לשבור את הקרח
תחרות שחייה במים קפואים היא לא בדיוק פעילות סטנדרטית, אבל אפילו בישראל החמה כבר יש משוגעים לדבר – שני לוחמים יוצאי שייטת 13 – שמייבאים לכאן את הספורט הלא שגרתי שצובר תאוצה בעולם • ואיך זה לשחות בטמפרטורה של 3 מעלות? "כמו לקפוץ לשמן רותח. הכל שורף בטירוף. אבל אתה יוצא מהמים בהיי"
זה קרה לפני כמה חודשים, בעיירה פולנית קטנה, מרחק שעה וחצי מוורוצלאב. מינוס 10 מעלות בחוץ, שי ברייטנר ועומרי גונן, יוצאי היחידה המובחרת שייטת 13, עמדו להיכנס למים. לא סתם מים. קפואים, שלוש מעלות, על המדחום. עם בגד ים בלבד, כשדגל ישראל מתנוסס ברקע, זה קפץ לשניהם: הגיע הזמן לייבא את הענף החדש, יוצא הדופן ובעיקר מקפיא העצמות גם לארץ – שחייה במי קרח.
זה כמובן עדיין בחיתולים, אבל הענף הלא מוכר הזה – שנשמע לכל אדם הגיוני כמו סיוט אחד גדול – כבר תופס חזק בעולם יותר מעשור. עכשיו מגיעה הגרסה הישראלית שלו: בחסות האיגוד הבינלאומי, ברייטנר וגונן מקימים את איגוד שחיית הקרח המקומי.
"העולם שלי ביומיום הוא עולם של סטרס", מסביר ברייטנר (44), מייסד ומנכ"ל חברת BICI Intelligence. "ב־12 השנים האחרונות אני נמצא במסגרת העסקית שלי במצב שבו אני כל הזמן מחוץ לאזור הנוחות שלי, עד כדי כך שאני יכול להגיד שלהיות מחוץ לאזור הנוחות הפך להיות אזור הנוחות שלי. לכן השהייה והשחייה במי קרח לימדו אותי המון על איך להישאר בפוקוס במצבי קיצון".
שלא יהיו אשליות: מדובר בספורט מסוכן. מי שאינו מאומן וינסה לשחות במים קרים או קפואים עלול להגיע למצב של היפותרמיה (ירידה קיצונית בחום הגוף). מעבר לכך, בני אדם מגיבים לקור בצורה שונה, שתלויה ביכולתו של הגוף לשמור על חום ובמשך הזמן שבו נשמר החום. אסור אפילו להתחיל לחשוב על הספורט הזה לפני התייעצות מקצועית.
מרחקי השחייה נעים בין מטרים ספורים ל"מייל הקרח" (1.6 ק"מ). במרחקים הארוכים התחרות היא על סיבולת, ויש תחרויות שבהן המשחה נמשך עד שהאחרון יוצא מהמים (לרוב עם עזרה). "ברגע שאתה נכנס למי הקרח אתה מיד מרגיש כאב", מודה ברייטנר. "בזכות האימונים למדתי לנתק את הכאב מהראש ולהמשיך להיות במים. במצב הזה אתה נשאר רק עם הקור, שזו תחושה שהגוף יכול לסבול יותר בקלות".
באמצע החורף, בנהר של קייב
ההיכרות הראשונית של ברייטנר עם העולם הקפוא, לפני שנתיים, דווקא לא הייתה קשורה לשחייה. "נרשמתי לסדנה שבה אחד האירועים המרכזיים היה לטפס על הר גבוה ומושלג בפולין – רק עם מכנסיים קצרים ונעליים", הוא מספר. "לא ראיתי בזה ערך מוסף לחיים שלי".
אבל לפני שנה הכל השתנה. ברייטנר הגיע לסדנה של יוזף קוברל האוסטרי – גורו שחייה בקרח – והתאהב בספורט האקסטרימי. "את הבוקר השני של הסדנה התחלתי במדיטציה, כמו שאני מתחיל כל בוקר", הוא משחזר. "לא הפסקתי להגיד לעצמי שכביכול יש לי את כל הנתונים להצליח באתגר הזה: שירתי בשייטת 13 ולמדתי דבר או שניים על התמודדות עם קור וקושי, אני מתאמן בריצה ושחייה באופן כמעט יומיומי במשך 28 שנה, וב־12 השנים האחרונות, מאז שהקמתי את החברה שלי, אני מנהל משברים וסכסוכים עסקיים מהמורכבים ביותר בארץ ובעולם.
"יצאתי עם יוזף בקור של מינוס 10 מעלות, חושך מוחלט, לשחייה בבריכה חיצונית בשלג. הבריכה מוזנת מאחד המעיינות באזור והיא נחשבת חמה. טמפרטורת המים 17 מעלות. שחייה בבריכה כזו, כשכל ההרים המושלגים מסביב, היא חוויה שקשה לתאר במלים. מה שכן, את היד שנדבקה לי לברזל הקפוא כשיצאתי – אני יודע לתאר היטב".
ברייטנר ממשיך: "מאז, בכל פעם שהייתי צריך לפגוש לקוח או לנהל אירוע משברי במדינה אירופית, חיפשתי את המקום הכי נוח לאורך הנהר שהמקומיים מרשים לעצמם להיכנס אליו, חלקם גם בשיא החורף, ונכנסתי לתרגיל שהייה ושחייה בקרח. זכורה לי במיוחד השחייה בקייב. הגעתי לעיר הקפואה וקפצתי על מונית כדי להגיע לנקודת שחייה על נהר הדנייפר. מצאתי את עצמי עם עוד שני מקומיים בני 80 פלוס על חוף נטוש באמצע החורף, מתפשט ונכנס למים של ארבע מעלות".
עוד אחד שחזק בשחייה במי קרח הוא אורי סלע (49), עוזר מאמן נבחרת ישראל במים פתוחים ומי שמדריך את מתן רודיטי, שסיים רביעי באולימפיאדת טוקיו. "אני אחד ששוחה בים מאז ומתמיד, בכל העונות", הוא אומר. "אני לא שוחה עם חליפה ומאוד נהנה לחקור את הגוף, לחקור את התהליכים הפיזיולוגיים. איך להביא אותו לקצה במצבי קיצון". ובמי הקרח יש לו את זה. "הגוף מתחיל לחיות", הוא מסביר. "אני פשוט רואה את הנוירונים בגוף".
ישראל מדינה חמה, שמש וחמסין רוב ימות השנה. אז איפה אפשר לעסוק בזה בארץ?
"בים. אנחנו מושכים את הגבול. 16־17 מעלות, בטח בתקופה הזו. יש גם את בריכת רם, רבע שעה מהחרמון. אזור שיורד בו שלג ויש בריכות כמו בסרטים. אגם טבעי שמגיע לטמפרטורות של שלוש מעלות".
הישראלי שהתחיל את הכל
האיש שייסד את האגודה העולמית לשחייה בקרח (IISA) הוא ישראלי לכל דבר, רק שהוא גר מ־1996 בדרום־אפריקה – רם ברקאי (64). לפני עשר שנים בדיוק ויתר על תפקיד ניהולי בכיר והתמסר לתחביב יוצא הדופן. "כשאני שחיתי בזמנו, רק שני אנשים שחו לפניי", מציין ברקאי משיחה מביתו בקייפטאון. "פתאום זה התחיל לעניין אותי. הבנתי שאני רוצה לחלוק את זה עם העולם. המותג הזה לא היה קיים. לא מצאתי אפילו מחקרים, אלא סיפורים. אמרתי שאקים אגודה ואשים כמה חוקים".
3,700 שחייני קרח מ־82 מדינות רשומים בהתאחדות העולמית. אליפות העולם נערכת פעם בשנתיים, ובאליפות האחרונה שנערכה בפולין, ברייטנר וגונן היו הישראלים היחידים שהשתתפו בה. "אצלי זה מחבר הרבה עולמות", אומר גונן, חברו של ברייטנר לצוות בשייטת, ויזם בתחום הספורט, התיירות והחקלאות. "פעילות גופנית, קור, שירות צבאי ואתגר. זה ברמה של התמכרות חיובית. זה מלווה אותי ביומיום. שוחה בכנרת, בעיקר בתקופות שאף אחד לא שם – בחורף. בבית בניתי לי כבר בריכה עם מקפיא".
וברקאי מסכם: "כל פעם לפני השחייה אני אומר לחברים שלי: 'רבותיי, זאת הפעם האחרונה', אבל אף פעם לא באמת עומד בזה. לשחות במי קרח זה כמו לקפוץ לשמן רותח. הכל שורף בטירוף. אבל אתה יוצא מהמים בהיי. כאילו נולדת מחדש".
לפנייה לכתב/ת 
