כבר שנים שהמערב נמצא תחת ביקורת נוקבת, ובדרך כלל גם מוצדקת. הוא חלש. הוא רופס. הוא פייסן. הוא מפונק. היו לא מעט הוכחות. נשיא ארה"ב, ברק אובמה, הודיע לנשיא סוריה, בשאר אסד, שיש קווים אדומים. ואוי לו אם הוא יעז להשתמש בנשק כימי. התגובה תגיע. אסד השתמש בנשק כימי. התגובה לא הגיעה. אולי אפילו להפך. רוסיה קיבלה את זכות הפיקוח על סוריה. ומאז היא שם, ואין לה תוכניות לצאת. על רקע הרפיסות המערבית, דווקא רוסיה החלה להחזיר לעצמה את תדמית המעצמה. גם הסכם הגרעין עם איראן הצטייר, ובצדק, כעוד סימן של חולשה.

שתי הרפתקאות נשכחו לרוסיה. הראשונה, פלישת ברה"מ לאפגניסטן ב־1979, נמשכה כעשור, הסתיימה עם לפחות 15 אלף חיילים הרוגים, והערכות שנעות על בין 600 אלף לשני מיליון אזרחים אפגנים הרוגים. השנייה, המלחמה בצ'צ'ניה, בשני סיבובים, כאשר רוסיה לא הצליחה להכניע בקלות את הצ'צ'נים, אבל גרמה לחורבן אדיר ולעשרות אלפי הרוגים. בשתי ההרפתקאות הללו קשה לדבר על הצלחות אדירות של הצבא האדיר, למרות שלא היו לו לא בג"ץ ולא בצלם, וגם הביקורת הבינלאומית הייתה חלשה.

היה נדמה שרוסיה הפיקה את הלקחים מהכישלונות הקודמים. ובעיקר, היא התרשמה מהרפיסות המערבית. והרפיסות הזאת הייתה אמורה לבטל את יחסי הכוחות בין המערב לבין רוסיה. התוצר הלאומי של ארה"ב והאיחוד האירופי (בנתוני 2020) עומד על 35 טריליון דולר, לעומת כ־1.5 טריליון של רוסיה. תקציב הביטחון השנתי (בנתוני 2021) של ארה"ב הוא 601 מיליארד, לעומת 84.5 מיליארד של רוסיה. כאשר מוסיפים את הכוח הצבאי של מדינות נאט"ו, מדובר בפיל מול כבשה. אבל הכבשה שאגה ויצאה לפעולה. היא הייתה בטוחה שהפיל מפחד מהצל של עצמו.

גם היטלר, ופוטין הוא לא היטלר, היה בטוח שהמערב של אז רופס וחלש. זה התחיל, מי היה מאמין, עשרה ימים לאחר שנבחר, דווקא עם החלטת אגודת הסטודנטים של אוקספורד, ב־1933, שלפיה הסטודנטים "בשום נסיבות, לא יילחמו למען המלך והמדינה". בסך הכל החלטה סטודנטיאלית, ברוב של 275 תומכים לעומת 153 מתנגדים, אבל מתברר שלהחלטה הפציפיסטית הזאת הייתה השפעה מדהימה על הלך רוחה של גרמניה הנאצית. וינסטון צ'רצ'יל הבין את המשמעות הטרגית של ההחלטה, ושבועות בודדים לאחר שהתקבלה הוא כינה אותה "מעוותת ומזוהמת". אוניברסיטאות נוספות צעדו בעקבות אוקספורד וקיבלו החלטות דומות.

חבר פרלמנט בריטי, רוברט ברנאיס, ביקר בגרמניה בשנה שלאחר ההצהרה. הוא פגש שם את אחד ממנהיגי תנועת הנוער הנאצי שאמר לו: "זו עובדה שאתם האנגלים מאוד רכים". זה מעניין, משום שברנאיס היה אחד מקבוצה של חברי פרלמנט הומואים, ובביקור בגרמניה הוא וחבריו הזדעזעו מהיחס המחריד ליהודים ולהומואים. כבר אז הוא הבין שפני גרמניה למלחמה, ובנאום בפרלמנט הכריז: "אויבי השלום בעולם הם הפציפיסטים". פרופ' אלפרד צימרן כתב ליו"ר אגודת הסטודנטים: "אני מקווה שאתה מתייסר מדי לילה מאז אותה החלטה אומללה ומחרחרת מלחמה. אם יהיה צורך להביס שוב את הגרמנים, זה יהיה גם בגללכם". הדברים נכתבו כבר ב־1934. לנמען היו לילות רבים שבהם הוא היה אמור להתייסר.

פוטין מתבונן במערב בכלל, ובארה"ב של השנים האחרונות בפרט, ורואה הלקאה עצמית. הוא התבונן באחת הססמאות המובילות של השנים האחרונות, "הפסיקו לממן את המשטרה", וראה שיש גם "הפסיקו לממן את הצבא". הוא השלה את עמו שהפלישה לאוקראינה תהיה כמו הצעידה הנאצית לצ'כוסלובקיה. התחזיות התבדו. אוקראינה מסרבת להיכנע. המערב התעורר מרבצו. נכון שאף מדינה לא שולחת חיילים, אבל מדינות רבות שולחות נשק, ולאחר שנים של פיצול ומחלוקות יש למערב בכלל, ולארה"ב המקוטבת בפרט, עניין להתאחד בו.

רוסיה רחוקה מהתמוטטות. מדינות רבות עדיין זקוקות למקורות האנרגיה שלה. אבל יש שינוי שקשה שלא להתרשם ממנו. עשרות מיליונים במערב מוכנים לשלם מחיר כלכלי כדי להמשיך ולהחמיר את הסנקציות, שהרוסים משלמים עליהן הרבה יותר. כך שמותר להצדיע לנחישות. זה קרה, אגב, גם לסטודנטים של אוקספורד. 90 אחוז מהם התגייסו למלחמה בנאצים. אולי, רק אולי, לוּ אחוז דומה היה מתגייס כבר בהצבעה – הם לא היו צריכים להתגייס למלחמה.

נותרה רק חידה אחת באוויר. הכיצד זה שהמערב המתעורר מול רוסיה, הוא עדיין המערב הרופס מול איראן? הרי נזקיה של האחרונה גלויים. רק השבוע שיגרה איראן טילים לאירביל, לבסיס אמריקאי, בתואנה שמדובר בבסיס של המוסד הישראלי. והאמריקאים? סופגים ושותקים. המערב נראה קצת יותר טוב לנוכח הנחישות שלו מול רוסיה. הוא ייראה עוד יותר טוב אם הוא יגלה נחישות דומה מול איראן.