מחלת השכחה

לפחות מבחינה תקשורתית, מתברר שהתרופה היעילה ביותר נגד הקורונה היא החלפת הנושא. הפלישה הרוסית לאוקראינה, אירוע מטלטל ללא ספק, העלימה לחלוטין את העיסוק במגפה, שמשלה בסדר היום כמו הרודנים הגדולים של מזרח אירופה. מן הסתם, זו דרכו של עולם, או לפחות של המדיה שמסקרת אותו: יש סכנה למלחמת עולם וטרגדיה אנושית מצד אחד. מצד שני, גל האומיקרון נשבר והמגפה בנסיגה מובהקת.

אבל הקורונה, כך למדנו מאז הצונאמי שהתנפץ על ישראל במארס 2020, היא הכל מלבד אפיזודה חולפת. וממילא לימדו אותנו חכמי האולפנים - האמיתיים ובעיני עצמם - שההפוגה של היום היא רק זמן להתכונן לגל של מחר. אגב, למי שעוד מסוגל לשמוע (והחתום מעלה אינו אחד מהם), בסין מטילים בימים אלה סגרים כמו פצצות כדי לבלום התפרצות מחודשת. אבל ניתוחי הגרפים והדיווחים המבוהלים של האפידמיולוג החובב הוחלפו בהושבתו של ולדימיר פוטין על ספת הפסיכולוג המדומה. מחדל נתב"ג אאוט, בושת נתב"ג אין.

הטקס לא תם, כפי שהזדרז להכריז מישהו שאצלו ספק אם הטקס בכלל התחיל. פשוט הפסקנו לדבר עליו. זאת לא הפחתה הדרגתית של המינון: זאת גמילה בבת־אחת, קולד טרקי. אנשים ממשיכים להידבק, בכמויות שפעם היו מטריפות את המדינה, אבל רק בגלל המלחמה באוקראינה הובן שהחיסונים הפכו את המחלה לנסבלת עבור רוב האוכלוסייה וזה בסדר. יש גם הגבלות, חלקן בעלות היגיון וחלקן מופרכות, אבל נגמר הפנאי למלא שעות על גבי שעות בדיונים עליהן. מה, לא שמעתם שראש הממשלה בקמפיין לקבל את פרס נובל לשלום? אולי הוא כבר כותב את הספר: איך לנצח מלחמה, מאת מי שבקושי יצא תיקו עם מגפה.

כך, למשל, במרכז המידע מופיעה התקנה הבאה: "זרים שיאומתו לקורונה במהלך שהותם בישראל יועברו באמבולנס למלונית מטעם המדינה למשך תקופת ההחלמה, וישלמו על ההעברה באמבולנס, השהות במלונית והטיפול הרפואי". דמיינו תיירים ואנשי עסקים, לדוגמה, שקוראים את הסעיף הזה. הם ודאי אומרים לעצמם: "מילא שהנסיעה נדפקה, זה תמיד בקלפים, גם עם דלקת גרון. בידוד זה משהו שלוקחים בחשבון. אבל מלונית? הם רוצים לארח או להרוג אותי?". וכמובן, מי שאוכל אותה במישרין הם ישראלים שזאת הפרנסה שלהם: בתיירות, בעסקים ועוד. אבל הם, מה לעשות, כבר לא רלוונטיים.

שנתיים בדיוק אחרי שהממשלה אסרה על התכנסות של יותר מעשרה אנשים, הלימודים בוטלו והתרבות ננעלה, צריך לומר ביושר: הכחשת הקורונה, הפצת הפייק ניוז ולהקות "הכל סבבה" למיניהן גרמו נזק עצום למאבק במגפה, ובה בעת (גם אם אין פה סימטריה) גם הצד של האמת והצדק, ממשרד הבריאות ועד רוב תקשורת המיינסטרים, היה יכול לעשות דברים אחרת. למנן את ההפחדות, להכניס פרופורציות בתוך אימת חוסר הוודאות, להפחית את החשיבות העצמית (שגם נראתה לעיתים רבות כמו אופורטוניזם לשמו), לזכור שיש גם נפגעים מהתנודות הקיצוניות במצב הרוח הלאומי, שגם ככה מאופיין ברגישות גבוהה לטראומה ולפוסט־טראומה. בימים הקשים ביותר של המגפה רבים דרשו מההנהגה חשבון נפש. אבל להם אין זמן לנהוג כך בעצמם: פוטין מחכה בקוצר רוח לשמוע מה הם חושבים עליו.