טוטאל פוטבול

נשיא קבוצת פריס סן־ז'רמן, נאסר אל־ח'לאיפי, התקשה להשלים עם הדחת הקבוצה מליגת האלופות בשבוע שעבר. לפי הדיווחים, הוא השתולל בסיום ההפסד לריאל מדריד, ניסה להיכנס בכוח לחדר השופטים, שבר ציוד וגם תקף בעלי תפקידים של היריבה. פרויקט שהושקעו בו סכומי עתק שוב נגמר בכישלון. אבל אצל דמויות כאלה, מה שלא הולך בכסף ילך בעוד יותר כסף. עד האכזבה הבאה.

גם בעונה השנייה של "ליגה ג'", סדרת הדוקו עתירת האנושיות של רובי אלמליח, יש מי שמרגישים שהם בליגת האלופות, גם כשהמשחק מתקיים על דשא מבטון, לעיני עשרה צופים וחתול. למשל יוסי סופר, מאמן הפועל צפת, שלובש חליפה למשחקים כאילו שהוא מתכונן למפגש נגד יורגן קלופ וליברפול. לפני משחקים הוא מקרין לחניכיו סרטון מוטיבציה מתוך טאבלט, כי בכל זאת מדובר בליגה ג', ולך תארגן טלוויזיה נורמלית. אולי ככה השחקנים יצליחו להכיל את הלחץ של ראש העירייה, שדורש מהקבוצה לעלות ליגה ומשתנק על הספסל כשהיא מובסת. לפחות הוא לא התנהג כמו אל־ח'לאיפי.

הפער בין האמוציות סביב הקבוצות לעומת האפרוריות של המציאות היה ונותר הלב הפועם של הסדרה. מהאיחוד המתוח בשפרעם ועד קרב ההישרדות של הפועל שדרות, הסיפור תמיד גדול יותר מכדורגל כי הוא נוגע בנקודות שבהן הספורט משיק לנושאים העמוקים של הקיום: זהות, שייכות, מעמד, הגשמה אישית וגם התקווה לתיקון ולגאולה. שלומי אביסידריס, למשל, היה חלוץ בליגת־העל שהסתבך בפלילים, ועכשיו הוא מנסה למצוא מנוח בקבוצה הלא־רגועה של צפת. גם השופטת ספיר בוסקילה נאבקת בתקרת הזכוכית של עצמה, ובמקביל מתמודדת עם הניכור של אמא שלה בשל נטייתה המינית.

אלא שלמרות הזרקור החשוב על הפריפריה (ובמיוחד האיזון בין קבוצות יהודיות וערביות), נדמה ש"ליגה ג'" נסחפת קמעה אחרי הרומנטיקה של עצמה: ארבעת הפרקים שנשלחו לצפייה (מתוך חמישה) נעים לאט ובעיקר בכבדות מוגזמת ונטולת הומור. גם אם זה נועד לעורר הזדהות והערכה כלפי הדמויות והרצינות הגמורה שלהן, בסופו של דבר נוצר אפקט הפוך: עם כל האמפתיה, הצופה הממוצע לא זקוק לפרקים באורך 50 דקות כדי להבין עד כמה נפשו של המאמן אבי פרץ קשורה בגורלה של הפועל שדרות. כמו כן, דווקא הבמה השוויונית לכל קווי העלילה מבליטה את חוסר האחידות ברמת העניין שלהם.

ברגעים היפים שלה, והם לא מעטים, "ליגה ג'" היא דוגמה נהדרת לכוח שטמון בחיבור בין דוקו, ספורט וישראליות. ברגעים אחרים מתבקש לשאול, האם מישהו שכח שעדיין יש כמה הבדלים בין הפועל עראבה לפריס סן־ז'רמן.

בקטנה

ב"מהדורת השבת" של "רשת" שודרה כתבה של אסף אופיר על נועה קירל, לכבוד פרסומת חדשה ל־yes. זה טקס די עונתי וגם לגיטימי. אלא שבאופן תמוה למדי, אחרי כל השבחים לקירל ואפילו הסרטון שצילמה עבור בנותיו של הכתב, לא הייתה אפילו התייחסות לסקנדל שהתחולל בעקבות הפרסומת הקודמת שלה לחברת הלוויין. שם, כזכור, השתתף זמר שדומה מאוד ליהונתן מרגי, הפרוד הטרי של קירל, שנעלב עד עמקי נשמתו ואף שקל לתבוע. כלומר לא רק שקירל ו־yes קיבלו במה נרחבת ואוהדת, אפילו נחסך מהם לגעת בנקודה רגישה ובהחלט רלוונטית. אם כך, מה ששודר לא הייתה כתבה על פרסומת, אלא פרסומת בריבוע.