השירים הגנוזים של מאיר אריאל
השיר על החלום שנכתב ליהודית רביץ, "יודיתצ'ה". השיר על ירושלים שנדמה שניבא את מבצע שומר החומות. והשורה האחת שעזרה לבן שלו להתגבר על משבר גירושים. במלאת 80 להולדתו של המשורר והזמר מאיר אריאל מוציאה משפחתו ספר ובו שירים חדשים שלא ראו אור מעולם. עכשיו ילדיו שירז, אהוד ושחר, חושפים את השירים שנשארו במגירה ומספרים איך הם מתייעצים איתו מה לפרסם למרות שהוא נפטר כבר לפני 23 שנה, מה השורות שהם מרגישים שהוא החביא במיוחד בשבילם ונזכרים באבא שגם כשהיה לו קשה מעולם לא היה עצוב
"עד שהמילים תיפולנה על דף / עד שהלחלוחית הזאת תתייבש / בואי היי עימי / מילים חגות סביבך להקיפך / מתרוצצות, מתאמצות למצות אותך – הגלי לי"
("בואי היי עימי", מתוך שיר שמאיר אריאל ז"ל כתב ונחשף כעת)
בחוץ איקליפטוס ברוח שורק בלוז כנעני. ובחלל בית הקרקע בפרדס חנה כרכור, שבו מתגוררת מרבית משפחתו של מאיר אריאל, מרחפים עכשיו מילים, וכִּשפי משפטים, וכל מיני צירופים. יפים, לא אומר. אבל כאלו שהם אנונימיים לתרבות העברית. ואולי, לא יודע, נועדו להצהיב ולהתפורר במחברות שבהן שורבטו.
סביבנו, בסלון שקצת נראה כמו מוזיאון, יש תמונות של ההוא שיותר מ־22 שנה אינו. בקלסרים שבשידה ממול טיוטות ושיירי שירים. ועל הספה יושב עכשיו אהוד אריאל, הבן הצעיר, עם דף ביד. בהטעמה, עם טונציה ומשלבים והכל, הוא מקריא שיר לא מוכר של אביו. והופ, בפינת החדר, ליד הפלקטים של ההופעות לזכרו, מדלגת עכשיו איזו מטפורה. אני רואה אותה. חמקמקה כזאת. מתחכמת. דופקת באמוק על מסגרות הזכוכית של כל מיני אלבומי פלטינה וכאלה. שותה לי מהמים. עם רגליים מלאות אבק של 30 שנה קופצת על הספה במרפסת, איפה שתמונת הבד הענקית של אריאל ז"ל, שמזילה עכשיו דמעה שקופה. והיידה, לעולם הגדול.
מישהו שיחרר את המטפורה הזאת.
ותכף, לציון 80 להולדתו של מאיר אריאל, ישוחררו עוד. שירים ומילים שלו, שבחייו לא פירסם. יכול להיות שלא הספיק. יכול להיות שלא רצה. הסופר מאיר שלו אמר לא מזמן שלפעמים, כשהוא רואה דברים שמתפרסמים לאחר מותו של יוצר כלשהו, הוא מבין למה לא ראו אור בחייו. הם לא מספיק טובים.
לשירז אריאל, הבת הבכורה, יש תשובה. "אבא לא צריך להוכיח את עצמו כמשורר", היא אומרת, "יש לו דברים טובים יותר או פחות, השאלה בעיני מי. מי שָׂמנו, כל אחד מאיתנו, להחליט אם שיר טוב או לא? אין לאף אחד את הזכות". ואז, היא כאילו פונה לאביה: "אתה לא כאן, אתה לא יכול עכשיו להחליט מה טוב ומה לא. השארת לנו ירושה, זכותנו להחליט".
ואחריה אהוד מרגיע שיקפוץ אליו לקבר להתייעצות. הוא עושה את זה לפעמים ממילא, על סוגיות אחרות. "הפרויקט אמנם מתגלגל החוצה. אבל השאלה היא מה ייכנס מהשירים ומה לא", הוא מסביר, "לי ולשירז יש קרב על הצנזורות, הדברים היותר גסים, שאני לא בטוח שאבא היה רוצה. אז אבקש את עצתו. הטכניקה היא לא לצפות לתשובה. אלא רק לשפוך. הוא תמיד מפתיע".
× × ×
קצת עצוב פה, בסלון של משפחת אריאל. כאילו בטפטופים כזה. כלטיפה על הים, כמו שאריאל כתב פעם.
בזה אחר זה יתיישבו בו, כאילו לפי סדר גיל, שירז, ואז שחר, ואז אהוד. כל אחד עם ההתגלגלות שלו. שירז, 54 בדיוק היום, היא אם לשלושה. שחר, 52, אב לארבע בנות. ואהוד, 45, אב לשמונה. כאן, בבית הזה, גרים שירז וילדיה, האח שחר, האם תרצה ועוד איזה שני כלבים וחתול. ולא רחוק, גם בפרדס חנה, אהוד ומשפחתו. ושני קילומטרים וקצת מפה, ברחוב מצדה פינת מכבים, התגוררו פעם כולם. בבית הקרקע שבו העביר היוצר את שנותיו האחרונות. והיום מולו יש שדה סביונים בירוק־צהוב וסוס רעב עם כתמים.
האנשים שפה לא נראים טיפוסים של בנק, שמונה עד חמש: שירז מטפלת בעיקר בתכנים של אביה, ובעמוד הפייסבוק שלו; שחר, מוזיקאי, כותב ספר, לפעמים מתקלט; ולאהוד מופע עם שירי אביו ופרויקט להכרת התורה לחילונים.
הסיבה לכינוס היא הדסטארט שרץ ונועד לאפשר הוצאה לאור של חוברת שירים לא מוכרים של מאיר אריאל, כמה מהם ייחשפו כאן עכשיו. אריאל, מהיוצרים הבולטים בשנות ה־80 וה־90. משורר, פזמונאי, מלחין, זמר, הרבה דברים, נפטר במפתיע בגיל 57 מקדחת הבהרות.
ותכף, תוך נבירה בדפים, הם יספרו על עצמם, על ההוא. ומדי פעם, מהצד, זה יידמה לחיפוש. שלושה, סביב 50, לעיתים נראים קצת אבודים, בעקבות אבא בין המילים. הנה, הוא ניבא את זה, וכבר אז חשב על זה, הם מנופפים באיזו שורה. והנה פה, "אבא הטמין לי את מה שצריך", אהוד מקריא משיר:
"אני לא יודעת מה עובר עליי / אז תעשה טובה, אל תתקשר אליי / אל תנסה למצוא סיבות / אל תנסה למצוא עילות ותואנות ותירוצים – מצטערת! ליבי סגור לרגל שיפוצים".
הוא נתקל לראשונה בשיר, גם הוא מאלה שעכשיו נחשפים, לפני 18 שנה, לאחר גירושיו. "משפט אחד סגר לי את הפינה", אהוד מתאר, "היה לי אז משבר מאוד גדול. וכאילו אבא אמר, 'זה בסדר. לפעמים יש לאדם מצב שהוא לא יודע להגדיר לעצמו, לסביבתו. אז זמנית הלב סגור לשיפוצים'".
יש לו כיפת ברסלב, ומעליה כובע, וזקן ארוך, ופאות, וציציות. והוא מהאלה שאולי פגשתם בצומת, רוקדים. "מה יותר נכון מלהוציא את העם מהדיכאון הקליני שהוא נמצא בו?" אהוד מסביר.
החזרה שלו בתשובה באה בשנה שאחרי מות אריאל. ברגעי אביו האחרונים הוא היה בניו־יורק. בן 23 וקצת. הגיע עם כרטיס פתוח ולב סגור, ולא ממש חשב על לחזור. שלושה חודשים הספיק להיות שם, ואז טלפון. אבא בקריסת מערכות. "טיסה קשה", הוא נזכר בחזרה ארצה, הכי לא איי לאב יו טרמינל, "מלא ג'ימי הנדריקס ולד זפלין. ובשדה תעופה הבשורה. ובשבעה מלא אלכוהול".
וקצת אחר כך, דיכאון. "הפטירה של אבא הייתה זעזוע. היסוד, הקרקע, נשמטו. אבל זה לא בגלל זה. איפה שלא זרקתי את המחשבה לא ראיתי דברים טובים. מצב שאני לא רוצה לצאת מהמיטה. ואז התיישבתי בספרייה של אבא, ופתחתי איזה ספר שמדבר על דת. ופתאום אני קולט דיבור שנוגע לנקודה של החושך שלי. שבזכות זה שנולדתי יש לי זכות קיום. אני לא דתי אז ולא מאמין. אבל קורה משהו שמחזק את הביטחון הפנימי שלי. שאומר, 'יש לך זכות קיום, תירגע'".
אז על הפרק הייתה שאלה של זכות קיום. וכשאהוד מנסה להסביר מה עמד מאחוריה, הוא מדבר על ילדות בקיבוץ, וצבא, ובעיקר על משפחה. "יש גל אהבה שעוטף אותך", הוא מתאר איך זה להיות הבן של מאיר, "בתור אבא הוא היה מאוד חמוד, ואף פעם לא כועס, ולא מקפיד, לפעמים אולי קצת מזניח, אבל לא מתלונן. ממנו למדתי לא להתלונן. וכל מקום שהייתי הולך איתו, אתה מרגיש עטוף. בתוך ענן אהבה.
"ומצד שני, ידעתי שברגע שאני מסיים את הצבא אני עף מפה, ולא מתכוון לחזור בקרוב. זו משפחה מאוד אוהבת אבל מאוד רגשית גם. מתחים גבוהים. מה שאני מניח שכל משפחה חווה, תוסיף לזה פרסום, ומעצרים פה ושם.
"וכשטסתי לניו־יורק, נפתחתי לחיים. כאילו השלתי מגינים שסחבתי. להיות ילד להורים האלה זה לא פשוט. בתור ילד, של נישואים חצי פתוחים נקרא לזה, או נישואים עם הקלות, ראיתי את הכאב שזה גורם להורים שלו. ולי זה כאב. בטח כשזה מתפרסם".
בכל מקרה, עברו שני עשורים וקצת מאז שאבא עזב, ומאז שאהוד הקודם התחלף בזה הנוכחי, והוא נשמע בסדר עם עצמו. ממש בסדר. מה עושה הזמן, אני שואל לגבי אביו. "מייצר רצון לפגישה", הוא משיב, "לדבר. פשוט לדבר".
ואם הוא היה רואה אותך ככה, עם הפאות וכל זה, מה היה אומר?
"לא היה סופר את זה לדעתי. אבא בעצמו רצה לגדל זקן. מתוך הכבוד לאמא הוא לא גידל. כי היא לא הייתה מוכנה לקבל זקן. אז הוא היה נאמן לברית שלהם. שאלו אותו, לפני שחלה, אם חס ושלום תרצה נפטרת, מה תעשה? הוא אמר, 'הו, אז אני מגדל זקן ארוך־ארוך'".
× × ×
"שאלה לי – תן אות / שאלה טובה – תן תו / שאלה טובה לי – תן קול / שאלת חלום – תן צליל / התדע מה שחלמתי / שחלמתי ואיקץ פתאום / מה היה שכה נפעמתי / התעוררתי והנה חלום"
שירז, על כיסא, מרוכזת כולה, מקריאה את השיר. "איזה מתוק?" היא מתפעלת כשמסיימת. האמת שיר לא הכי ברור. עם כל השאלות והחלומות שם, קצת לא הבנתי.
קוראים לו "שאלת חלום". נכתב עבור יהודית רביץ ולבסוף לא יצא לאור. יש לידו מכתב שאריאל כתב לזמרת. "ליודיתצ'ה רביץ, רב שלומות ותודות, רצ"ב מה שהצלחתי בשעתיים־שלוש על מנגינה מאוד יפה וייחודית - ברכות יהודית! – אבל לא בטוח שזה מתאים מכל בחינה כמובן ועשי בזה כטוב בעינייך. ואפילו אם עזרתי בכיוון או מה אשמח בחלקי".
עבור שירז מילות השיר הן קצת אבא, שהיה, היא אומרת, איש חלומות וחזרה למציאות. כאילו בין עולמות כזה. "מצד אחד ריחוף, יצירתיות, השראה. ומצד שני הוא זה שהתעסק עם החשבונות בבית", היא מתארת.
הוא נולד וגדל במשמרות, שימש כמזכיר הקיבוץ, אבל אז עזבו לעיר. "בקיבוץ כל צרכיך מסופקים. אתה לא יודע כמה עולה החשמל, כמה הנעליים", שירז מתארת, "ואז, כשעברנו לתל־אביב, אבא פגש את המציאות. הוא התחיל להבין אותה רק באזור גיל 45. הוא חטף איזשהו שוק. ואללה, כל כך הרבה מסים, ומה נשאר לך ביד. אבא למד מה זה להיות עצמאי בישראל. וככל שלמד יותר, ככה התעצבן יותר.
"בזכות העבודה של אמא הם הצליחו להחזיק בית. גם לאבא היו הופעות. מביא כסף, מה שנקרא בדוחק. זה אומר שגומרים את החודש ככה על הקצה. זה היה מאוד אמיץ לצאת מקיבוץ, כמעט בלי כל, ולעבור לתל־אביב, עיר יקרה גם אז. אבל אבא פרח בתל־אביב".
תכף היא תתאר סדר יום של אדם שקם בבוקר, מתפלל שעה וחצי, למרות שאשתו לפעמים נטרפת מזה, מסדר קצת את הגינה, אם צריך עושה סידורים, ואז מסתגר לכתוב. אבל בפסקול ימיו ולילותיו של מאיר אריאל, או אולי זה שבין הפעולות שציינה, היו רצועות דרמה. בנגיעות כזה. רומנים, סמים ושירים ארוכים מדי. אפילו יותר משל דויד ברוזה. קצת פחות "הצנחן המזמר" ו"הטרובדור הנודד", הכינויים שבוויקיפדיה.
אבל שירז, איפה, היא בכלל נזכרת עכשיו בחיקויים של פופאי שאבא היה עושה. משעשעים כאלה. ובסיפורים מלפני השינה, בכיכוב סופרמן, ושמשון הגיבור ואחרים. "היה מצחיק אותנו ברמה של כאבי בטן", כולה חיוכים.
"אני באמת לא זוכרת אותו עצוב. או שבוז. אפילו בתקופה של הפרשה הקשה עם הלהט"ב (ראיונות שבהם מאיר אריאל התבטא בחריפות נגד הקהילה - לב"ע), מולי ומול הילדים שלי, שהיו אז קטנים, ראיתי איש מאושר. ואני יודעת בדיעבד כמה הוא סבל, וכמה הוא כן הצטער שאנשים נפגעו.
"וכן הוא חווה קושי גדול מזה. הוא היה בתקופה לא טובה עם עצמו. ואני מקווה שאנחנו כן מצליחים לעשות תיקון קטן. מהבחינה שאנחנו כן מבינים שהייתה לו אמירה לא נכונה והוא איחר להתנצל".
רק לפני כמה ימים אביב גפן אמר בראיון לערוץ 12, תוך ביקורת, אולי כאב, שצרכני התרבות בישראל לא ספרו את מאיר אריאל, ושהוא היה "מאוד עצוב ומתוסכל". שירז לא אהבה. היא מספרת שסימסה לגפן, כתבה לו ששגה בהנחה שאביה היה עצוב ומתוסכל.
"לא היה קל מה שהוא אמר", שירז מציינת, "אבא היה שמח בחלקו. הסגנון שלו היה הופעות אינטימיות. הוא לא היה הטיפוס של קיסריה. כואב לאביב שאבא לא זכה ליותר בחייו. ואנחנו אומרים, הוא חי בשלום מסוים עם מה שכן שקרה. אני כן חושבת שככותב הוא זכה להערכה רבה מכל הקשת של הזמר הישראלי של שנות ה־90. מקטן עד גדול ביקשו ממנו שירים".
ואז חותכים חזרה לשירים. שירז מגלה כמה הם מתרגשים לראות את כתבי היד המקוריים. ושאפילו זיהתה שיר, מהאלה שנחשפים, שנראה לה שיישב יפה על עומר אדם. ואז היא מוסיפה, בהקשר אחר, שאם אבא היה פה, הוא בטח היה מאלה שמתנגדים להתחסן נגד הקורונה. כי כזה הוא היה, מהמתנגדים.
וכשאני שואל מה הייתה רוצה שיזכרו ממנו, היא קצת מתלבטת. "שהוא היה מכלול", שירז מסכמת, "אוסף רעיונות שיש בהם ניצוצות, וגרעינים או זרעים שיכולים לסייע לעולם של היום. אף על פי שנכתבו לפני 30 ו־40 שנה".
× × ×
ממשיכים.
בסלון משפחת אריאל קוראים עכשיו ברצף שני שירים. הראשון, "עת שלום", הוא אופטימי כזה. כולו נצנצים.
"לא מתרגל לרעיון שלא יהיה שלום / מאמין שיש דבר כזה – עת שלום / מפחיד כמה אומץ לב זה צריך – עת שלום".
ובזה שאחריו, "ליום ירושלים", נכתב ככה: "אז מה בעצם חוגגים? / ממה כל כך מתמוגגים / לא אמת לא צדק לא שלום / לא חוברה לא שוחררה עד היום".
השני הוא שיר קצת יותר קודר. כאילו נכתב במאי האחרון. בימי שייח' ג'ראח, ומצעד הדגלים, והאש בירושלים שהפכה למקלות ולאבנים בלוד, ביפו ובעכו. ככה שלא לגמרי מורגש שהשאלה "על מה חוגגים" לרגל יום ירושלים, בילתה פה, באיזה קלסר, את עשרות השנים האחרונות. שלא לדבר על זה שכתב אותה הצנחן שהשתתף בשחרור העיר העתיקה בששת הימים, וכתב את "ירושלים של ברזל".
"זה כאילו מישהו היום מגיב למצב בשער שכם. נקודה", אומר שחר, הבן האמצעי. "יש בינינו סכסוך שלא קיים באמת. מישהו דואג לסכסך בינינו. לא בטוח שזה הנושא של הכתבה", אהוד מוסיף.
באמת לא בטוח שזה הנושא. בכל מקרה, לא יודע איך, אבל פתאום שיחה על חוסר צדק כללי במזרח התיכון הופכת לשיחה על חוסר צדק אישי במשפחת אריאל.
ושחר פתאום נעמד בסלון. תנועות הידיים שלו גדולות. נחושות. מאחורי הגב שלו, בענק, תמונה של אבא. אפשר לראות שלשניהם אותן עיניים. בוערות כאלה. "אם רק הייתי מצליח גם להסתכל דרך העיניים שלו", יאמר תכף. אבל עכשיו, התוכחה:
"אנחנו בעם ישראל רואים הכל, רק לא צדק. לא משנה בעד נתניהו, נגד נתניהו. בעד הצוללות, נגד. השטחים. אהוביה סנדק. צדק, צדק, צדק חייב להיראות. אבא אמר בגלוי. הוא היה קורבן קשה של מערכת החוק והמשפט. דרכו עליו כמה שרק אפשר, כמה שרק יכלו".
שחר מתכוון להסתבכות של האב בענייני סמים. מעצר, משפט, החזקה, שימוש. ותכף גם ייגע בהסתבכות שלו. הרשעה בתיווך בין אמו לסוחר סמים.
"שירז הייתה בסן־פרנסיסקו, עמדה ללדת. אבא רצה להגיע לברית. עבר פלילי. עיכבו לו את הוויזה", הוא נזכר, "אם מישהו חושב שמאיר אריאל ‘סבל’ מפרוטקציות או הילדים שלו והמשפחה נהנו מהתואר בן של מאיר אריאל..."
אהוד: "בן של מאיר אריאל היה סוג של הזמנה לחקירה".
שחר: "זה היה תעמוד בצד 40 דקות, מחפשים ברכב. אולי במקרה מישהו דרך על בוץ, זה נראה במקרה כמו קוביית חשיש. ברגע שנתת תעודת זהות, רואים שאתה הבן של מאיר, זהו".
זה מה שהיה?
"זה מה שעדיין. אולי בעשור האחרון פחות".
אהוד: "אצלו, לא אצלי".
שחר: "בסוף, איך שלום חנוך אמר, המשטרה פוחדת בעיקר מאנשים מפורסמים... אבא מעולם לא מכר (דיסקים) כמו שלום או שלמה ארצי כדי להיות כזה משפיע. אבל הם פחדו מהעובדה שהמילים שלו, הדיבור שלו, יחלחלו לציבור כמו שזה קורה".
לכל זה הגענו מהשיר לכבוד ירושלים, שמתברר שהוא באמת לא הכי חגיגי. במשפחה, אגב, לא סגורים אם יוציאו אותו לאור עכשיו. טיפונת טעון לטעמם. בכל מקרה, יש גם את השיר השני, זה עם השלום.
"גם שנאה לפעמים רוצה לנוח", אהוד מקריא מהדף. "גם שנאה רוצה לנוח", שחר חוזר אחריו. האמת, זה משפט שקצת פחות מתאים עכשיו, עם פוטין, וכל כאב הלב משם. לפי הדיווחים מאירופה, לשנאה יש בינתיים עוד כוח.
אהוד מסכים. "שם עת מלחמה לגמרי, אבל רגע", הוא אומר, "אבא חשב שעת שלום תגיע, לא משנה מה נעשה. כמה נריב".
האבא לא פה לשקול שנית. ובכל זאת הוא נוכח. ברוח. בצבעוניות השיח. בבלגן שלו. בחצאי משפטים. או במשפטים של קילומטר. ובנושאים, הרבה. רוסיה, שכם, פרדס חנה ב־700 קמ"ש. וביניהם חלל.
יכול להיות, אני שואל, שאתם מחפשים בין המילים בעקבות אבא. אולי בגלל חוסר. "זה לא שם", שחר משיב, "זה לא שאנחנו מחפשים פרשנויות בטקסטים כדי איכשהו להשלים חוסר של אב בחיינו. יש אינספור פורומים של כאלה שיושבים בסלונים ושוברים את השיניים על מאיר אריאל. זה היה בימיו גם. הוא בנה על זה. זה היה הקהל שלו, שמחפש למה מתכוון. מנסה לגלות עוד משמעות".
בין לבין אהוד זורק, ש"טוב שהוא לא כאן". ומסביר: "אם היה כאן, היה מוריד אותנו לאיזו מערה באיזה שדה".
שחר: "מחכים לאפוקליפסה".
אהוד: "הוא היה מאוד חרדתי. עם שחר הוא היה מנתח את האפוקליפסה".
שחר: "הוא היה מאוד מחובר למציאות. יאסר ערפאת עמד להכריז חד־צדדית על מדינה פלסטינית? ישבנו וניתחנו אפשרויות. מה קורה אילו, לגבי סוריה, רוסיה, סין".
ואז הוא מוסיף: "אני רוצה שיחזור. הוא אמר משפט, אני חושב שזה צריך להיות סטיקר, 'יש אדם שעושה לך צפוף, ויש אדם שעושה לך מרחבים'. אבא היה כזה שהיה עושה לך מרחבים. נותן לך לגמור את המשפט. הלוואי שהייתי מצליח. אנחנו חיים במדינה שיש קשב, אין קשב".
× × ×
שירז מתלהבת.
יש פה, בין הערימות, סיפור קצר שאבא שלה כתב. מככבת בו איזו דמות, שלוקה באהבה נכזבת, ושותה כדי לזכור. זה הקטע שלה. אותו טיפוס, מתברר, מופיע בעוד שיר שכתב, "סוף שבוע בכפר", זה שדורי בן זאב מבצע. והנה הוא בעוד שיר, "אגדה עממית", אחד השירים שנחשפים עכשיו.
זה הולך ככה: "הוא שותה כדי לזכור לעולם... לזכור שהייתה לו אחת יחידה ואין ולא תהיה לו אחרת מלבדה. כמה שלא תבגוד בו, לאן שלא תברח, הוא אותה אף פעם לא ישכח ולא יזנח".
שירז אומרת שהיא לא יודעת למי התכוון אבא. כלומר, מי זה, במציאות, ההוא ששותה לשכוח. ואם בכלל יש אחד כזה. אבל מוסיפה שאלה שאוהבים את מאיר אריאל, "יחוו אורגזמה רוחנית כשיקראו את זה".
מה יש לאבא שלך עם שירי אהבה, אני שואל. "הוא רומנטיקן מאוד רציני", היא משיבה. "בעיקרון הוא היה מאוהב באמא שלי עד יום מותו, ועם השנים זה הלך והחריף. פעולה הפוכה מרוב הזוגות. כשריטה רצתה שיר, הוא היה רואה את אמא לנגד עיניו בתשוקה של הכתיבה".
איך זה מסתדר, אני שואל, האהבה והרומנים. "מה שהיה להם זה מרחב הדדי. הם הבינו שיש את הגורם האנושי. ולא על זה מפרקים בית, ומשתדלים לשמור על כבוד הדדי", היא משיבה, "באופן כללי, הוא לא ידע עליה והיא לא עליו. ונכון, היו מדי פעם פיצוצים וניצוצות, אבל אמא תמיד שמרה על העיקרון שלא על זה נשבור את האהבה הגדולה. זה כואב, אבל כן אפשר לשרוד את זה. לדעתי כל אירוע כזה חיזק את האהבה לאמא. בשלבים הסופיים זה כבר היה זר פרחים כל שישי ופינוקים למיטה. ומחמאות. הוא באמת אהב אותה. והיה מגן עליה והיא עליו".
יש פה רומנטיקה מסוג שונה. שאלו שמאחוריה צריכים להסביר. אבל מאיר אריאל מזמן לא פה. ובעצם, אולי קצת כן. כי המילים שלו כאן. והעיניים שלו עוקבות אחרינו מהתמונה שבסלון. ויותר מאוחר שירז תיזכר, שעכשיו, כשהיא עסוקה באיסוף ובהכנת השירים, יש לה "תחושה מוזרה שהוא איתי בחדר. וכאילו מקפיץ לי דברים שאני אשים אליהם לב. דברים שפתאום נופלים. או משהו אני מוצאת מאחורי משהו".
אולי, אחרי 23 שנה שהוא לא פה, נהיה למאיר אריאל רגוע מדי שם, בסוף העולם בלוז, כמו שכתב פעם. ואולי, בעצם, האלכימאי שידע לרקוח תבשיל אותיות לכל תחושה מצא סוף־סוף את הדרך להעביר לפה מילים.
סביר להניח שגם על זה הוא כתב שיר שיום אחד ייחשף. ושכן, הוא יהיה קצת ארוך.
"שרים מאיר אריאל", המופע המסורתי לזכרו של מאיר אריאל יציין השנה את יום הולדתו ה־80, ויתקיים ב־14.6.22 באמפי פארק רעננה בהשתתפותם של אביב גפן, אלון עדר, אסף אמדורסקי, דויד ברוזה, דורי בן זאב, זהבה בן, מוש בן ארי, מירי מסיקה, נתן גושן, שולי רנד, שלום חנוך, שלומי שבן ועוד. המופע בהפקת toMix, על הניהול האומנותי מאיה פוגל ונועם פיינגולד, וכמסורת השנים הקודמות יואב קוטנר יערוך וינחה את הערב ויהודה עדר על הניהול המוסיקלי.
במהלך חודש מרץ יהיה באוויר פרויקט ההדסטארט שיזמה המשפחה לגיוס מימון לחידוש הספר "עצמאי בשטח" שאזל מהמלאי, וחוברת עם 80 שירים שתצטרף אליו.
לפנייה לכתב/ת 
