בלי מסכות

שבוע בדיוק עבר מאז יום האישה, והנה הגיע החג הכיפי ביותר שיכולה הייתה היהדות להמציא לעצמה. הטקסטים המעצימים על חלוקה שוויונית בנטל, על צמצום פערי שכר ועל שבירת תקרות זכוכית התחלפו בטקסטים אחרים, נטולי מילים, שמספרים לנו סיפור אחר לגמרי. הרשתות החברתיות התמלאו תמונות של תחפושות: גיבורי על ונסיכות, אסטרונאוטים ומעודדות, מפלצות ופיות, שוטרים ושוטרות. סקסיות, ברור שסקסיות. הרי איך תרדפי אחרי צדק ללא חצאית עור, מגפיים עד הברך ומחשוף עמוק? אם לא תתפסי אותו, את הצדק, לפחות הוא ישרוק לך.

התמונות האלו הן טקסטים שמספרים לנו מי אנחנו. איך אנחנו תופסים גברים ונשים, ואת היחסים ביניהם. בינינו. בימים האחרונים חיפשתי לזאטוט הבכור שלי אוזני ארנב למסיבת הפורים בגן. ״היו אוזני שפנפנת פלייבוי. הן אזלו״, אמר לי ביובש המוכר בחנות הצעצועים. חיפוש בגוגל גילה מציאות זהה: תמונות של נשים בסטרפלס שחור, עם כפפות תחרה ומבט שלא קשור בכלל לחיה הזו מהאגדה של לואיס קרול.

בעתיד הלא רחוק, כשהזאטוט כבר יפתח העדפות משלו, הוא יבין שארנב או שפן זה לא בשבילו. שזו תחפושת שדורשת שרבוב שפתיים ובייביליס בשיער. "מה זה קשור אליי?", הוא ישאל את עצמו, "אני רוצה להיות גיבור על. אני רוצה להציל את העולם. לרסק את אויביי עם אגרוף ירוק. לדמיין שאני מגיע לירח. שאני ספורטאי מצטיין. שאני מדען מטורף".

אחותו הקטנה, לצד מאות אלפי ילדות, תלמד לחשוק בתחפושות האלו, המשרבבות, המתוקות, החשופות. בפורים, כך חונכנו מילדות, הבנות קופאות מקור. והן לא חולמות להציל את העולם, או לרסק את אויביהן עם אגרוף ירוק, או להגיע לירח, או להיות מדעניות מטורפות. הן חולמות להיות סקסיות. כשהייתי בכיתה י״א, אחרי רזומה פורימי עשיר, מאסתי בסיפורי כיסוי. פשוט התחפשתי לזונה.

במחקר שנערך לפני שנתיים באוניברסיטת ווסט צ'סטר בפנסילבניה, בחנו החוקרות את הקשר בין תחפושות ליל הקדושים לבין סטריאוטיפים מגדריים. הן בחנו תחפושות של גברים ונשים בכל הגילים וגילו, למשל, ש־88 אחוז מתחפושות הנשים הן תחפושות חשופות לעומת 16 אחוז מתחפושות הגברים, וש־68 אחוז מתחפושות הילדות הן חושפות עור לעומת פחות מאחוז בזירת הילדים.

עוד הן גילו כי תחפושות לנשים ולילדות הן צמודות יותר: כמעט 93 אחוז מהתחפושות לנשים לעומת 28 אחוז מהתחפושות לגברים, ו־49 אחוז מתחפושות הילדות לעומת 5 אחוזים מתחפושות הילדים. תוצאות המחקר הראו כי בהשוואה לתחפושות של גברים וילדים, תחפושות של נשים וילדות מייצגות יופי ופסיביות, וכי הן בעלות סיכוי גבוה יותר לעבור סקסואליזציה ואינפנטיליזציה. או בקיצור: תחפושות מחזקות סטריאוטיפים מגדריים, והסטריאוטיפים המגדריים האלה, שמוטמעים במסורת ובחגים, מחזקים מסרים של חוסר העצמה לנשים ונערות.

זכותן של נשים בכל גיל לחגוג את עצמן. הבעיה מתחילה בהגדרות החברתיות לחגיגה עצמית שקושרות את אותה חגיגה נשית במיניות בלבד. אולי פורים מעולם לא היה חג של התחזות, אלא היום הזה בשנה שבו כולנו מסירים את המסכות ולובשים את המציאות: גברים חזקים, נשים מיניות; גברים עפים, נשים מעפעפות. אלה טקסטים נוספים, חסרי מילים, שמחבלים בניצני השינוי. גם הם צריכים להיכתב מחדש. בינתיים: הבה נרעישה.