בריכת הסולטן

סיקור פגישת ארדואן-הרצוג, כל הערוצים

בפעם האחרונה שטורקיה השתלטה על סדר היום הישראלי היו הרבה פחות חיוכים על המסך. למעשה, כמעט בלתי נתפס לחשוב שחלפו רק ארבעה חודשים מאז הסאגה של נטלי ומורדי אוקנין, הזוג שהושלך לכלא הטורקי בגלל פעולה חתרנית ומסוכנת שנקראת צילום. למרבה השמחה הם כבר הספיקו לחזור ארצה ולככב בפרסומת, ואילו אנחנו הגענו ליום המיוחל שבו אזרחים ישראלים יכולים להתלהב בטירוף מארמון של ארדואן, מבלי לחשוש שזה ייגמר בהיכרות אינטימית עם מערכת האכיפה המקומית.

 

באופן מפתיע כמו הדלות והאפרוריות של המשדר ב"כאן", העבר הקרוב והרחוק של יחסי ישראל-טורקיה נשאר בטווח ביטחון מהאווירה החגיגית. העובדה שהנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג התקבל באנקרה בטקס רב-רושם (21 מטחים לכבוד 21,000 הפעמים שבהם הוזכר שהיו 21 מטחים) גברה על ההתבטאויות המחרידות של ארדואן, כמו גם על היותו סתם שליט סמכותני עם מעט מאוד כבוד למושגים כגון דמוקרטיה וחופש עיתונות. טוב, כל זה גם לא הפריע לערד ניר מ"קשת" לצייץ לפני שבועיים מזל טוב (בטורקית!) לארדואן, אז למה להתחיל עכשיו. חבל שרק באוקטובר נדע כיצד הוא יציין את יום ההולדת של ולדימיר פוטין.

 

אלא שאפילו ניר מצא את עצמו מאוכזב בתום הנאום של ארדואן. בראשית האירוע הוא טען ש"קבלת הפנים המלכותית עד הסוף" היא דרכו של ארדואן "להתנצל". אבל למרות הגמישות האולימפית בכל הקשור להגדרת הקונספט של ה"התנצלות", בסיום הנאום ניר דווקא קונן על כך שארדואן התמקד – אנא ודאו שאתם נושמים - במה שהוא רוצה וצריך מישראל. "אני ציפיתי", אמר ניר לדנה ויס שניצבה לצדו, "אחרי כל ההוד וההדר שראינו בכניסה לכאן, לקצת יותר סאבסטנס מעבר לכסף, מעבר לדברים שאין להם ריח. יותר נופך של מסר אמיתי, מסר דיפלומטי". באמת הלם. אולי גם ארדואן ציפה מניר ליותר מאשר ברכה בטוויטר.

 

לעומת זאת, המשלחת של "רשת" לאנקרה הייתה ניצול נבון של ידע ויכולת להחזיק שידור. אודי סגל הזכיר שהוא כתב מדיני בקיא, הרבה לפני שהוא מגיש חדשות מסתחבק. והסרקזם של רביב דרוקר כלפי המארח וחיבתו המפורסמת לביקורת היה דקירה הכרחית ומידתית בבלון של הפסטיבל.

 

דרוקר היה גם זה שהדגיש ובצדק את השפה העמומה שבה הרצוג דיבר על המצב באוקראינה: כאילו היה אסון טבע ולא תוצאה של התנהלות רוסית ברוטלית. רק שעל פי אותו היגיון, אבל בהיבט אחר לגמרי, ספק אם הצופה הממוצע הבין אתמול מהשידורים כיצד ישראל והגז הפכו למנוף מדיני, או שאולי השלטון הקודם רלוונטי רק כשמשווים אותו לארדואן. אגב, כמו שהוא נראה, די ברור מי הכי צריך את כל האנרגיה הזאת.

 

בקטנה
הצופים הוותיקים של "ארץ נהדרת" צריכים לקבל על עצמם משימה לא פשוטה: לספר לצעירים מהם על הימים ההם, כשמערכון האולפן הראשון לא נפתח עם חיקוי סתמי של דמות מהחדשות של "קשת". כלומר, מילא הנפוטיזם התאגידי השקוף; אם כבר ממש חייבים להמחיז עיתונאים, לפחות שזה יהיה ברמת הביצוע של רועי בר-נתן לדיווחים של דב גילהר ("כאן") מאוקראינה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים