"הפסקתי לספור את התשובות השליליות שקיבלתי"
היא שיחקה בהפקות הוליוודיות לצד מריל סטריפ, סשה ברון כהן וג'ייק ג'ילנהול, וגם בארץ קטפה לא מעט תפקידים, אבל משום מה עדיין לא עוצרים את הדר רצון־רותם לסלפי ברחוב. בראיון היא מספרת למה היה חשוב לה להופיע על במות עד סוף חודש תשיעי ולמה בנותיה מעולם לא ראו אותה בטלוויזיה
הדר רצון־רותם שיחקה את לילה, אשתו הסורית של אסי כהן בסדרה "חטופים" – וגם הייתה אהובתו המיתולוגית של צחי הלוי בסדרה "השוטרים", אבל כשאני שואלת אותה מי משני הגברים האלה ראוי לתואר "הנשקן של המדינה" היא מצחקקת כמו טינאייג'רית ולא עונה.
הבנתי, לא בא לך לדרג גברים ישראלים. את מעדיפה להעניק את הכתר לסשה ברון כהן, שגילם את בעלך אלי כהן, המרגל שלנו בדמשק, בסדרה של נטפליקס?
"לא", היא מחפה על המבוכה בחיוכים, "אני כבר לא מתרגשת מנשיקות מקצועיות. על הסט הן חייבות להיות מזויפות כדי שיעברו טוב למצלמה ולצופים. הנשיקות הכי טובות שלי הן עם בעלי".
אז הזוכה בתחרות הנשיקות הוא יאיר רותם, בעלה, שקורא לה "התימנייה הכי פולנייה". הם גרים ברחובות ("בסוף ההיריון הראשון חמותי שיחדה אותנו בהצעה לגור בדירה שבבעלותה, זה היה לפני הפקקים שהפכו 20 דקות נסיעה לשעה פלוס"), ובעירה מזהים אותה בתור "המורה" (בעבר היא לימדה תיאטרון) או כמי שמדי יום חמישי מביאה מפרי תנורה למרכז "עוגה לשבת" ("רק בסגרי הקורונה למדתי לאפות, היום אני עפה במטבח") אך גם בקזבלנקה היא מרגישה בבית. כשהצטלמה שם ל"הומלנד", היה עליה להירשם ל"סאג", איגוד השחקנים האמריקאי, והוא זה שדואג לשלוח לה תמלוגים.
ולמרות הרזומה העשיר והמגוון שלך, בקניון עוד לא עוצרים אותך לסלפי.
"נכון, אבל זה דווקא נעים. עכשיו מזהירים אותי מפני מהפך. תכף עולה העונה החדשה של 'ספיידרס' שנמכרה לכל העולם וגם בנותיי, נלי (9) ודידי (7), יצפו בה. הן כבר מתות מהתרגשות וציפייה".
עד כה אסרת עליהן לראות אותך בפעולה בשל גילן הצעיר?
"מה פתאום. זה לא בא ממני. שתיהן ילדות נורא רגישות וקשה להן לראות אותי בין יריות ואקדחים. כששיחקתי בהצגת הילדים 'אח בוגר' חשבתי שזו תהיה ההזדמנות שלהן לראות את אמא על הבמה, אבל הן סירבו לבוא כששמעו שההצגה עוסקת בשכול. כשבישרתי להן שאני מצטלמת ל'ספיידרס', שתיהן קפצו עליי עם 'אמא, את תהיי טובה או רעה? תבטיחי לנו שתהיי הטובה'. חשבתי שזו הסקרנות האישית שלהן, והופתעתי לשמוע את השאלה הזאת גם מהחברים שלהן. איזה מזל שקיבלתי את הדמות של אלינור, הביולוגית שמסייעת באיתור העבריינים. אני גם טובה וגם חינוכית".
אז איך זה שעדיין לא הפכת לכוכבת ענקית?
"את שואלת אותי?" היא מעפעפת בריסים כאילו לא נחשפה לקושיה הזאת כבר טריליון פעמים. "כשאני מונה את רשימת הדברים שעשיתי מגיבים בפליאה מפני שכל תפקיד הוא באמת פנינה. כמובן שהייתי רוצה לעשות יותר, גם בחו"ל וגם כאן, אבל אני לא היחידה. הפסקתי לספור את התשובות השליליות שספגתי, וכנראה לעולם לא אשכח את המקרים הלא־מעטים שבהם הגעתי לקצה, לשפיץ. רק שתיים התמודדו על התפקיד ובדקה ה־90 התבשרתי שהוא לא שלי. גם זה קורה. וברור שזה לא נעים".
איך קמים?
"לא קמים מפני ששחקן חייב לעשות הכל כדי לא ליפול. תוך כדי תנועה ה'לא' הופך לחלק מהחיים. אני מאמינה שלכל אחד יש את הדרך שלו ושהכל מן אללה. זו הדרך שבורא עולם בחר בשבילי".
ממיאמי לשכונת התקווה
בת 44, השנייה מארבעת ילדיהם של אסתר, מנהלת חשבונות, ויאיר, איש קבע לשעבר ובהווה מורה לנהיגה. גדלה בהוד־השרון ("תמיד הייתי המצחיקנית, אבל כביישנית עשיתי את זה רק בחוג המשפחה") ולמדה במגמת תיאטרון בתיכון הדרים. "שלוש שנים כיפיות שבמהלכן נדבקתי בחיידק. חלמתי על תיאטרון צה"ל, הגעתי לשלב של שמונה מתוך 80 ונפלתי. זה באמת היה משבר. מרוב עצב וכאב לא רציתי להתגייס, אבל התגברתי. הייתי פקידה במודיעין. כשחברה מהצבא הציעה לי לטוס לאבא שלה, במיאמי, אמרתי 'למה לא, מה רע בהרפתקה קצרה', ולא העליתי בדעתי שאגור שם שלוש שנים".
בגלל?
"זוגיות. אהבה. למדתי שם גרפיקה ממוחשבת מפני שבחורה בגילי צריכה ללמוד מקצוע. הייתי בטוחה שהג'וק ההוא כבר לא גר בתוכי, נעלם. הכל היה יפה וטוב עד לערב שבו הקרינו בטלוויזיה תמונות מהלינץ' ברמאללה, ומראה הידיים שמתנופפות כשהן מגואלות בדם גרם לי לרעוד. רציתי להיות בחיק המשפחה שלי. הודעתי לבן זוגי שאני חוזרת הביתה אז ביי־ביי ושלום. הוא כבר רצה להתמסד ואני בכלל לא הייתי בכיוון. הרגשתי שהחיים רק מתחילים ושיש לי עוד הרבה מה לחוות".
בשובה ארצה, בגיל 24, נרשמה לסדנת משחק של ששי סמוכה, "רק כדי לבדוק אם זה עדיין בוער בי, והשיעור השבועי הפך לקרן האור בחיים שלי. התפללתי שהסדנה לא תיגמר. כשהיא הסתיימה נרשמתי לסדנה שנייה ועם ההמלצה של ששי נרשמתי לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. שלוש שנים של אין־חיים. רק לימודים. קניתי רכב קטן והתנחלתי, מראשון עד חמישי, אצל חברה ממיאמי ששכרה דירה בשכונת התקווה, מול בית הספר.
"כל בוקר ירדתי מהבית שלה, חציתי את הכביש, עברתי דרך שוק הבשר בעיניים עצומות כדי לא לראות את הזוועה, הייתי אז צמחונית, ומרגע שנכנסתי לכיתה ידעתי שזה הבית שלי. שאני רוצה אך ורק לשחק. לא יכולתי לדמיין את עצמי בשום תחום אחר. במבט לאחור אפשר לומר שאפילו דאגתי לכך שלא אתקדם בתחומים אחרים. מילצרתי כדי להתפרנס, הייתי חרוצה, וכשרצו לקדם אותי לתפקיד אחראית משמרת אמרתי, 'לא, תודה, אני מעדיפה לעבוד עם אנשים בגובה העיניים שלי', כדי לא לבנות לי איזושהי אופציה מחוץ למשחק".
מהצגות הסיום של הסטודיו היא נעדרה בגלל הצעה שאי־אפשר לסרב לה – מריה מגדלנה בסרט האמריקאי "מערת הקבורה של ישו" של הבמאי שמחה יעקובוביץ'. "ביום הצילומים הראשון, בנסיעה לירושלים, דיפדפתי בספר שקיבלתי מחברה שמישהו נתן לה באיזה צומת. משהו שדיבר על הדרך אל האושר. כשהגעתי לסט כבר היו בו 400 ניצבים שתפקידי היה להטיף להם, אז המטרתי עליהם את כל התובנות החכמות. ככה אני, מטיפה עד הסוף. אחרי שהבמאי קרא 'קאט' הוא הוסיף, 'כמה חבל שזה צולם ללא סאונד, אני מת לדעת מה אמרת'. לא האמנתי שהצעד הראשון שאני עושה הוא בהפקה עם ניחוח הוליוודי. זה היה להתחיל מהטופ".
בתפקיד עליזה עזיקרי
לא הייתה מופתעת ממנה, כשבעודה מצטלמת מול רונית אלקבץ בתפקיד מריה הקדושה ("הייתה לי זכות גדולה לחלוק איתה רגעים משותפים"), הגיע אליה אודישן לסרט אמריקאי נוסף, "חקירה מעבר לקווים", שמריל סטריפ כבר לוהקה אליו. נשימתה נעתקה כשהתברר לה שהיא מועמדת לתפקיד סוכנת מוסד שהיא בת זוגו של ג'ייק ג'ילנהול. "צילמנו במרוקו, פעם ראשונה במרקש המדהימה, והייתי בטוחה שהסרט הזה יכבוש את העולם. כבר ראיתי את עצמי אורזת מזוודות ומתעופפת להוליווד, אבל זה לא קרה. לצערי הסרט לא נחל הצלחה, אולי מפני שהוא לא הוציא את האמריקאים באור חיובי.
"חזרתי ארצה, חזרתי למלצר והתחתנתי עם יאיר רותם. הכרתי אותו בתקופת הלימודים, הוא היה חבר של שחקן שלמד איתי, והתאהבתי בו בגלל העיניים הירוקות שלו. כבר 18 שנה אנחנו יחד, הוא עובד בחברה טכנולוגית ומדריך קפוארה לילדים, והשילוב בין תימנייה לאשכנזי עובד אצלנו נפלא. אני אש והוא אדמה".
ואז הגיע עוד פיק בקריירה שלה. יורם לוינשטיין זימן אותה לאודישן למחזמר "סיגל" שהוקדש לעליזה עזיקרי וסיפור האהבה שלה עם אריס סאן. "נלחצתי", היא מספרת. "עד אז לא שרתי והכרתי את עצמי כזייפנית איומה. מה לעשות, לא כל התימנים הם יזהר כהן ועפרה חזה. אמא שלי לא בישלה לשבת לצלילי ציון גולן.
"צדי צרפתי ניגש אליי כשעמדתי על הבמה, הוא התקרב והתקרב עד שכמעט עמד לי על האף, ואמר 'את לא זמרת, אבל אני אעשה אותך זמרת' וכמעט התעלפתי. זה הגיוני שבמהלך האודישן הוא מגלה לי שנבחרתי לתפקיד הראשי? אחריו, יורם ניגש אליי ואמר לי, 'מזל טוב, את עליזה עזיקרי, ואת בטח מבינה מה זה אומר'. עניתי לו שאני מבינה. חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי שנצטרך לחכות עם הילד הראשון. שנינו התבאסנו. שנה קודם לכן התחתנו בגלל ששנינו כבר רצינו להפוך למשפחה".
והיא לא מתחרטת. "הגשמתי את עצמי. הצמידו לי מורה לפיתוח קול, ביצעתי 15 שירים בלייב עם 15 תלבושות שונות, ואחרי 150 הצגות, כשהעבירו את ההפקה מהסטודיו להבימה, צדי השאיר אותי בתפקיד הראשי. שנה לאחר מכן, כשהריתי, הצעתי שיביאו לי מחליפה, אבל התעקשו שאמשיך וזה היה מדהים. הרי היריון הוא לא מחלה. עד סוף התשיעי הופעתי כמעט מדי ערב, נפלתי וקמתי וחטפתי מכות וקללות על הבמה".
במסיבת הבריתה שערכו בני הזוג רותם לרגל הולדת דידי ("גילינו שבהודית זה אחות גדולה") שהיא אחותה הקטנה של נלי ("שם נטול משמעות שפשוט התאהבנו בו") נכחה אורחת כבוד: ליא קניג. "באותה תקופה שיחקתי מולה ב'לא ביום ולא בלילה'. ידעתי שהיא ויתרה על אימהות כדי להתמסר לתיאטרון, אבל היא אף פעם לא אמרה לי משהו בנוסח 'אל תהיי כמוני'. היו לה עצות אחרות עבורי כמו 'תזרקי את הטקסט לצד, תביאי את הדמות מתוכך'. האימהות ריגשה אותי מאוד ואילו יכולתי הייתי עושה עוד ילדים, אבל התמהמהתי. התחלתי מאוחר".
חטופה במרוקו
העונה השנייה של "חטופים" דרשה ממנה ללמוד ערבית. "לאודישן הזה הגעתי עם אפס ציפיות. יש שחקניות ערביות מדהימות, אז מה הסיכויים שדווקא אני אקבל את לילה הסורית? אבל הבמאי גידי רף בחר בי, ולילה, שכאישה ערבייה לא הורשתה לדבר, נכנסה לי ללב. היא כבשה אותי באהבה ובמסירות לבעלה, למרות שהנטייה הטבעית שלי היא לעבר נשים חזקות. גידי לקח אותי למרוקו לתפקיד ראש המוסד בשתי עונות של 'הומלנד', שנמכרה לכל העולם, ושוב החזיר אותי למרוקו לצילומי 'הרודן'.
"בעלי התרגל להיות מאה אחוז אבא והבנות למדו לצייר טבלת ייאוש עד שאחזור הביתה עם מתנות. הגיחה האחרונה שלי למרוקו הייתה מתנה שקיבלתי ליום הולדתי ה־40 – נדיה כהן ב'המרגל'. עשיתי שלושה אודישנים, זה לא פשוט לגלם דמות שעודנה בחיים, ובסופו של דבר נדיה הייתה זו שבחרה בי. עד היום אני מקבלת תגובות באינסטגרם על הדמות שלה. במיוחד מהודו ומנפאל. אין לי מושג למה דווקא שם הסדרה תפסה כל כך חזק".
וסשה ברון כהן, בעלך בסדרה?
"אחותי דרשה שאצלם לה סרטון איתו, אבל בהפקה שמרו על חשאיות מלאה. אני, בניגוד אליה, אף פעם לא הייתי גרופית של אף אחד, כולנו בני אדם. הוא מקסים. לפגישה הראשונה איתו הבאתי ערימות של במבה וביסלי ועוגיות של אמא שלי ועל המקום נוצר בינינו קליק. נשארנו בקשר. אנחנו מסמסים זה לזה 'חג שמח' ו'שנה טובה' וכאלה".
בזכות הלוק האקזוטי נפתחו לך כל כך הרבה דלתות מעבר לים?
"אולי הוא עוזר, אבל אני לא חושבת שבוחרים בי בגלל הלוק שלי. הכל בראש. זה לא משנה כמה תהיי מדליקה. אם את לא מביאה את הסחורה את לא שווה".
אז בעצם את מגלמת את "אין נביא בעירו"?
"אני מקווה מאוד שלא. חשוב לי לעבוד בבית שלי. שיחקתי ב'תא גורדין', ב'משיח' וב'הד קולך' ועכשיו אני בבית ליסין, 'פנתר כפול', בתפקיד גרושתו של אחד ממנהיגי הפנתרים השחורים. שם, אגב, נדבקתי בקורונה והתפתלתי מכאבים בשוקיים בעוצמה של צירי לידה. כשיצאתי מהבידוד איווררתי את החדר וניקיתי אותו ולמחרת בעלי נכנס אליו. עכשיו, כמחלימה, אני על גג העולם". *
