"מתייחסים אלינו פה יפה, אבל לא התכוונו לעשות עלייה. אנחנו רוצות לחזור הביתה"
ללנה יש מותג אופנה משגשג באודסה, אבל השבוע היא הסתפקה בבגדים מתרומות במלון בירושלים | קטיה, בעלת חנות לאביזרי מסיבות, מקווה שהדובי שקיבלה בחניון בנוף–הגליל ינחם את בתה הקטנה | אנה, שגרה בבית יפה באוקראינה, נשארה רק עם שתי שקיות קרועות וכריכים שחולקו בנתב"ג | הדרך המסויטת של פליטות המלחמה, שהתקבלו בישראל בזרועות פתוחות, ולא מפסיקות להתגעגע לבעלים ולמולדת | "כשהמטוס נחת בכיתי כמו ילדה קטנה", אומרת אנה, "כולנו בטראומה"
"מוזנה פז'לוסטה צבטוק?"
אפשר בבקשה פרח? שאל הגברבר הקטנטן ונענה בחיוך והושטה של צבעוני עטוף צלופן שקוף. כולה בן תשע, אבל ואדים עכשיו בתפקיד הגבר שדואג לאמו ולאחיו הקטן. הוא ניגש אליה, נתן לה את הפרח והיא אספה אותו אל חיקה וחיבקה חזק.
לנה ישבה על אחת הספות בירכתי הלובי של מלון קיסר בירושלים, מנסה עדיין לעכל את ההתרחשויות. יבגני בן השנתיים נתלה עליה וואדים הבכור עבר על ערימת המשחקים והצעצועים שהלכה ונערמה בלובי, תרומת ירושלמים שנענו לקריאות ברשתות החברתיות. לאן שאתה לא מפנה את המבט במלון אתה תופס רגע אנושי נוגע ללב. התופת האוקראינית שולחת אדוות לכל עבר ופליטים אל מעבר לים. 60 מהם נקלטו כאן בליל ראשון השבוע, ואחרי יום בבידוד (עד שהתקבלו תוצאות בדיקות הקורונה) מתחילים עכשיו להוציא את הראש מהחדרים. השוק בלתי ניתן לתיווך, את זה צריך לראות בעיניים.
למשל לנה איבנובה מאודסה. בת 32, נשואה לאלכסנדר שנשאר שם בגלל צו החירום הנשיאותי האוסר על גברים לעזוב את המדינה. לבני הזוג יש מותג בגדים בשם SHA Odessa עם חנות במרכז העיר ואתר מכירות ברשת. ואדים בכיתה ג', יבגני בפעוטון, יש להם בית נחמד והם עובדים יפה. כלומר, עבדו יפה עד המלחמה.
"לא חשבנו לעזוב את אוקראינה, טוב לנו שם. בעלי בכלל לא יהודי. הדת לא ממש חזקה אצלנו. סבא שלי מצד אבא, ולדימיר, יהודי. הוא בן 93 והתעקש להישאר באודסה, בבית שלו. הוא אומר שכבר ברח פעם אחת, במלחמה הגדולה והוא לא מוכן לברוח עוד פעם. ההורים שלי אירינה וויקטור פנסיונרים. אמא חולה, היא לא יכולה לצאת מהבית, אז הם נשארו שם. אין לנו משפחה פה.
"המלחמה התחילה בבומים חזקים ובאזעקות ואני והילדים עזבנו את הבית ביום הראשון שלה. לקח לנו שלושה ימים להגיע ללביב. הפקקים היו איומים, הילדים בכו, היו עצבניים, זה היה נורא. סטרס גדול. ברקע יש כל הזמן רעש של מלחמה. ושיירות של אנשים בורחים ומחסומי דרכים ובכל מחסום בדיקה של תעודות. באחד מהם עצרו את בעלי והטיחו בו למה הוא לא בצבא עכשיו. הוא בן 37 עם בעיות בעיניים, לא יכול להילחם. הבנו שחייבים להימלט משם.
"יש לנו חברים שבאו לישראל לפני ארבע שנים. הם בתל־אביב ואנחנו בקשר איתם. אמרו לי בווטסאפ ליצור קשר עם שגרירות ישראל שעברה ללביב. שלחו לי המון מספרי טלפון. עברנו הרפתקה מטורפת עד שהסוכנות חילצה אותנו לפולין".
אלכסנדר נשאר מאחור. זו תמונה מכמירת לב שראינו אינסוף כמותה מאז החלה המלחמה. פרידה למרגלות האוטובוס, אב המשפחה נקרע מאשתו ומילדיו. "אני כל כך מתגעגעת אליו", היא אומרת, "הילדים מתגעגעים, כולנו. הוא החבר הכי טוב שלי. האהוב שלי. בכינו כולנו. אלכס חיבק את ואדים, הצמיד אותו אליו ואמר לו, 'עכשיו אתה צריך להיות גבר, תבטיח לי שתדאג לאמא וליבגני, אני סומך עליך'. זה גורם לי לבכות עכשיו".
דיברת איתו מאז שהגעתם לישראל?
"כן", היא עונה בבכי, "הוא מתנדב במתפרה שמייצרת מדים לצבא. הוא אומר שהמצב בבית רק הולך ומחמיר".
שמיכות במקום תחתונים
ואולי זו התמונה שנחרתה בראש בסופו של יום: קבוצת פליטי מלחמה הלומים, אוחזים בידיהם שקיות מלאות בגדים ושמיכות שהספיקו לאסוף לפני שברחו בחופזה מבתיהם, הולכים כעדר אחרי נציגת משרד העלייה והקליטה אל אולם צדדי בשדה התעופה.
התחלנו את יום שלישי בבוקר מוקדם במלון הירושלמי ובערב הגענו לשדה, זמן קצר אחרי שנחתה בו טיסה PQ 3401 מקישינב. איש זקן לבוש מעיל עור ישן אוחז בדרכונו שואל לאן ללכת. הוא מבולבל. ילדים קטנים עטופים במעילי חורף כבדים מתרוצצים בין הרגליים. נער בגיל ההתבגרות שכובע הקפוצ'ון עוטף את ראשו ומסתיר את פניו, מתקתק במרץ בסלולרי שלו. אולי הוא מתעדכן עם חבריו שנותרו מאחור. אולי כמוהו גם הם נמלטו ומיטלטלים עכשיו בדרכים לעבר פולין או רומניה, לך תדע.
אנשי משרד הקליטה הציבו שולחן פלסטיק ועליו הניחו בקבוקי מים וכריכים ארוזים. אישה אחת ניגשה ולקחה שניים. שמה אנה. היא סירבה לומר את שם המשפחה או להצטלם בלי מסכת הקורונה. "בעלי איש צבא באוקראינה ואני לא רוצה לסכן אותי ואת הילדים. אני מפחדת מהרוסים", הסבירה. ניסינו לשכנע שמדובר בעיתון שלא מופץ ברוסיה. היא חייכה חיוך מריר נסוך בעצב. "תאמינו לי, הרוסים קוראים הכל, שום דבר לא חומק מעיניהם".
הגדול שלה, קיריל, בן חמש, אלכסנדרה בת שנה וחצי. "בעלי יצא מהבית לפני המלחמה וכשהיא התחילה הוא התקשר ואמר, 'קחי כל מה שאת יכולה ואת הילדים ופשוט תברחי. סעי, לא משנה לאן, העיקר לצאת מפה'".
על ספסל באולם היא הניחה שתי שקיות ניילון גדולות שהחלו כבר להיקרע, בתוכן דחסה שמיכות צמר, ועליהן הניחה את מעילה ואת מעילי הילדים. "ברחנו עם הבגדים עלינו. קר מאוד באוקראינה עכשיו, יותר חשוב שיהיה לך במה להתעטף מאשר לבנים להחלפה".
שאלנו אם תיכננה אי פעם לעשות עלייה. "אני לא יהודייה, ומבינה שייתנו לי ולילדים ויזה של תיירים. יש לי קרובי משפחה רחוקים בחיפה שהציעו לי לבוא וסידרו לנו לעלות על הטיסה".
את יודעת שהם צריכים לשלם עליכם ערבות של 10,000 שקל שתילקח מהם אם לא תעזבו תוך שלושה חודשים את הארץ?
"אני לא מבינה איך אפשר לדבר על כסף במצב כזה. זה מכעיס. אין לי משפחה במדינה אחרת. אני לא רוצה להישאר פה. איך שהמטוס נחת התחלתי לבכות. בכיתי כמו ילדה קטנה. אני רוצה לחזור הביתה, לאוקראינה. קיריל, הגדול שלי, אומר שהוא רוצה להרוס את הכפתור האדום של פוטין. כולנו בטראומה, עזבנו בית מאוד טוב, נוח, אבל ברחנו מהמלחמה. היינו חייבים לברוח".
בינתיים הודיעה שרת הפנים איילת שקד כי ישראל תסכים לקבל 5,000 פליטים מאוקראינה. למעלה ממחצית מהמספר כבר נחתו כאן. בנוסף הוחלט שרשות האוכלוסין וההגירה תפסיק להתנות כניסת פליטים אוקראינים בהפקדת דמי ערבות. ההחלטה תיכנס לתוקף מחר, במוצאי שבת. עד אז, כל מי שאינו יהודי או זכאי להיכנס לישראל על פי חוק השבות (מי שלא מוגדרים כיהודים לפי הרבנות, אולם אחד מהוריהם או סבם או סבתם יהודים ולפיכך זכאים לעלות לארץ ולקבל אזרחות – ע.ש), יצטרך להפקיד את הכסף בינתיים. בצירוף מקרים לא מכוון הוחלט כי מבצע קליטת היהודים האוקראינים הנמלטים מארצם ייקרא "ערבות ישראל". הציניות הזו מקוממת. יש מי שכניסתם הותנתה בהפקדת ערבות ויש מי שהמדינה ערבה לו ולביטחונו.
אין מגבלת תקציב
בכל מקרה ישראל קולטת פליטים. זכאי העלייה שנותרו באוקראינה אמרו שבעצם לא רע להם שם. לרובם ישנה עבודה טובה ומכניסה, הם נהנים מחופשות ואורח חיים מערבי פחות או יותר. הם לא התכוונו לעזוב את ארצם. הגעתם עכשיו לישראל נעשית בחופזה, עם צרור קטן, דחוס בשקית שמאיימת להיקרע. כל הבית נותר מאחור, הכסף, הרכוש, משפחה, רק חלקם הצליחו לקחת איתם את חיות המחמד. מדובר בפליטים שהם גם עולים חדשים.
חודש וחצי לפני שפרצה המלחמה, כשהרוסים ריכזו כוחות צבא גדולים על גבול אוקראינה והטונים בין הצדדים החלו לעלות, הבינו במשרד העלייה והקליטה שצריך להתכונן. ההערכות התבססו על לקחי העימותים האחרונים בין אוקראינה לרוסיה: ב־2013 עלו מאוקראינה כ־2,000 יהודים וזכאי חוק השבות. שנה אחר כך פלשה והשתלטה רוסיה על חצי האי קרים והמספר קפץ ל־6,000. חוסר היציבות באוקראינה נמשך גם ב־2015 ובאותה שנה מספר העולים גדל ל־7,241. כך שהשרה פנינה תמנו־שטה הורתה להיערך למבצע קליטה גדול.
מנכ"ל המשרד, רונן כהן, אומר שמדובר באופרציה ענקית בשיתוף גופים רבים. "יש נציגים של הסוכנות ונתיב כמעט בכל נקודת גבול יבשתית של אוקראינה עם פולין, הונגריה, מולדובה ורומניה. בכולן יש מתחמי איסוף שם מלינים את האנשים ובודקים להם את המסמכים. לחלקם מונפקות במקום אשרות עלייה, לאחרים ניתן אישור להגיע לארץ כשבמקביל נבדקת זכאותם לעלייה".
איזה תקציב אושר למבצע הזה?
"ראש הממשלה והשרה הנחו שאין מגבלת תקציב. יעלה כמה שיעלה, כל מי שיגיע יקבל מעטפת שלמה. ואנחנו מדברים על פוטנציאל של כ־200 אלף איש רק מאוקראינה. גם מרוסיה אנחנו צופים שתהיה עלייה כל זמן שנמשכות הסנקציות הכלכליות והמצב שם לא ברור. חוסר יציבות כלכלית תמיד היווה זרז לעלייה. הפוטנציאל שם הוא של 765 אלף יהודים וזכאי חוק השבות.
"נכון לעכשיו יש לנו קרוב ל־15 אלף פניות למוקדים של הסוכנות, רובם מאוקראינים שרוצים לבדוק אפשרות לעלות לארץ. מחציתם אומרים שהם רוצים להגיע עכשיו. בית אב ממוצע אצלם זה שלוש נפשות. אז תעשה את המכפלות. וככל שיגיעו יותר אנשים מאזורי המלחמה הם ידברו עם הקרובים והחברים שנשארו מאחור, וישכנעו גם אותם להגיע. הם יבינו שזה המקום שלהם. הוצאנו קול קורא לבתי מלון ולבתי הארחה ושכרנו כמה אלפי חדרים. בינתיים יש לנו 11,800 מיטות שמחכות לעולים".
מה העולים מקבלים כשהם מגיעים?
"חדר במלון לחודש בחינם עם שתי ארוחות ביום. שוברים לקניית בגדים וטואלטיקה. מענק 'פליטים' מיוחד שמיועד להצטיידות בסך 6,000 שקל לרווק ו־15 אלף שקל לזוג עם שני ילדים. ועל זה נוסף גם סל קליטה שאמור להחזיק אותך בחודשים הראשונים בארץ".
אבל קטיה טוב, מנהלת מרחב ירושלים במשרד הקליטה, אומרת שזה לא רק מה שהמדינה נותנת. "תראה את כל הערימות האלו", הצביעה טוב לכל עבר בלובי מלון קיסר, "תראה איזו התגייסות. אני יכולה להראות לך בטלפון שלי כמה הודעות אני מקבלת מקבוצות שכונתיות ומארגוני התנדבות. כולם רוצים לשלוח בגדים, צעצועים, נעליים, שמיכות, כלי מיטה, מטבח. יש קבוצה שנקראת 'מדברים ברוסית' וקבוצת 'ביחד נצליח' ויש קבוצה לבית הכרם, לעין כרם, לתלפיות, וכולם שואלים מה האנשים שהגיעו צריכים ומה אפשר לארגן. אני עצמי עליתי מרוסיה לפני 27 שנה ומניסיון אני יכולה לומר כמה זה חשוב שעוטפים אותך בימים הראשונים. חשוב שכל מי שהגיע, גם אם השאיר בעל, משפחה וחברים מאחור, לא ירגיש שהוא לבד".
הקשר נותק בדרך לרומניה
בדרך מירושלים לנוף־הגליל אלכס הצלם אמר שהוא מודאג. הוא יליד דניפרופטרובסק שבמזרח אוקראינה, 31 שנה בארץ. כל המשפחה עלתה יחד, חוץ מקרובים רחוקים שהחליטו להישאר. הוא בקשר עם גלינה, בת דודה רחוקה מצד אמו. "מדי פעם אנחנו מדברים בטלפון ומתכתבים בווטסאפ, מתעדכנים לגבי הילדים. היא והמשפחה שלה גרים בפרבר של קייב. הילדה הגדולה בארצות־הברית, בקייב נשארו שלושה, הקטנה שכבר לא כל כך קטנה, היא ובעלה.
"דיברנו בתחילת המלחמה והיא אמרה שהשכנים התחילו לעזוב. הם חיכו כמה ימים וכשרצו לברוח כבר לא יכלו, כי האזור שלהם היה תחת הפגזות כבדות. הם ישנו במרתף הבניין ושם אין קליטה. אחרי שלושה־ארבעה ימים דיברנו והיא סיפרה שיצאה לקנות כמה דברים בסופר, עמדה חצי יום בתור והסופר נסגר לפני שהגיע תורה. נשמעה מפוחדת. סיפרה על הפסקות חשמל ונפילה של האינטרנט. אמרה שברגע שיוכלו, יברחו לכיוון לביב.
"פעם אחרונה היא כתבה לי ביום שישי שהם יוצאים לדרך, והצעתי לה שיבואו אלינו הביתה לירושלים. אני מוכן להפקיד את דמי הערבות. בראשון היא כתבה לי שהם הגיעו ללביב ומתכוונים לעזוב לרומניה. מאז לא שמעתי ממנה".
את המשך הדרך העברנו בשתיקה.
חניון בניין עיריית נוף־הגליל הוסב למרכול עבור הפליטים העולים מאוקראינה. לצד טרופיות ושקיות חטיפים יש שם מחברות, ילקוטים, כלי כתיבה, מעילים, בגדים, מגבות, מצעים, שמפואים ומרככים, סבונים ומקלות אוזניים, כל מה שצריך כדי לאתחל במינימום של המינימום את החיים והכל מתרומות של אנשים טובים.
96 אוקראינים – יהודים וזכאי חוק השבות – הגיעו לעיר. ראש העירייה, רונן פלוט, רואה פה הזדמנות. הוא עצמו היה עולה חדש, נחת ממולדובה בשנת 74'. "בשדה התעופה ביקשתי ללכת לנתניה", הוא מספר, "משרד הקליטה אמרו לי, 'אתה לנצרת־עילית'. לא הסכמתי. רציתי עיר על הים. אמרו לי, 'נו מה הבעיה, נצרת־עילית זה 20 דקות מהים של חיפה'. אבל אני התעקשתי על נתניה והפקיד התעצבן ואמר, 'מצידי תישן על המדרכה מחוץ לטרמינל, לנתניה אתה לא תלך. רק לנצרת־עילית'.
"בסוף זה היה Win-Win לשני הצדדים. היום אם אתה עולה ומבקש תל־אביב, אומרים לך תפאדל. רוצה נתניה, קח נתניה. לך לאן שאתה רוצה. אני מבין שמדברים פה על עלייה של אלפי אנשים. אולי עשרות אלפים. אני רוצה לעזור להם אבל שגם הם יעזרו לי, לעיר שלי. יש לי פה משרות הייטק ומשרות לאקדמאים, ואני אישית מבטיח למצוא עבודה לכל אחת ואחד. צריך כאן מבט־על לטווח רחוק. שילכו מצידי לירוחם בדרום, העיקר שהמדינה תיתן הטבות למי שילך לנגב ולגליל, במענקים, בהנחות גדולות בארנונה, בחוגים וגני ילדים בחינם, שייתנו תמריצים להגיע לפריפריה. שלא יהיה מצב שכולם ילכו רק למרכז".
אבל מוקדם מדי לבנות על השתקעותם בארץ של הפליטים מאוקראינה. עמדנו בחניון התת־קרקעי והפליטים העולים שהגיעו באוטובוס מהמלון הסתובבו בין ערימות הבגדים והציוד. ילדה קטנה תפסה את תשומת הלב. סופיה בת העשר לא ידעה איזה דובי לבחור. אמה, קטיה בלשאפקה, 34, הלכה אחריה ונראתה סחוטה מעייפות. "אנחנו מקייב", אמרה, "יצאנו מהבית ביום הראשון למלחמה. בעלי איגור נשאר שם. לי יש חנות של אביזרי יום הולדת שהיא מאוד פופולרית. לאיגור יש עסק לגדרות ולקונסטרוקציות מתכת. הבת שלנו סופיה בכיתה ג', רוקדת בלט ומנגנת בפסנתר. חיינו באושר. בעלי היה איתנו עד לביב. ארבעה ימים לקחה הנסיעה, הלוואי שאשכח את מה שראיתי. זה היה זוועה. דברים שרואים רק בסרטים של היסטוריה".
למה הגעתם דווקא לנוף־הגליל?
"סבתא שלי, בבושקה קטיה שאני נקראת על שמה, הייתה גרה כאן והכרתי את השם. היא עלתה לארץ בשנות ה־90, אבל אני מעולם לא הייתי פה. לפני שנתיים היא נפטרה ולצערי אין לי כאן משפחה. אבא שלי נשאר באוקראינה להילחם ברוסים, הוא בן 59, יהודי, בזכותו הייתה לי אפשרות להגיע".
סופיה: "אני מתגעגעת הביתה. יש לי הרבה מאוד חברות, המון, והכי אני מתגעגעת לשתי הליזות. יש לי שתי חברות טובות ולשתיהן קוראים ליזה".
הן נשארו בבית?
"אני לא יודעת איפה הן ומה קרה איתן, אם יש להן מה לאכול או איפה לגור".
קטיה: "שתינו מתגעגעות מאוד הביתה. טוב לנו שם, אנחנו רוצות לחזור. מתייחסים אלינו יפה־פה אבל לא התכוונו לעשות עלייה. קודם אנחנו רוצות לחזור הביתה. אולי בעתיד נבוא, אבל לא ככה, לא בהחלטה של רגע ולא בלי בעלי".
איך הוא?
"קשה לו מאוד, מאוד־מאוד. אנחנו מדברים ובוכים, בוכים ובוכים".
לפנייה לכתב/ת 
