לפני שהאורות באירופה כבים

אתמול נסעו ברכבת לקייב מנהיגיהן של שלוש אומות שנשלטו בעבר בדרך כזו או אחרת בידי מוסקבה, מנסים להפגין סולידריות אמיצה עם עיר שסופגת יותר ויותר הפצצות. לא רחוק מהעיר אודסה, בים השחור, החל נאסף כוח הנחיתה הרוסי, מתכונן לפלישה לעיר היסטורית. במריופול, קהילה שהזוועות המתרחשות בה טרם נחשפו במלואן, לקחו הרוסים בשבי מאות בני אדם ואנשי צוות רפואי בבית החולים המרכזי בעיר – מי שינסה לעזוב, הם מבטיחים, ימות. במוסקבה הודיעו כי סנקציות אישיות מוטלות על מנהיגים אמריקאים; בבריסל חיסלו ענף יצוא רווחי של האיחוד האירופי – מוצרי יוקרה כמו שמפניה ואופנה איטלקית שהיו כה פופולריים ברוסיה של האוליגרכים. בוושינגטון חתם הנשיא על צו שמעניק לאוקראינה עוד 13 מיליארד דולר לסיוע צבאי והומניטרי. עוד אלפי אוקראינים עזבו את ביתם, ואלפים אחרים חצו את הגבול מבלי דעת מתי ישובו.

כל זה קרה רק אתמול. העולם משתנה לנגד עינינו במהירות רבה כל כך, אפשר בקלות להחמיץ את עוצמת התאוצה הזו. האורות כבים בכל רחבי אירופה, ספק אם נראה אותם נדלקים שוב בימי חיינו, ניבא שר החוץ הבריטי אדוארד גריי ערב מלחמת העולם הראשונה – וצדק אז. האורות באירופה טרם כבו, אבל הרוח האופטימית שנשענה על ההרואיות של זלנסקי ואנשיו מפנה את מקומה לחיי היומיום של יבשת שבליבה מלחמה אפלה, קטלנית. של כתישה.

לכאורה יש משא ומתן, ולכאורה הוא גם מתקדם. הרוסים פירטו בפני רה"מ בנט והישראלים על מה הם מדברים כאשר הם משתמשים בביטוי "פירוז" (בעיקר במזרח אוקראינה, בסמוך לחבלי הארץ הפורשים), ולאיזו ניטרליות יצפו מקייב. האוקראינים הסכימו להוריד מסדר היום, כנראה גם תוך שינוי החוקה, את ההצטרפות לנאט"ו. פוטין מצפה להכרה כלשהי של אוקראינה בחבלי הארץ שסיפח במזרח ובחצי האי קרים – גם אם לא דה־יורה. בעולם אומרים שפוטין מבין היטב שהמבצע שלו השתבש מאוד, ושהמחירים לכלכלה ולחברה ברוסיה כבדים מאוד. אין לו אשליות. במידה רבה, הכל מתמקד במזרח אוקראינה וברצון הרוסי לצאת עם הישג ממשי ממלחמה אסונית עבורם.

אני יודע שהדברים האלה נשמעים כמו התקדמות במשא ומתן, אבל זו אשליה. את רובם היה יכול להשיג הצאר במוסקבה עוד לפני שכף רגלו של הלוחם הרוסי הראשון חצתה את הגבול לאוקראינה. אם אלה קווי המתאר של הסדר, זהו סולם בלבד לירידה מהעץ של פוטין. הבעיה היא הדינמיקה: מצד אחד, המנהיגים לא מדברים באורח ישיר, פוטין מסרב לכך וממילא זה לא הסגנון הרוסי. הם גם לא מורגלים בדיוק בוויתורים, במשטר הנוכחי שם. מצד שני אין במלחמה הזו מתווך בסגנון הנרי קיסינג'ר שיש לו מעמד או יכולת להביא הצעת גישור. מצד שלישי, דעת הקהל המערבית רואה במלחמה הזו – ובדין – מלחמה על צדק. הקרמלין הפך את עצמו לרעיל בשל מעשי הזוועה המתחוללים באוקראינה. לכן העברת מסרים דרך ישראל בהחלט נוחה לצדדים, ובעיקר לרוסים.

בעמודים אלה נכתב בעבר שבנט מהמר כאשר הוא מנסה להעביר מסרים בין הצדדים, ולאור ההצהרות הפומביות של האוקראינים והאמריקאים, לפי שעה נראה שהוא הצליח לגדר היטב את הסיכונים. רק אתמול אמר שגריר ארצות־הברית בישראל לחברי שלום עכשיו האמריקאים כי בנט לא מבצע פעולות בתחום אוקראינה בלי אישור קודם מהבית הלבן, וכי ישראל עשתה מה שוושינגטון ביקשה ממנה בעניין רוסיה. הדברים האלה מצטרפים לראש לשכתו של זלנסקי שדיבר על המשימה "המורכבת אך הנאצלת" שישראל נטלה על עצמה. בנט לא ניזוק מהאירוע הזה, כנראה ההפך.

היתרון המרכזי של זלנסקי הוא דעת הקהל; היתרון המרכזי של פוטין הוא בוגדנותה. המלחמה גורמת להתעוררות ענקית במערב, אבל מחזורי חדשות הם עניין הפכפך. בארה"ב מתקרבות בחירות האמצע. באירופה אולי צומח גל קורונה חדש. היום כולם מתעניינים באוקראינים, אבל מידת העניין תרד; היא חייבת לרדת. הכוחות הרוסיים יהיו אכזריים יותר ויותר, ועם דעיכת העניין, הם מקווים, העיתונות תסקר זאת פחות. ההונגרים, הגרמנים ואחרים כבר הבהירו שסנקציות אנרגיה על רוסיה לא באות בחשבון; המדינות הללו תלויות לגמרי באספקות הללו. הסינים עוד חוככים אם יספקו נשק, ואיזה נשק, לרוסים. כמו מערבולת, המלחמה סוחפת אליה את העולם.

כל הצדדים מעריכים כך: חלון הזמנים להפסקה מהירה של המלחמה מתחיל להיסגר. אם לא תהיה פריצת דרך בקרוב, ובמילים אחרות נכונות רוסית להתקפלות מהירה, מלחמת רוסיה־אוקראינה תיגרר לבוץ ארוך ורצחני. ההיגיון מחייב שהקרמלין יכיר בכישלונו ביחס לתוכניותיו המקוריות, יודיע שהוא ניצח ויחזור הביתה; אך ההיגיון איננו מלך העידן הנוכחי.