היום שבו הפכתי לפליט

מאוד לא רציתי להיות פליט, ככל הנראה לא מעט בגלל סבתא שלי, לידיה טרקטירשצ’יק ז”ל.

סבתא נולדה ברומניה, וב־1941, כאשר הייתה בת 18, גורשה יחד עם משפחתה לאוקראינה, שהייתה אז חלק מברית־המועצות. שם, בעיירה היהודית דז’ורין, הכירה סבתא את סבא. זה גם מקום הולדתי.

גדלתי על סיפוריה בנוגע לגירוש ולטראומה שחוותה בעקבותיו. לכן, קיוויתי שלא אצטרך לעזוב את ביתי, ונשארתי בקייב גם כאשר עיתונאים זרים נטשו אותה. אולם בעקבות כמה אירועים חריגים מאוד, שהיוו סכנה לביטחוני, בלב כבד נאלצתי לעזוב.

אני בקישינב, בירת מולדובה. הגעתי לכאן כדי להישאר כמה שיותר קרוב להתרחשויות. אני קרוב – אבל עדיין פליט. אולם להבדיל מסבתא שלי, שנאלצה לעזוב את מולדתה בקרונות של בהמות, החילוץ מאוקראינה המופגזת שאירגנה הקהילה היהודית התנהל וביעילות מרשימה.

אדי דוקס

נרשמתי לחילוץ דרך הרב משה ראובן אסמן, הרב הראשי היחידי שנותר עם הקהילה למרות הסכנה. הנוהל: נרשמים בטלפון ואז מגיעים לבתי הכנסת של קייב בשעה שנקבעה. בכניסה שוב נרשמים, ומתיישבים באולם התפילה עד שקוראים בשמך, ואז עולים לאוטובוס עם המזוודות. כאשר האוטובוס התמלא בנוסעים, אדם חינני עם קלצ’ניקוב, שהציג את עצמו כחבר פרלמנט, אמר לנו: “אתם הקבוצה הכי מסודרת. חילצנו היום כבר 1,000 איש. דרך צלחה לכם”. באוטובוס, שהיה מלא עד אפס מקום, היו גם לא יהודים. אחדות בינלאומית אמיתית בחסות בית הכנסת.

יצאנו מקייב באחת בצהריים. לפנינו נסע רכב משטרה עם אורות מהבהבים, מה שאיפשר לנו לעבור כעשרה מחסומים ללא עצירות וללא הצגת תעודות. במצבה הנוכחי של קייב, כשבכל מעבר יש שקי חול, בטונדות, מחסומים ואנשים חמושים ועצבניים – זה לא מובן מאליו.

התקדמנו די מהר עד נמירוב, אך אז כוחות הביטחון אילצו אותנו לעשות סיבוב, לעלות לוויניצה – העיר שבה גדלתי, ומשם להמשיך דרך ז’מרינקה. את הגבול עברנו בקלות, ולקישינב הגענו בארבע לפנות בוקר לערך, אחרי 15 שעות נסיעה. כמו פליטים אחרים שמגיעים לשם, נלקחנו למגרש טניס מקורה, שם קיבלו אותנו אנשי הקהילה ומתנדבים מישראל.

במסעדה בקישינב פגשתי את האדם שאחראי לחילוצם של אלפים, רובם יהודים: עורך הדין גיאורגי לוגבינסקי, חבר פרלמנט במועצת אירופה. “קשה לדמיין מול אילו בעיות אנחנו נתקלים”, הוא מספר, “באוקראינה אין דלק, את כל האוטובוסים מגייסים לטובת הצבא, ובדרך החוצה יש כמה עשרות מחסומים, שבהם בכל מקרה של ספק פותחים באש. יש גם פקקים של מאות קילומטרים, כך שבמקרה של הפצצה אי־אפשר להימלט ולשרוד. לכן יזמתי את הקמת הפרויקט בשיתוף משטרת אוקראינה, שירות הגבולות של אוקראינה ומשרד החוץ של ישראל. כל יום אנחנו מחלצים בערך 1,000 אנשים מכל רחבי המדינה. הם נוסעים ב־20 אוטובוסים שהצלחנו לגייס למיזם, זוכים לליווי משטרתי חמוש, נעים בשעות העוצר, בנתיב הנסיעה הנגדי, בלי פקקים, בלי בדיקה במחסומים וללא תור בביקורת גבולות. לדעתי אין משהו בעל ערך גדול יותר מאשר להציל אנשים. כאשר אתה מציל נפש אחת אתה מציל את העולם כולו”.

צילום: זיו קורן

אני מתרגש מדבריו, מבין שהייתי חייב לעזוב, ועדיין מייסרים אותי רגשי אשמה עמוקים. הסבירו לי כאן שזה נקרא בעולם הפסיכולוגיה “תסמונת הפליט”. אני רק מתפלל שתישאר קייב שאוכל לחזור אליה.