אולם מלא. שעה וחצי עמדתי על הבמה, בשיא הביטחון. הקהל נטרף. כשחזרתי הביתה שאלתי את דור על מה ולמה התייסרתי כל כך הרבה שנים".
והוא ידע למה?
"זלדה יודעת למה", היא אומרת, מדפדפת בסלולרי ומוצאת קטע מתוך 'מכתב לילד' של המשוררת: "פעמים אני חושבת/ שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם/ הוא לחשוב רעות על עצמו./ אני קוראת לזה/ להביט על עצמו 'בעיני השכנים'/ ולא בעיני האין־סוף./ ואין בזה ענווה כלל/ כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים/ שהוא, כמדומני, אחד מיסודות היהדות./ אהוב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך/ שהם טיפה ממקור הנצח".
ואת עומדת בזה?
"בהחלט. הבעיה היא שהמקום של סיפוק והנאה מאוד חדש לי. ייקח לי זמן להתרגל. יותר מדי שנים הייתי הכל בשביל כולם וגם האויבת הכי גדולה של עצמי. זה מאחוריי. נגמר. היום אני ממליצה לכל אישה: תהיי מה שאת רוצה, רק אל תסכימי להיות קופי־פייסט של העולם".
