"בבלאטה הבנו שאנחנו לא צעירים שאוהבים לשחק במלחמה. התבגרנו במכה"

לצד הכביש המטפס אל הר גריזים פורחות עכשיו השקדיות. למרגלותיו, נושק לעיר שכם, משתרע גוש אפור של בתים צפופים, עשויים בטון ופח ובלוקים חשופים, גגותיהם עמוסים במכלי פלסטיק לאגירת מי גשמים וביניהם סמטאות צרות, כמו נימים דקים וכמעט בלתי נראים. מחנה הפליטים בלאטה. בנקודת התצפית שבראש ההר עומדים שבעה גברים בשנות ה־40 לחייהם, אחד מהם במדי צה"ל ודרגות תת־אלוף והשאר על אזרחי. הם משקיפים לעבר המחנה, כמה מאות מטרים בקו אוויר, ונזכרים. והרוח שורקת באוזן, מאפשרת לקלוט רק רסיסי משפטים.

"הבניין הזה, עם השלוש קומות? משמאלו חצינו"; "צוות הסמלים היה צריך להיכנס ישר וצוות הסמ"רים הלך באלכסון לסמטה"; "פה הייתה ההיתקלות שנפלת על התחת, זוכר? עם המחבל שהיה לו מעצור בנשק". ופה התקדמנו. ושם עצרנו. וכאן היו מטענים.

ופה, מצביע אחד מהם, היכן שעומדת עכשיו מונית פלסטינית צהובה, פה חיים נהרג.

ועוד מעט יגיד להם עמית הצלם: "אני רוצה לתפוס אתכם יחד כשבלאטה ברקע". ואחד מהם, ניר שמו, יאמר: "בלאטה תמיד ברקע".

כבר 20 שנה היא ברקע. מאז שהיו לוחמים וקצינים בסיירת הצנחנים. מאז שקיבלו, בהתראה של כמה שעות, את הפקודה להיכנס לתוך קן הצרעות של הגדה. מאז שנפרדו זה מזה בדרך אל הקרב, כי המפקד אמר שלא בטוח שכולם יחזרו. מאז שהדר איבד עין. מאז שנמרוד איבד חייל בפעם הראשונה, אבל לא האחרונה. מאז שאביב נקרא לזהות את חברו ההרוג. מאז שהבינו שהמוות הוא אופציה. מאז שחייהם השתנו לתמיד.

מסטיקים וכדורי 5.56 מ"מ

פברואר 2002, האינתיפאדה השנייה. גל פיגועי ההתאבדות מכה בעורף הישראלי. בניסיון לפגוע בתשתיות הטרור מאשרים הקברניטים את מבצע "מסע בצבעים". המשימה מוטלת על אביב כוכבי. אז מח"ט הצנחנים, היום הרמטכ"ל. בפעם הראשונה מאז הסכמי אוסלו, צה”ל עומד להיכנס לתוך מחנה פליטים. מי שתפרוץ לשם היא סיירת הצנחנים. רק אחריה ייכנסו הגדודים.

כמה שבועות קודם לכן נחתה פלגת הלוחמים של הסיירת בבסיס החטיבה המרחבית שומרון, בואכה שכם. מכאן יצאו כמעט בכל לילה לפעילות מבצעית בגזרה: מארבים, פשיטות, מעצרי מבוקשים. לא מעט היתקלויות עם מחבלים. לא מעט איקסים על כלי הנשק. אבל כל זה היה רק הפרומו לקראת מה שיחכה להם בבלאטה.

מפקד סיירת הצנחנים באותה עת היה נמרוד אלוני – אז רב־סרן, היום תת־אלוף. "לילה לפני כן היינו בפעילות סביב בלאטה", הוא משחזר. "חזרנו לכאן לפנות בוקר, הלכנו לישון ואז מעירים אותי בשתיים בצהריים ואומרים לי: תגיע לקפ"ק 2 (קבוצת פקודות לפני יציאה למבצע). אני נכנס לחדר הזה, שאנחנו נמצאים בו עכשיו, יושב פה כוכבי המח"ט, ואחרי עשר דקות שהם מדברים על כניסה לבלאטה אני נותן כזו קטנה לקצין אג"ם חטיבה ואומר לו, 'תגיד, במה מדובר?' ואז אומרים לי: 'נמרוד, תורך להציג'. אני אומר: 'מה להציג? קמתי הרגע משינה. אין לי מושג מה אני אמור להציג'. בגלל שהיינו כל הזמן בפעילות, עד אותו רגע לא היינו חלק מנוהל הקרב". למרות זאת, תוך זמן קצר חייליו היו מוכנים.

סגל המפקדים של הסיירת עוד הספיק להילחם ברצועת הביטחון בלבנון – וגם מחוצה לה. שם, לפני מבצעים בסדר גודל כזה, היו להם שבועיים או שלושה להתכונן. מה שנקרא נוהל קרב. ביהודה ושומרון לא הייתה להם פריבילגיה כזו. "אני יוצא מהקפ"ק בשלוש וחצי, ובערב אנחנו כבר בתנועה", מתאר אלוני. "יש לנו בקושי כמה שעות כדי להתכונן לקרב משמעותי, לא עוד איזה מעצר".

במקום שממנו יצאו לקרב נפגשו בשבוע שעבר שבעה מקציני הסיירת ולוחמיה באותה עת. אלוני, 48, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה, שגדל בחטיבת הצנחנים הסדירה וגם פיקד עליה, כיום מפקד אוגדת עזה. ניר שגיא, 44, תושב מעלה גמלא, אז מפקד פלגת האימונים של הסיירת, השתחרר לפני כשנתיים משירות קבע בדרגת סא"ל. דורון לשם, 44, תושב ההתנחלות מצפה כרמים העוסק בניהול ובקידום פרויקטים, מפקד צוות לוחמים והיחיד מהמרואיינים שכבר אז היה אבא לתינוק. ענר אפיריון, 43, תושב ההתנחלות קידה שעוסק בגיזום בגובה ומגיע בג'יפ עמוס סולמות. "הייתי מפקד צוות לוחמים בדימוס והשתתפתי במבצע בתור לוחם רגיל, נגביסט", הוא מצטנע. מהסיפורים שיספרו עליו החבר'ה בהמשך, ומהכינויים שהדביקו לו – "רובוטריק" ו"חייל־על", מתברר שהוא ממש לא היה לוחם רגיל, אבל עוד נגיע לזה. אביב קורץ מקיבוץ חצרים, בן 41, היה אז לוחם ביחידה, וכיום מנהל פרויקטים בחברת נטפים. דרור שלפמן, גם הוא בן 41, גר במושב עדנים, אז צלף בצוות לוחמים וכיום רואה חשבון (ובעלה של הרופאה ואשת הטלוויזיה ד"ר הילה קורח). והצעיר שבחבורה - הדר גלבוע, 40, תושב קריית־טבעון, מהנדס מכשור רפואי, היה סמל של צוות אימונים צעיר שחייליו טרם סיימו מסלול.

בחדר הדיונים של החטיבה המרחבית, שבו אנחנו מקיימים את הראיון, נערך באותו ערב של 26 בפברואר 2002 התדריך למפקדים לפני היציאה לקרב. "כשנמרוד הסביר לנו מה הולכים לעשות אמרנו: 'אין סיכוי שזה מה שמתכננים'", נזכר ניר. "הוא הסתכל לנו בעיניים ואמר: 'לא כולם יחזרו. ואם מישהו נופל, ממשיכים קדימה".

נמרוד: "הייתי בלא מעט קרבות, גם לפני ובעיקר אחרי, ומעולם לא אמרתי את מה שאמרתי פה: 'תסתכלו אחד על השני, חלק לא יחזרו'".

"תבין את הסיטואציה", מסביר דורון. "כאן, איפה שמגרש הכדורסל, בה"ד 10 פתחו כבר אוהלים של חדרי ניתוח. וזו פעם ראשונה שאנחנו יוצאים לכזה מבצע".

ניר: "מפקד פלגת הלוחמים נמרוד לוטן ואני למדנו באותה כיתה בתיכון. כשעלינו על הרכבים התחבקנו. ככה, עם השכפ"צ הקרמי והנשק. ונפרדנו. אמרתי לו, 'נתראה בגן עדן'. אז הוא אומר לי: 'נראה לך אני אגיע לגן עדן? אני בטוח גיהינום'. ועם כל הפחד והלחץ שכחנו לקחת אוכל. רק חבילת מסטיקים שהביא עומרי עינב. ואנשים דחפו לכיסים כמה שיותר כדורי 5.56 מ"מ. ורימונים לפאוץ' גב".

דרור: "אני חייב להגיד שמה שאתם מדברים בתור קצינים, לא חילחל אלינו למטה, החיילים".

ניר: "היה יותר גרוע למטה, מן הסתם..."

דרור: "ממש לא. אנחנו לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. יצאנו בוראסים לגמרי. ראש בקיר".

ניר: "אבל חיים היה בעניינים. חיים ידע הכל".

סמל ראשון חיים בכר ז"ל לא היה קצין או מפקד. לפחות לא באופן רשמי. אבל מתוקף תפקידו כנווט חוד, שמוביל למעשה את הכוח, הוא ידע בדיוק מה מצפה להם בתוך מחנה הפליטים. וחיים, מעידים מפקדיו, מעידים גם חבריו, היה אחד שלא שומר דברים בבטן. "הכרנו את בלאטה חודשים", מספר דורון, "ידענו שיש שם משהו כמו 3,000 חמושים, וחיים מסתכל עליי ואומר: 'תגיד, הם מטורפים שם למעלה? הם באמת חושבים שניכנס לזה?' אמרתי לו, 'תשמע, חיים, אם זה מה שצריך לעשות, זה מה שנעשה'. וזו הייתה השיחה האחרונה שלנו".

רק המיטה של חיים ריקה

"באחת ו־40 לפנות בוקר חיים נפל. קריאות מואזין נמהלו בצרורות מקלעים ובסדרה אינסופית של פיצוצים עמומים. בתוך ענן אבק הוא ירד לפתע לכריעה, ואז נשכב על האדמה הקרה, למרגלות חומת האבן. הפליז שלבש נספג כולו בדם. גם הקסדה. יניר, החבר הכי טוב שלו, תפס מחסה מאחור וצעק. 'חיים, מה קורה? יורים עלינו. חיים?' עוד לא הבין שזה אבוד".

|

כך נפתחה כתבתו של רון לשם, באותם ימים עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", שפורסמה ב־2 באפריל 2002 תחת הכותרת: "צנחנים בתופת של בלאטה – יומן מבצעים". לשם, שהפך מאז ליוצר טלוויזיה וקולנוע עטור שבחים (ראו מסגרת), תיעד את הרגע שבו חיילים צעירים הופכים בן לילה לאנשים בוגרים. והיום, במרחק של 20 שנה, גיבורי אותה כתבה יכולים להצביע על הרגע הזה: הרגע שבו חיים נפל.

"כשחיים נפגע, הייתי שבעה או שמונה אנשים מאחוריו", משחזר דרור. "היו כמה דקות של אנדרלמוסיה. ירינו לכל הכיוונים, זרקנו רימונים, ובינתיים חבר אלינו טנק לציר הראשי והעלינו עליו את חיים. לקחתי ממנו את הנשק והמשכתי איתו פנימה. התקדמנו עוד כמה מטרים ואז לוטן, המפל"ג, פרץ לאיזו חנות, הכניס את כולנו פנימה ונתן ספיץ' מהסרטים: 'תתאפסו על עצמכם. חיים נפצע, אנחנו ממשיכים קדימה'. עוד לא ידענו שהוא נהרג. והמשכנו רגיל, בסדר תנועה, לפי התוכנית".

נמרוד, איפה היית כשחיים נפגע?

"הייתי קדימה, עם צוות הסמ"רים. נכנסנו למחנה עם שני צוותים שפורצים במקביל: הכוח שהוביל לוטן, עם חיים בראש, והכוח שלי, עם ענר בראש. כך שלא הייתי בנקודה עצמה. כשדיווחו לי בקשר תוך כדי ריצה שיש לנו פצוע, הייתי בניתוק מוחלט. באותו רגע זה לא היה אישיו. היינו עסוקים בלחימה. מטענים מלמעלה, חילופי אש".

אמרו לך מי הפצוע?

"כן. אמרו 'גפרור חיים'. בשלב הזה חשבנו שהוא פצוע. בכלל לא עברה לי מחשבה בראש שהוא הרוג. אולי זה חלק מהתחושה הזאת של Untouchable, שאי־אפשר לפגוע בנו. בהמשך נכנסנו לבית הספר של בלאטה. זה לא מקום טוב להתבצר בו כי החלונות ענקיים וירו עלינו דרכם. אז לקחנו ספרי לימוד ושמנו אותם בתוך שקים כדי לבנות עמדות ירי. במקום שקי חול. ואז דיווחו לי מהחטיבה שחיים נהרג. זה היה בוקס גדול מאוד בבטן. ואני עשיתי טעות: במקום להודיע מיד לחיילים, לחברים שלו, החלטתי לשמור את זה אצלנו, המפקדים. לא רציתי לגרום לדה־מורליזציה. בדיעבד אני יודע שזה פגע בהם שלא סיפרנו להם מיד.

"ולמרות החשש שלי, נפילתו לא באמת השפיעה על איך שהם תיפקדו בהמשך הקרב – לא מקצועית, לא חברתית, לא בהתנדבות לרוץ קדימה. הם היו מאוד חזקים. חיים היה החייל הראשון שלי שנהרג וגם הייתי צעיר. אחר כך, באירועים אחרים, כבר התנהגתי אחרת בהקשר הזה".

דרור: "הייתי בקומה הרביעית של בית הספר, בעמדת צלפים, כך שהיינו יחסית מנותקים. ואז אחד הקצינים קרא לי הצידה וסיפר שחיים נהרג. הוא כנראה הרגיש צורך לפרוק את זה וביקש לא להגיד בינתיים לאף אחד. רק אחרי כמה שעות הודיעו לנו רשמית".

איך הרגשת באותו רגע?

"זו סערת רגשות, כי זה מהול בהרבה מאוד דברים אחרים. זה לאבד חבר. וזה הפחד שלך, כשאתה מבין פתאום שזה יכול לקרות גם לך. מה שהקצינים מתארים פה, שלהם נפל האסימון עוד בפקודה שלפני היציאה, לנו נפל האסימון רק בשטח, כשחיים נהרג. לפחות לי. אבל אני ממש מתחבר למה שנמרוד אמר: זה לרגע לא גרם לנו לאבד את זה. נהפוך הוא".

נמרוד: "אנחנו מדברים על נכונות להקרבה, לפעמים בפאתוס. איך זה נראה בשטח? חיים נופל, הוא דמות מרכזית ביחידה, אבל הצוות רץ קדימה. הם עוברים בסמטה עם מטענים משני הצדדים ולא רואים ממטר. ממשיכים להילחם גם יומיים אחרי, כשהם כבר יודעים שהוא נהרג, וחודש אחרי, במבצע חומת מגן, כשאנחנו נכנסים לקסבה של שכם לשלושה־ארבעה ימים של לחימה אינטנסיבית, הם הורגים הרבה מאוד מחבלים, ואין דילמות לאנשים. אולי רק בפנים, כל אחד לעצמו".

כשחיים נהרג, אביב היה בתצפית שמעל בלאטה עם סגן מפקד הסיירת, נפתלי. "ואז מודיעים לו שיש פצועים. ירדנו לפה לחטמ"ר, ואני זוכר שהיה צריך לזהות את חיים. שאלו: 'מי מכיר אותו?' הוא חבר צוות שלי, ברור שאני מכיר אותו. ונכנסתי לזהות. זה לא נתפס... ממש פה, איפה שהחניה, היה אוהל ובקצה האוהל עומדת מיטה, שוכב עליה מישהו מכוסה, ואני נכנס עם נציג הרבנות הצבאית, הוא מרים את השמיכה ושואל: 'האם זה חיים?' ואני אומר: 'כן, זה חיים'".

נמרוד: "אף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה. יש לי בראש רק תמונה של חיים חי".

דרור: "ההזיה זה שאנחנו לא היינו בהלוויה שלו. היינו עדיין בפנים, בבלאטה".

|

אביב: "אני הייתי בלוויה. באותו שלב הבנו שאין לי מה לעשות פה וכמובן שהכרנו את צ'לה ומוריס, ההורים של חיים, כי היינו צוות מאוד מגובש, נפגשנו בסופי שבוע, והיה ברור לי שאני מגיע אליהם הביתה. אני לוקח את הג'יפ של נמרוד ונוסע לרמת אביב עם חייל נוסף, מולי, ובדרך אנחנו מקבלים טלפון מנפתלי הסמ"פ שאומר: 'חבר'ה, אתם לא יכולים ללכת לבית המשפחה כי קצין העיר עוד לא היה שם, עוד לא הודיעו להורים'. זה היה הזוי: אנחנו יושבים בקניון רמת אביב, בארקפה, שותים קפה ומחכים שיגידו לנו שאנחנו יכולים ללכת לבית של חיים".

דרור: "כשחזרנו, אחרי 72 שעות של לחימה, התארגנו פה באוהלים, וכולם מתחילים לבלגן את המיטות, להוציא בגדים חדשים, ואתה רואה שרק מיטה אחת עומדת ריקה עם הקיטבג סגור עדיין. ואז נופל לך עוד אסימון".

עשרה ימים לפני נפילתו השתתף חיים בקרב עם מחבלים בשכם, שבעקבותיו הוענק לו צל"ש מפקד האוגדה. "אתה צריך להבין", אומר ניר, "חיים לא היה עוד חייל. הוא היה כריזמטי, יפה תואר, מוצלח, הכל. הוא עזב את קורס טיס כדי להיות לוחם בסיירת. היינו חדורים באמונה. זה מילים של תרפ"ט, אבל באמת הרגשנו שאנחנו מגינים על הבית שלנו, על המשפחות שלנו, על עם ישראל. וחיים רצה להיות חלק מזה. המפקד שלו בבית הספר לטיסה התקשר להגיד לי שאני מקבל את הכי טוב שיש ושאנחנו זוכים פה במשהו מיוחד. והוא צדק. כשחיים נהרג, הרגשתי הרבה מאוד אחריות, אפילו קצת אשמה, כי הייתי המפק"צ שלו לפני כן. אני הכשרתי אותו לתפקיד הזה".

בחזרה ליחידה, עם הרטייה

המבצע הוכתר בהצלחה. אבל המחיר היה כבד. הרוג ושני פצועים. אחד מהם הדר, שאיבד עין. "הייתי סמל של צוות אימונים, שזה היה המבצע הראשון שלו. המשימה שלנו הייתה לתפוס בית בכניסה לבלאטה ולהציב בו תצפיות. אנשים פה מתארים את הכניסה קדימה, אני זוכר בעיקר את הבלגן שהיה מאחור: צוותים של גדוד 101 שיורים עלינו וטנק שיורה לנו על הבית וכל מיני דברים כאלה. ירו עלינו מכל הכיוונים. לא ידענו מי מכוחותינו ומי לא. בשלב די מוקדם נפצעתי מירי".

אתה יכול לתאר את הפציעה?

"פציעה..."

מה זה אומר?

"נכנס כדור, פגע בחלון וניתז אליי. בדיעבד אני מבין שזו הייתה עטיפה של קליע. נכנסה מהאף ויצאה מהעין. זהו. אתה יודע..."

אני לא יודע. זה לא קרה לי אף פעם.

"פציעה. לא יודע. אולי אני מנסה להדחיק את זה".

איבדת את ההכרה?

הדר: "לא. ירדתי לקומה הראשונה לחכות לפינוי ואני זוכר משם סיטואציה הזויה שאני יושב על אותה ספה עם המשפחה הפלסטינית שנכנסנו לה לבית. הם עדיין בשוק, אנחנו מנהלים לחימה. וזהו".

הבנת שאיבדת עין?

"הנחתי שיש משהו, אבל לא... אני מוכרח להגיד שכל האירוע הזה די בערפל מבחינתי".

ניר: "באתי לבקר את הדר בבית החולים ואמא שלו ביקשה ממני לנסות לשכנע אותו לקחת את התרופות נגד כאבים. שאלתי אותו: 'תגיד, לא כואב לך?' אז הוא אמר: 'רק כשאני עושה שכיבות סמיכה'".

אני מניח שאחרי הפציעה השתחררת מהצבא.

הדר: "לא. חזרתי להוביל את הצוות שלי. המשכתי איתם את המסלול. היה חשוב לי לייצר את ההמשכיות הזאת. אבל הבטחתי לאמא שלי שלא אכנס למבצעים. היה לי מאוד קשה לא להיות איתם בחומת מגן. ואחר כך, במילואים, העברתי גיבושים".

אביב: "אני זוכר שהגעת לפה עם רטייה על העין, ואתה עומד מולי ומוריד את הרטייה ושואל: 'רואים משהו?' ובאמת העין שלך הייתה עצומה ונפוחה, אבל זה היה נראה כאילו קיבלת מכה".

הדר: "אני באמת לא זוכר".

מה אמא שלך חשבה על זה שחזרת ליחידה?

"אני יכול לשאול אותה..."

אביב: "אני דיברתי עם אמא שלו. היא אמרה לי: אני לא רוצה שהוא יחזור, אבל לא יכולה להגיד לו לא".

ניר: "הדר מציג את זה כדבר מובן מאליו, אבל זה היה הכל חוץ ממובן מאליו שהוא חוזר לצוות שלו, שהוא חוזר לפקד. החיילים שלו פחדו ממנו, אבל הם גם העריצו אותו ואת ההחלטה שלו".

כשהדר מדבר על הפציעה שלו הוא צוחק. אולי זה חלק ממנגנון הדחקה ואולי מפני שהאנשים האלה באמת עשויים מחומר אחר. למשל ענר, ההוא מהגיזום בגובה. בשעתיים וחצי של הפגישה הוא לא דיבר יותר מדי, הבן אדם כנראה לא חזק במילים, אבל החבר'ה מהסיירת מתארים אותו כלוחם הכי אמיץ שפגשו אי פעם.

"אחרי שחיים נהרג הגענו לבית הספר של בלאטה והיינו צריכים להיכנס פנימה ולהשתלט עליו", מספר ניר. "לפי המידע שהיה לנו, והתברר אחר כך כמוטעה, היו מרוכזים בפנים משהו כמו מאה מחבלים. ואנחנו מנסים לפתוח את השער ולא מצליחים. זה שער ברזל כבד כזה. יורים עליו, זורקים עליו רימון. כלום. בסוף ענר החליט שהוא פותר את זה בעצמו. הוא הוריד את השכפ"צ, הוריד את הנשק, טיפס על הגדר ופתח לנו את השער מבפנים. וזה בידיעה שהמקום שורץ מחבלים".

ענר, מה עבר לך בראש באותו רגע?

"לא יודע. כלום".

נמרוד: "אחר כך, בחומת מגן, בקסבה, למדנו את הטריק של לעבוד בין קירות הבתים. הבעיה שבקסבה כל קיר זה מטר. אבנים עתיקות כאלה. כל היחידות בחטיבה עברו את זה עם חומר נפץ".

ענר: "למה אנחנו לא, דרך אגב?"

נמרוד: "כי היה לנו אותך! האיש הזה, עם פטיש חמש קילו, פשוט שבר את הקירות של הקסבה מקצה לקצה".

ענר: "זו טכניקה. אתה מוציא אבן אחת וכל הסיפור נופל".

אביב: "אני זוכר שכל פעם יצאנו ממקום אחר בתוך הבית. פעם יצאנו מהארון".

מה זאת אומרת?

"ממש ככה, יצאנו מתוך ארון בגדים של משפחה", אומר אביב, ומישהו צוחק: "אז לא היה מקובל לצאת מהארון. זו הייתה תקופה אחרת".

דילמת הגרביים

"בצה"ל מכנים אותם 'הצהובים'", כותב רון לשם. "זה לא רק השיער הבלונדיני. זו גם הגישה לחיים, הסלנג המעודן, ההומור השונה, המנטליות הצפונית, היעדר הדיסטנס בין הצעירים לוותיקים והעובדה שלא תשמע פה שירי רעל. אבל בעיקר זו העקשנות שבה הם שואלים שאלות ומביעים ספקות. זו לא תופעה נפוצה בצה"ל, שלוחמי סיירת דורשים לפני כל מבצע להבין 'מה התוחלת והאם זה מוצדק?' או שמתווכחים על רמת המוסריות שכרוכה בפעילות".

הדילמות מוסריות, מדגיש נמרוד, לא עסקו בצדקת הדרך. לכולם היה ברור שחייבים להילחם בטרור ושיהיה לזה מחיר, בשני הצדדים. "השאלות המוסריות נגעו לאיך נלחמים, בעיקר בתוך אוכלוסייה אזרחית", הוא מסביר. "מה עושים בתוך הבתים, מה לא עושים. נוהל שכן, ענייני ביזה, האם משתמשים בציוד שלהם לטובתנו או לא. בחומת מגן, למשל, הייתה פלוגה שלקחה מחנות חשמל מכשיר קונגו כדי לפרוץ את הקירות בין הבתים ולנו זה נראה אסור. או ברמאללה, כשעמדנו לפוצץ את תחנת הרדיו, היה ויכוח אם לשבור קודם את המחשבים או לא. הבניין תכף עומד ליפול ואנחנו מתלבטים אם לשבור להם את המחשבים".

ניר: "בבית ספר בבלאטה היה ציוד כדורגל של התלמידים, כולל גרביים, והיו חיילים שרצו להשתמש בהם, כי לא היו להם גרביים להחלפה. ואנחנו הקצינים לא הרשינו".

אביב: "בחומת מגן ישבנו במין כזה חדרון בקסבה, והיה קור אימים והיו שם שמיכות..."

ניר: "נכון. ואנחנו לא הרשינו לכם להתכסות בהן".

דרור: "בבלאטה ירינו בילד. מה זה ילד? נער צעיר. בן 15 או 16. אתה בעמדת צלפים, ואתה רואה ילד עומד עם מכשיר קשר, מדבר, ואתה חוטף ירי לתוך המבנה, ואתה מבין שהוא מטווח אותנו. אז כן, היה שם דיון סביב העניין הזה, אבל בסוף ירינו בו. ואני יכול לתאר לך עוד סיטואציות. פעם אחת פוצצנו דלת של משפחה בשלוש לפנות בוקר. היה מודיעין שבעוד כמה שעות הבן שלהם עומד לצאת לפיגוע, לכן הרמנו מעצר מעכשיו לעכשיו. נכנסנו פנימה, צבעי פנים, ציינים על הנשקים, העמדנו את המשפחה בחצי גורן בסלון – האבא, האמא וחמישה־שישה ילדים, ופתאום האבא השתין במכנסיים. ואתה רואה את הכתם ואומר לעצמך: אם אני הייתי ילד בסיטואציה שמישהו גרם לאבא שלי להשתין במכנסיים מפחד, לא יודע איך הייתי מגיב או מה הייתי הופך להיות. אני לא אומר שלא היה צריך לעשות את זה. חד־משמעית היה צריך. אנחנו מדברים פה על סיכול פיגוע. אבל זה מעגל קסמים. מלכוד 22".

יומולדת אחרי מלחמה

72 שעות הם היו בתוך בלאטה. 72 שעות שנצרבו לכל החיים. "אצלנו ביהדות אומרים: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'", אומר דורון. "מבחינתי, הייתי צריך למות שם. עם כמות המטענים, עם איך שריססו לנו את הצורה מקדימה. איך לא מתִּי? וואלה. לא יודע. ולכן מאותו אירוע אני מישהו אחר לגמרי. מבלאטה נסעתי ישר לעין כרם כי חדרו לי רסיסים לרגל והייתי צריך שיוציאו לי אותם. ואז המשכתי לבית של חמותי, חגגו לה יומולדת, וכשהגעתי אשתי פתחה לי את הדלת. שנים לא דיברנו על זה, ואתמול היא סיפרה לי: 'עמד לי שם בן אדם אחר מול העיניים. משהו במבט שלך... כאילו מישהו אחר חזר הביתה'".

אביב: "בלאטה היא הנקודה שבה אנחנו מבינים שאנחנו לא חבורת צעירים שאוהבים לשחק קצת במלחמה, שאנחנו גיבורים והכל נחמד, אלא יש דברים מעבר. אנחנו מתבגרים במכה, אנחנו מבינים פתאום את המשמעות של מה שאנחנו עושים, ואחר כך נכנסים לחומת מגן עם הרבה יותר הבנה של לאן אנחנו הולכים ומה קורה מסביב".

מבחינתם של נמרוד, ושל מקבלי ההחלטות שמעליו, הקרב בבלאטה נתן את החותמת לכך שצה"ל יכול להילחם בתוך הערים הפלסטיניות, בשטח בנוי וצפוף, כפי שעשה חודש אחר כך בחומת מגן. "בלאטה הייתה בעיניי הרבה יותר קשה מחומת מגן, מהקסבה", אומר נמרוד. "פעם ראשונה במקום כזה צפוף, עם כמות מטענים אינסופית. הקרב בבלאטה נתן לי את ההבנה של מה שהאנשים האלה מסוגלים לעשות. הגעתי לחומת מגן רגוע לגמרי".

ולא שחומת מגן הייתה טיול בפארק עבורו. הוא איבד שם את חברו הטוב, רס"ן אסף אסולין ז"ל. "שירתנו יחד כמפקדי צוותים בלבנון. היו לנו המון שעות יחד והייתי אצלו בבית הרבה פעמים. כשהתחילה חומת מגן, אסף היה בלימודים בפו"ם (המכללה לפיקוד ומטה) אחרי סיום תפקיד כמפקד פלחה"ן צנחנים, פלוגת החבלה וההנדסה. בזמן המבצע חניכי פו"ם שובצו לכל מיני דברים, אבל אסף התעקש להצטרף ללוחמי הפלחה"ן. הייתי בצד השני של הקסבה והגיע דיווח על פצוע מהחה"ן. לקח קצת זמן עד שאמרו שזה אסולין. אפילו לא שאלתי, כי לא ידעתי שהוא נמצא איתם. שיערתי שכמו שאר הפו"מניקים, הוא במפקדה. וזהו. הוא קבור ליד חיים".

ועכשיו, 20 שנה אחרי, חייליו וקציניו של נמרוד יושבים סביב השולחן, במקום ממנו יצאו לקרב ההוא, ממנו חיים לא חזר, ולמרות שלחמו גם בחומת מגן, ובלבנון השנייה, ובמבצעים רבים נוספים, בלאטה נמצאת אצלם תמיד ברקע. והיא תישאר שם. לתמיד.

"החבר'ה האלה חילחלו לדמויות שלי"

רון לשם, שכתב את "צנחנים בתופת של בלאטה", מספר כיצד נולד הקשר עם הלוחמים ואיך המפגש איתם השפיע על יצירתו

ביום שישי, 24 בינואר 2002, בשעה 11:15, התפוצץ מחבל מתאבד בתחנה המרכזית הישנה בתל־אביב. רון לשם, אז עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", הגיע לזירת הפיגוע. "בין הפצועים הסתובבו שני צנחנים צעירים, חובשים את הפצועים ומפנים אותם אל מעבר לכביש", כתב. "סגן ערן וסמל דרור, לוחמים בפלס"ר צנחנים, עלו עשר שעות קודם לכן על מטען נפץ בסמוך להר עיבל שבשומרון. בארבע לפנות בוקר השתתפו במבצע למעצר פעילי חמאס סמוך לשכם, בשש חולצו על ידי מסוק לסוף שבוע בבית, ודווקא בדרך הביתה תפס אותם הפיגוע". סמל דרור, אחד מאותם צנחנים, הוא דרור שלפמן. "ראיתי את המחבל המתאבד מתפוצץ בסמטה, עצרתי את האוטובוס וירדתי", נזכר שלפמן. "כך הכרתי את רון".

כמה שבועות לפני כן הצטרף לשם למבצע של אגוז במחנה הפליטים ג'נין, שמהלכו נפתחה אש תופת לעבר הכוח. "כשפגשתי את דרור בזירת הפיגוע, הוא זכר את הכתבה על אגוז והציע לי לבוא ולעשות כתבה על סיירת צנחנים", מספר לשם, שמתגורר כיום בבוסטון. כך נולדה הכתבה על הקרב בבלאטה. "המפגש עם החבר'ה האלה השפיע על היצירה שלי בהמשך", הוא מספר, "בספר האחרון שלי, 'יפים כמו שהיינו', יש שני פרקים שנכתבו בהשראת המבצע בבלאטה, וחלק מהלוחמים שפגשתי חילחלו לתוך הדמויות".

לשם, 45, מצביע על האינתיפאדה השנייה כטראומה הלאומית המשמעותית ביותר בעשורים האחרונים. "התקופה הזו שינתה אותנו לחלוטין כחברה ומילאה אותנו באנרגיות של שנאה ופרנויות. כעיתונאי הגעתי בין הראשונים לזירת הפיגוע בדולפינריום. הסתובבתי בין גופות של ילדים, והמראות האלה לא עוזבים אותי עד היום".