ערבב את השׂיח, זלנסקי

לא הכרתי אישית את העיתונאי מתי גולן ז"ל. לפני כמה שנים קראתי שהיה לו איזה אירוע רפואי חריף, ומשום מה הסקתי שהוא נפטר. לא הבנתי מה אני קורא או שלא הייתי מרוכז, לא יודע. כמה חודשים לאחר מכן הוא התאושש, חזר לביתו והיה צריך מישהו לאיזה פאנל במשהו התנדבותי, ווטאבר, והוא צילצל אליי. ואני חשבתי שהוא מת בכלל. הוא אמר לי "שלום מדבר מתי גולן", ואני הייתי די המום, למה הוא מצלצל אליי כעת מן המתים. דיברנו על הפאנל או מה שזה לא היה, והשיחה זרמה בכיף. אז שאלתי אותו אם אפשר לומר לו משהו קצת מקריפ, והוא זרם, והסברתי לו שהשיחה הזו משמחת אותי, כי אמנם את הפאנל לא בטוח שאוכל לעשות, אבל לפחות זכיתי לדעת שהוא חי. הוא צחק נורא, וסיפר לי משהו די דומה שקרה גם לו לפני המון שנים. 

השבוע קראתי שהוא נפטר. נכנסתי לידיעה כדי לראות שהפעם אני לא מתבלבל. הוא היה עורך ומגיש וכותב והלך לבית עולמו. יהי זכרו ברוך. 

בסוף המדור אביא פה סיפור שאני מאוד אוהב על הלוויות, לזכרו. 

באותו יום בשבוע שעבר שבו קראתי שגולן נפטר, הרשת סערה לכמה רגעים, מדבר אחר לגמרי: סרטון הכתרה שבו נראו בנט ושקד מברכים את תלמידי ישיבת ירושלים לצעירים לפורים. ברכות להכתרה זה משהו שכבר סיפרתי פה שיצא משליטה, אבל מה שהפך את הסרטון ההוא לוויראלי הייתה העובדה שבטייטלים של שקד ובנט כתבו תלמידי השמינית "נוכל", “בוגדת” ועוד כמה מחמאות מסוג זה, ואת איתמר בן גביר הגדירו שם כראש הממשלה או משהו. הזעזוע היה גדול ומובילי דעת קהל, ביניהם כמה שאני ממש אוהב, הסבירו שזה מראה על הידרדרות הציונות הדתית ואובדן הממלכתיות, בייחוד כשזה קורה בישיבת מרכז הרב, שהייתה תמיד סמל לממלכתיות. ובעיקרון הייתי צריך להצטרף למוחים. אני הרי מאלה שחושבים שממשלה עם ימניים ושמאלניים היא רעיון חשוב, ואני אפילו מתפעל ממה שנראה כניסיון של בנט למנוע מלחמת עולם שלישית (תוך שאני מודע לאפשרות שאני תמים ואלה שיחות סרק), ובאופן כללי אני מרבה לדבר הרי על הצורך לשנות פה את השיח. 

זאת ועוד: בעבר הייתה לי ביקורת רבה על הישיבה לצעירים, הרי למדתי שם וכו', והאמת שיש סוג של הונאה לא מגניבה בלבקש מאיש ציבור לברך אותך לאירוע פורים ואז להשתמש במחווה שעשה לך נגדך. אם היו עושים את זה לי גם הייתי מתרגז (אם כי, אני חייב להודות, הייתי מסוגל להעריך את הקומדיה, אם זה היה נעשה טוב). והסתכלתי על המחאה שהתפשטה, ממש עקבתי אחרי הדיון הלא־ממש חשוב הזה, אבל במקום להזדעזע, לא יכולתי שלא לחשוב כל הזמן על השמיניסט בקצה השני, שישב על הרצפה בחדר ליד תנור ספירלה וערך את הסרטון באייפון שלו, במסגרת האווירה העולצת של חודש אדר. ויכול להיות שזו לא בדיחה ממש מצחיקה (היא לא), אבל כמה שלא ניסיתי להזדעזע מדחקה של תלמיד ישל"ץ בכיתה י"ב, לא הצלחתי. זו האמת. יכולתי לתהות כעת, לשם הדיון, האם בתיכונים בתל־אביב לא הסתלבטו מעולם על נתניהו ולמה זה לא הפך לאייטם, או להביא דברים חמורים בהרבה שנאמרו על ידי בנט ושקד ועברו בשקט, אבל זה לא העניין, באמת. העניין הוא שהייתי התלמיד הזה בחודש אדר בישיבה לצעירים, בואו. ההכתרות האלה נועדו להצחיק את החברים שלך שיושבים על הרצפה בחדר אוכל, זה יותר כמו קבוצת ווטסאפ אידיוטית ופנימית כזו. אז אם יש משהו שהבנתי כשראיתי את הדיון הסוער, זה שגם בעולם שבו כמעט כל דבר הופך לאייטם, מותר לשמיניסט לכתוב בדיחה לא מצחיקה, בלי שזה יהפוך לדיון לאומי. 

אם כבר מדברים על גבולות השיח, תראו איזו החמצה יש פה עם הסיפור של הפליטים. הרי אחרי הרבה מאוד שנים ונושאים, המציאות זימנה לנו נושא אמיתי לדיון שאינו מתחיל או נגמר בביבי. אבל במקום לנהל דיון מרתק וחשוב, ניהלנו ויכוח באווירה מטרילה, וקיימנו אותו כדי להכריע ולנצח בו, ולא כדי לברר ולחדד רעיונות. במקום להסביר ולהקשיב, כל צד בוויכוח ניסה להשטיח את טענות הצד השני. אלה הסבירו שאלה חסרי לב ושכחו מה זה להיות יהודים; ואלה הסבירו שאלה רוצים מדינת כל אזרחיה, ויש להם מזימה סודית לגמור את רעיון המדינה היהודית. קראתי את כל הצדדים בוויכוח כדי לנסות לגבש עמדה משלי (לא ממש הצלחתי), וחשבתי לעצמי על ההחמצה. הרי הטענה שהעם שלנו צריך להיות הומני לפליטים והטענה שצריך לשמור על צביון יהודי אינן בהכרח טענות מתנגשות, בוודאי לא בעוצמה גדולה כל כך. אלה הרי רעיונות שאפשר לפחות לנסות למצוא דרך ליישב ביניהם, למצוא נוסחאות שמאזנות בין הערכים החשובים האלה.

למה גם הדיון הזה הפך לבינארי? למה גם פה כל צד החליט שמי שחושב אחרת ממנו זומם לחסל את הרעיון של הצד השני? בכל יום שואה צף תמיד הפער בין אנשי ימין, שהלקח שלהם מהשואה הוא שאסור לנו להסתכן בכך ששואה תקרה לעם שלנו שוב; לבין אנשי שמאל שהלקח שלהם הוא שאסור לנו חלילה לעולל לאחרים את מה שעוללו לנו. אלה באמת תפיסות שונות, זהויות שונות, אינסטינקטים רעיוניים שונים, ואני לא מנסה לטשטש את הפער ביניהן. אני רק טוען שלא מסובך להבין, שאין סתירה מוסרית בין הרצון לא להיות קורבן לבין הרצון לא להיות מקרבן, ואחרי שנים שבהם כל צד התאבד כדי לנסח את עמדתו, אולי כדאי שכל צד ישקיע מאמץ גם כדי להתעמק קצת בדעה שמנגד, ובשאלה האם יש דרך לקרב קצת ביניהן (ספוילר: יש). 

הבטחתי סיפור יהודי מצחיק לזכר גולן, שכאמור שוחחתי עימו רק פעם אחת בחיי, אבל זו הייתה שיחה מצחיקה. זה סיפור שאני ממש אוהב (הסימן שלי לכך שאני אוהב סיפורים זה שאני זוכר מי סיפר לי אותם ואיפה): רב קהילה חדש הגיע ללוויה של אחד מבני הקהילה שנפטר, והיה צריך להספיד את המת. רבותיי, הוא פנה לקהל הקדוש, אני חדש פה איתכם בקהילה, ולא זכיתי להכיר את המנוח. אז אולי מישהו מכם, אחד מחבריו הרבים פה, יגיד עליו כמה מילים במקומי? שקט. הרב מסתכל על הציבור שלפניו, אבל יש דממה. עוברות שניות ארוכות ומביכות של שקט. איש לא מתנדב לדבר עד שבסוף, אחרי כמעט דקה, מישהו מקצה בית הלוויות מרים את היד ואומר: "אחיו היה יותר גרוע". שבת שלום.