תחנה אחרונה: קייב

1. המחסום של וולודימיר. ביציאה מהעיר לביב אנחנו עולים על הכביש לקורצ'ובה. בהמשך הכביש, ביבוריב, ממוקם בסיס ענק של הצבא האוקראיני, שספג מתקפת טילים רוסיים קשה לפני כמה לילות. הדי הפיצוצים נשמעו היטב בלביב, ושיגרו את תושבי העיר אל המקלטים. הדיווחים טענו כי במתקפה נהרגו עשרות רבות, ובנוסף היו גם כמאה פצועים.

לכן, לא מפתיע שהכביש הזה זרוע מכשולים ומחסומי דרכים, ומדי כמה קילומטרים, אזרחים אוקראינים הקימו ממש מוצבים מאולתרים, שמתנהלים כנקודות צבאיות לכל דבר. כזה הוא, למשל, המוצב שביציאה מהשכונה ריאסנה שבפרברי לביב. ברוכים הבאים לממלכה של וולודימיר. פעם קראו לו ולדימיר, אבל מכיוון שזהו גם שמו הפרטי של פוטין, עכשיו הוא מקפיד שכולם יהגו את השם בהיגוי האוקראיני, שהוא מעט שונה. שם משפחה? לא, אסור, הוא אומר, משוכנע - כנראה בצדק - ששירותי הביטחון הרוסיים אוספים כל שביב מידע על מנהיגי התנגדות מקומיים.    

מחכים לטילי הנ"ט, מחסומי דרכים בקייב, השבוע

וולודימיר מתגורר כאן לא רחוק, בריאסנה, ושולט ביד רמה בכל מה שקורה במוצב שלו. הוא מספר שהוא בן 53, ובימים שלפני הפלישה הרוסית, הוא התפרנס כנהג משאית. אז מאיפה הניסיון הקרבי, אנחנו תוהים. "הייתי כמה שנים בצבא האדום", מספר וולודימיר, וממהר להבהיר: "לא הייתי גנרל, רק סמל פשוט. אבל יש לי לא מעט ניסיון קרבי, שאותו אני הולך ליישם עכשיו נגד הצבא האדום, או איך שקוראים לזה כרגע". נימת השנאה שלו כלפי הרוסים ניכרת בקולו. 

אף אחד לא אמר לו להקים את המוצב; אף אחד גם לא ממש נותן לו הוראות או פקודות. "אני פשוט התחלתי לבד עם הרעיון זמן קצר אחרי שהרוסים פלשו", הוא מספר, "ב־24 בפברואר". איפה המשפחה שלך, אנחנו תוהים. וולודימיר נעצר מעט, נאנח, ומספר שיומיים אחרי הפלישה העביר את אשתו וילדיו לפולין. הבת שלו בהיריון מתקדם, ועומדת ללדת לו נכד בכל יום. הוא רק מקווה שיזכה לראות אותו. "במקביל גייסתי כמה חברים טובים שיעזרו לי", הוא חוזר לדבר על המוצב שלו, עיניו בוערות, והוא אוחז בהתרגשות ברובה הציד הגדול שאיתו בא להילחם בנחילי השריון של פוטין. "הרוסים לא קלטו את האופי האוקראיני", מנתח וולודימיר את הטעויות של הקרמלין, "וגם את זה שלנשיא שלנו יש ביצים מפלדה".

וולודימיר הוא אולי השריף הבלתי מעורער של המוצב שלו, אבל איכשהו התארגנה שרשרת פיקוד בין כל הוולודימירים שהקימו מוצבים כאלו בדרכים ובצמתים, ועכשיו כולם כפופים יחד לגוף רשמי שנקרא "ההגנה הטריטוריאלית", שילוב של מליציה אזרחית פרטית, משמר אזרחי, והרבה מאוד נשק. זה נשמע כמו תערובת נפיצה ולא יציבה - ואולי היא באמת כזו - אבל כרגע כולם מאוחדים נגד ה־ולדימיר ההוא, ממוסקבה. 

עכשיו אנחנו מבקשים מוולודימיר שיעשה לנו סיור במוצב שלו. האמת שהמתקן שהוא וחבריו מהשכונה הרימו פה, מרשים למדי. יש כאן מסדרונות קשר ממוגנים, חדרי מבצעים ותעלות חפורות. יש גם בונקרים שבהם מאוכסן הנשק, כולל חדרים קרירים ויבשים במיוחד לבקבוקי המולוטוב, "שצריך מאוד להיזהר שלא יידלקו ככה פתאום מעצמם, לפני שהרוסים באים", מסביר וולודימיר. יש מוצבים שאפילו הצליחו להכניס כבר גנרטורים גדולים לאספקת חשמל ואפילו מחפורות טנקים.

וולודימיר מציג לנו את החבר'ה במוצב. הנה אנדריי, שהוא שיפוצניק במקצועו, ותרם לא מעט מהידע שלו לבינוי של המוצב. והנה איוואן, שהוא סטודנט בן 20 מקייב, שנמלט מהבירה ועכשיו - כאשר הוא לא במוצב - הוא ישן אצל וולודימיר. והנה סוויצוסלב, שהוא בכלל טכנאי שיניים; וגם סרגיי, מעין אינסטלטור־על, שמטפל בתקלות חמורות של מפעלים, ועכשיו נלחם בצינורות הלא־מקובלים. וגם איגור, שהוא מוסכניק; ופבלו, שמתעסק בבנייה וגם העניק מניסיונו הרב למוצב, שמספר שהספיק לשלוח את משפחתו לחיפה, לחברים קרובים, לפני שהבלגן הגיע.    

עכשיו הם פה, חמושים בנשק פרטי ובעוד נשק שסיפקה להם ההגנה הטריטוריאלית. חוץ מלוולודימיר, לאיש מהם אין ממש ניסיון צבאי, אבל הם יוצאים פה ושם ליער קרוב לאימוני ירי וכושר, "כדי קצת להזיז את עצמנו ולהוריד קצת את הכרס, שהאישה תהיה שמחה כשהיא תחזור", אומר איגור המוסכניק.

הם מרגישים מוכנים. "אנחנו הולכים להמטיר עליהם אש נוראית", פוסק וולודימיר. אבל בצד, בשקט, גם הוא מודה כי עם כל הכבוד למוצב שבנה ולהתלהבות שלו להרוג רוסים, הוא "יעדיף" שלא להעמיד את שקי החול שלו למבחן, ושהמלחמה תיגמר לפני שהטנק הרוסי הראשון יגיע לשכונת ריאסנה. 

"אנחנו הולכים להמטיר עליהם אש נוראית", מחסום דרכים מחוץ ללביב

אל החיילים החדשים של ההגנה הטריטוריאלית, מצורפים גם שוטרים במדים, שאחראים על בדיקות העוברים בדרך. המטרה שלהם היא לנסות ולתפוס סוכנים, מחבלים ומתנקשים של הבדלנים או המודיעין הרוסי, שלפי הטענות, מציפים את המדינה. "כמה ימים אחרי הקמת המוצב ראינו פה שני אנשים עם מדים שנראו לנו מוזר", אומר פבלו הבנאי בגאווה. "הם סיפרו לנו סיפור מוזר על מיהם ומהם, ודי מהר הבנו שאלה לא מכאן ולא צריכים להיות כאן".

אנשי המוצב אומרים שהמשטרה פינתה אותם לחקירה, אבל כשניסינו לברר מה עלה בגורלם, הם לא ידעו או לא רצו לספר. אבל במרכז לביב ראינו מה קורה למסתננים כאלו שנתפסים: הם נקשרים לעץ או עמוד גדול, כשסרטי דבק חזקים מצמידים את פרצופם לעמוד או לגזע. תושבים מקומיים מכים בהם במשך כחצי שעה, חלקם מכות קשות. סרטון ששוחרר כנראה בכוונה לתקשורת המקומית תיעד קשישה החובטת בזעם באחד מהם עם מקל. בשלב מסוים, המשטרה משחררת את המסתננים, והם נלקחים לחקירה. בתיעוד וידיאו ששוחרר השבוע מחקירה כזו, נראה עצור שהחוקרים דורשים ממנו לומר מילה באוקראינית, שפירושה סוג מסוים של לחם מקומי, שהרוסים בדרך כלל משבשים בהגייתה. הנחקר נכשל במבחן, וזוכה למכות נמרצות. אלו לא מראות קלים. לא בטוח שזה החלק שבו האוקראינים יהיו גאים כשהכל ייגמר, אבל כרגע סרטוני הלינץ' והחקירות האלו הם חלק ממכונת התעמולה האוקראינית. 

אנחנו נפרדים בחום מהלוחמים של מוצב וולודימיר, ותוהים כמה בקבוקי המולוטוב ושקי החול שאספו פבלו, איגור ושאר החברים, יעזרו מול שלשלאות הפלדה של הטנקים הרוסיים. התקווה של המפקדה האוקראינית היא שעוד טילי נ"ט מסוג ג'אוולין, שכ־20 אלף מהם, לפי אומדן, כבר הוברחו לאוקראינה, יופצו בכל המדינה. בינתיים, זה מה שיש להם, ועם זה הם יילחמו. 

זיו קורן ורונן ברגמן, השבוע בקייב | צילום: אריק מרמור

2. ההישרדות של סאדובי. אנחנו שבים למרכז לביב, לראיון עם ראש העיר, אנדריי סאדובי. בלשכה המצוחצחת והמפוארת למדי שלו עדיין לא ניכרת אווירת המלחמה, למרות שהיא מוכרזת כשטח צבאי סגור. אפילו לאפצ'יק, החתול הרשמי של הלשכה, עוד מסתובב פה, אבל ראש העיר סאדובי, בהתאם לצו האופנה שמכתיב הנשיא זלנסקי, כבר עטוי מעיל צבאי. לפני המלחמה, מצא עצמו ראש העיר בליבן של כמה סערות מקומיות, שנעו בין חקירה בנוגע לשחיתות נדל"ן לכאורה, לבין הטענה כי העיר הייתה רחוקה מלהיות מוכנה למגפת הקורונה. אבל כשהתותחים יורים, המבקרים שותקים. "הכל נסלח ונמחל ונשכח לכל הפוליטיקאים המושחתים", אומר אדם ששירת בתפקיד בכיר ב"רשות למלחמה בשחיתות" של אוקראינה. הוא לא אומר את הדברים בכעס, אלא להפך: מתוך הסכמה. "אלה המנהיגים שלנו וכל מי שנשאר ומבצע את תפקידו - אנחנו צריכים לעמוד מאחוריו".

ראש העיר סאדובי, כך נראה, מבין היטב שהמשבר שניחת עליו הוא גם הזדמנות לריסטארט פוליטי, וממהר להסביר מה כל העולם פיספס באוקראינה. "כל שירותי הביון בעולם חשבו שזה עניין של יומיים־שלושה ופוטין משתלט על אוקראינה", הוא אומר בנחרצות. "התוצאה המיידית של ההתרחשות בפועל, בכל העולם, צריכה להיות פיטורים לאלתר של הרבה מאוד קציני מודיעין, כי הם פשוט מבזבזים את הכספים של הממשלות שלהם".

מה הם לא ראו, כל קציני המודיעין האלו, אנחנו שואלים. "אינסטינקט ההישרדות שלנו, זה הדבר שכולם החמיצו", משיב סאדובי. "הרוסים טעו בנו לגמרי". גם הוא נושא עיניו למי שהפך להיות הקונצנזוס המוחלט, הנשיא זלנסקי. הסקרים פה מדברים על שיעורים של 98 אחוזי תמיכה בו, "ושני האחוזים הנותרים, זה בטח אנשים שישנו בדיוק כשעשו את הסקר", קובע ראש העיר בחיוך.

"לפטר את אנשי המודיעין", ראש העיר סאדובי

אנחנו שואלים אותו על הביקורת החריפה שמגיעה משגריר אוקראינה בישראל, יבגן קורניצ'וק, ומגורמים אוקראיניים אחרים, על המדיניות של ישראל במלחמה הזו, ועל כך שהיא לא עושה מספיק למען אוקראינה. "אני לא מבין מה רוצים ממנו, הוא בסך הכל אומר את האמת", אומר סאדובי. "אבל אדוני ראש העיר", אנחנו שואלים, "אתה כפוליטיקאי מנוסה יודע שיש כל מיני דרכים להגיד את האמת. והוא בהחלט בחר בדרך מסוימת מאוד, לא ממש העדינה שבהן".

"זה אולי מובן", אומר סאדובי על הכעס בישראל, "אבל אנחנו, בכל הכבוד, לא יכולים להמתין ולקבל את הסיטואציה הזו, כי מבחינתנו, כל שעה היא הרת גורל ויכולה להיות מכריעה לגורל של המדינה והעם שלנו. ישראל תצליח במלאכת התיווך שלה", אומר סאדובי, "רק אם תקבל הכרעה ברורה באיזה צד של ההיסטוריה היא רוצה להיות".

זו ממש לא יוזמה מקומית של השגריר בישראל. "אנחנו הורינו לכל 120 ראשי הנציגויות שלנו ברחבי העולם להגיד את האמת, במילים הכי פשוטות, ואם צריך - הכי בוטות, מעל כל במה, כי אנחנו חייבים לגייס עוד תמיכה בינלאומית", מסביר לנו פקיד בכיר מאוד בממשל האוקראיני, שבקיא מאוד במדיניות החוץ של ארצו. 

ואז הבכיר מתחיל לספר לנו סיפור מרתק: בתחילת שנות ה־60 בנתה ברית־המועצות מטה חדש למפלגה הקומוניסטית בקייב. זה היה פרויקט עצום, אבל משאבים רבים הושקעו בחלק אחד שלו. "מתחת לבניין הענק, הם בנו מקלט תת־קרקעי, חפור עמוק ומבוטן, שבו יסתתרו בכירי המפלגה כשהאמריקאים יפלשו לאוקראינה", מספר הבכיר. "זו הייתה הקונספירציה שאותה הם הפיצו כדי להפחיד את כולם ברחבי האימפריה. קשקוש כוזב, כאילו שארה"ב מתכוננת למלחמת עולם, לפלישה מסיבית לתחומי ברית־המועצות, ולכן צריך מקלטים ענקיים".

הגוש הסובייטי נפל, אוקראינה קיבלה עצמאות, ובמתחם הגדול, במקום פקידי המפלגה הקומוניסטית, התמקמו אנשי משרד החוץ של המדינה הטרייה. המקלט העצום הפך לארכיון של משרד החוץ, ולפחות בשנים האחרונות הצטבר בו התיעוד של האיבה והמתיחות הגוברת מול רוסיה. "זמן קצר לפני הפלישה החלטנו לבדוק את הכשירות של המקלט, ופינינו וניקינו אותו", ממשיך הבכיר. "בסופו של יום, המקלט שהם הכינו נגד פלישה אמריקאית שמעולם לא קרתה, כמובן, שימש כדי להגן עלינו מפני פלישה רוסית,  שהשתמשה בדיוק באותו תירוץ עלוב".  

הוא עצמו נמלט עם משפחתו ב־2014 מהאי קרים בעקבות הפלישה הרוסית לשם, התיישב בקייב והחל לעסוק בפוליטיקה. עכשיו הוא שוב נאלץ להימלט, כחלק ממערכת שרידות הממשל שהנשיא זלנסקי הגה. בכירי הממשל פוזרו ברחבי אוקראינה במקומות סודיים, כך שאם הרוסים ילכדו או יחסלו אחד מהם, השאר ימשיכו לפעול. מסביבו, כוורת הומה של פעילות; טלפונים, פקידים שיוצאים ונכנסים. הוא אומר את כל הדברים הנכונים, הנחרצים, אבל פרצופו של האיש, שנחשף לנתוני האמת של התקדמות הרוסים והמחיר שהמלחמה כבר גובה מעמו, מסגיר דאגה וחשש גדולים. 

הפסימיות הזו, כך הסביר לנו מי שהיה ראש שלוחת הסי־איי־אי במוסקבה, רולף מואט־לארסן, היא חלק מהתוצאה של שטיפת המוח הרוסית. "הם מתבססים על חוסר ההגינות והאכזריות הפתאומית של החיים, שבהם הם משתמשים כדי ללמד את ילדיהם על האכזבות הבלתי נמנעות של החיים", אומר לארסן, ומוסיף דוגמה. "לקחתי את הילדים שלי לראות הצגת ילדים בתיאטרון הבובות המפורסם של מוסקבה. הנסיך הגיבור ונסיכת הבלרינה הופרדו בתחילת המחזה על ידי מלחמה. לאחר מאמצים עצומים, הצליח הנסיך סוף־סוף להגיע הביתה בשלום. הנסיכה שלו ממתינה לו בציפייה, מתקרבת לחבק אותו, כשלפתע, בפינת הבמה מפלצת צצה, תופסת את הנסיך וגוררת אותו לתוך הקופסה, וסוגרת אותו. ואז גבר בגלימה כהה עולה על הבמה ואומר לקהל: "החיים מלאים באכזבות. אל תיתנו להם להפתיע אתכם".

באוקראינה העזו בשנים האחרונות למרוד, לשדר דווקא אופטימיות. ואז המפלצת הופיעה באמת.

3. המלחמה של אולג. בעגה העיתונאית קוראים להם "פיקסרים"; אלו החבר'ה המקומיים, המקושרים, שתמיד מופיעים באזורי מלחמה, ומציעים את שירותיהם לעיתונאים. בלעדיהם, כנראה תלך לאיבוד, תיפול בשבי, או חלילה תיפגע. אבל אם מצאת פיקסר טוב, הוא יתרגם עבורך, יזהיר אותך ממקומות מסוכנים ומעקיצות, וייקח אותך למרואיינים שבאמת יש להם מה לומר. זיו ואני מצאנו את אולג, שהתחבר אלינו כבר בגבול פולין, וליווה את המסע שלנו.

"יש לו אנגלית מצוינת, הוא יגיע לאסוף אתכם במרצדס שחורה מבריקה, והוא אחד מאלופי אוקראינה בלוחמה בקרטה", ניסה איש הקשר להסביר לנו מי זה אולג. "והמרצדס הזו", ניסיתי להתבדח, "היא משוריינת?" אבל איש הקשר ממש לא צחק. "אתה רוצה גם משוריין זה עוד אלף יורו ליום", ענה ברצינות.

הבטנו בתמונת הפרופיל שלו. הנה אולג, בזירה, מפיל את היריב שלו. הוא באמת מתחרה בכיר במשקל שלו, ורגע לפני המלחמה, היה בתחרות בדובאי. עכשיו הוא מתכנן לרדת לקטגוריה של משקל נמוך יותר. לכן, במשך כל הימים שליווה אותנו, שמר אולג על דיאטה רצחנית. רק בדבר אחד איש הקשר לא דייק: אולג לא הגיע עם מרצדס, אלא עם ב־מ־וו.  

במעבר לאוקראינה שאלתי את אולג מה המצב בלביב. "לא משהו", הוא אמר, "השגרה מתחילה לחלחל. אנשים פה מתחילים להתרגל למציאות הזו. וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות". 

"השגרה החדשה הזו נוראית", רונן ברגמן ואחת הנפגעות בהפצצה בקייב

תהינו למה זה כל כך גרוע, הרי אם זו שגרה זה אומר שהעם מסתגל, שורד. אבל אולג הפיקסר אומר שלא, שבדיוק להפך. "אנשים ממשיכים בחיים, אף אחד לא עוצר, ובמידה מסוימת ההתרגלות הזו היא אסון. השגרה היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנו. בימים הראשונים היה פה הלם גדול, אבל זה הולך ופג והנה היום אנשים גם יצאו החוצה למסעדות בלביב. ולאט־לאט כולם מתרגלים, ככה זה האופי האנושי, ולא שמים לב עד כמה השגרה החדשה הזו נוראית".

כשהגענו בתוך הב־מ־וו של אולג לשם, הבנו כמה הוא צדק. 

אף אחד לא באמת יודע מספרים מדויקים, אבל ההערכה היא שבין 250 ל־300 אלף פליטים מציפים את  לביב. הרחובות והמקלטים והדירות להשכרה והאוהלים ותחנת הרכבת המרכזית של העיר, כולם גדושים. התאכסנו ב"איביס", המלון שאליו זרמו צוותי עיתונות זרה רבים, לצד אוקראינים שיכולים להרשות זאת לעצמם. בשגרה המוזרה שנוצרה במלון, כך מסבירה לנו אלבירה - עיתונאית רשת הטלוויזיה הממשלתית של יוון שהיא וקוסטאס, הצלם שלה הגיעו כמה ימים לפנינו - אפשר לחלק את האורחים לשתי קבוצות: "עיתונאים, וכאלה שיש להם שערות פרווה על הבגדים".

לעצור באמצע שום מקום, רכבת פליטים מלביב לפולין

שערות הפרווה שעליהן מדברת אלבירה, הן תוצאה של תופעה שמדברים עליה קצת פחות: לא רק מאות אלפי בני אדם הפכו לפליטים במלחמה הזו; גם בעלי החיים שלהם. הם נמצאים בכל מקום: כלבים, חתולים. המונים. פליטים על ארבע, שיחד עם בעליהם גם הם נתלשו מסביבת החיים הטבעית והרגילה שלהם, וכמוהם, לא ממש מבינים מה קורה כאן. מנהלי המלונות מקבלים את המצב בסבלנות, ומאפשרים לאורחים להכניס לחדריהם גם את החתול או הכלב.  

חוץ מפליטים ומבעלי החיים שלהם, בולטת בלביב עוד קבוצה גדולה: אנשי ארגוני הסיוע הבינלאומיים. הם זורמים לכאן מכל העולם, להושיט יד. במטוס לורשה מהארץ, הייתה עימנו קבוצת ישראלים, שהתארגנה במהירות - היו שם פסיכולוגים, לצד טבחים - שהגיעה לעזור. בפינות רבות בעיר נראים סירי בישול ענקיים מהבהילים; שלטי הכוונה לרופא כזה או אחר; חלוקת ביגוד, צעצועים. דיפלומט בריטי בכיר, שהגיע ללביב ניסה לאבחן במה שונה המשבר הזה מאחרים רבים לפניו: "האנושות מתרפקת על מלחמת העולם השנייה בסקרנות אדירה ובמשיכה לכל תיעוד של המלחמה או כל סרט או ספר שמופקים על אודותיה. לדעתי זה בעיקר כי זו הייתה הפעם האחרונה שבה הייתה הפרדה כה ברורה בין טובים לרעים. הפלישה הרוסית לאוקראינה היא אולי ההזדמנות הראשונה מאז מאי 1945 שבה כולם, זולת פוטין וחבורתו, וכמה שליטים שמאוד הולמים אותו בחברות שלהם עימו, רואים בו את הרוע המוחלט, ובאוקראינים, את דוד הקטן שצריך להרים את הקלע נגד גוליית".

אבל אם תשאלו את יוהאן, מתנדב הולנדי שנע בלוליינות מרשימה מולנו בין שלושה סירים עצומים, כל אחד של 1,200 מנות - אחד לתה, השני ללפתן והשלישי למרק - הסיבה שהוא הגיע לכאן, היא הרבה יותר פשוטה. "אני כאן כי האנשים המסכנים האלה צריכים עזרה. נקודה. לקחתי חופש מהעבודה. הבוס שלי אמר לי שאקח כמה שצריך, שהם ממשיכים לשלם לי כרגיל, ושאסע לשלום". אז הוא נסע. ככה פשוט.  

4. הסודות של לוצק. באחד הימים מצליח אולג הפיקסר לארגן לנו נסיעה לביקור בלוצק, עיר שידועה בעיקר בזכות בסיס חיל האוויר האוקראיני שנמצא בפאתיה. הבסיס הזה הותקף מספר פעמים בטילי קרקע־קרקע שנורו ככל הנראה מהים השחור, ופגעו בו קשות. לתושבי העיר לא נותר הרבה מה לעשות, מלבד להציף כל בניין חשוב בחומות שקי חול. העירייה של לוצק הפכה לשטח צבאי סגור, ודוברת העירייה הגיבה בתדהמה מוחלטת כשזיו ביקש לצלם שם. מבחינת אזרחי לוצק, כל העיר שלהם היא בסיס צבאי סגור וסודי.

וכיאות לכך, הדרכים המובילות אליה מלאות במחסומי דרכים, ובמכשולים מאולתרים, שמתישהו, איכשהו, אמורים לעצור את המשוריינים הרוסיים. באחד מהמחסומים האלו, אנחנו מסתבכים בפעם הראשונה - ולומדים לקח חשוב כמה עדין ונפיץ המצב כאן.

זה קרה כשעברנו באחד המחסומים, והב־מ־וו של אולג התפתלה בין הברזלים, שקי החול והקונצרטינות, והשאירה אותם מאחור. לפתע, הבחנו במראה האחורית כי קבוצת רכבים דולקת אחרינו. זה מצב סופר־רגיש: השומרים והשוטרים האוקראינים עצבנים. אזרח ישראלי כבר מצא את מותו בנסיבות כאלה, כששוטרים חשדנים חשבו שהוא מחבל.

עצרנו באיטיות בצד. אולג הפיקסר ניסה להבין מה הבעיה. התברר שכמה מאנשי ההגנה הטריטוריאלית והשוטרים שהיו במחסום ראו אותי מזיז את הטלפון הסלולרי, והיו משוכנעים שצילמתי את מערום שקי החול. מבחינתם, כאמור, מדובר בסוד צבאי. אולג ניסה להסביר להם שאנחנו עיתונאים, שאף אחד לא צילם דבר, אבל זה לא עזר. נציג הקבוצה דרש ממני את הטלפון. הוא סרק את ספריית הצילומים, לא שכח לוודא גם בסל המחזור, ורק אז ניאות לשחרר אותנו לדרכנו. אולג הסביר לנו שהיה לנו מזל גדול הפעם, שבמינימום התקרית הזו הייתה יכולה להסתיים במעצר. 

מיותר לציין שמאותו רגע ואילך, אף אחד מאיתנו לא ניפנף בסלולרי שלו בדרכים. זה כמובן אם לא סופרים את זיו, שממקום מושבו בחלק האחורי של המכונית, וכמעט מהמותן, לא הפסיק להקליק במצלמתו.

5. השקט של קייב. מהרגע הראשון שבו נחתנו בפולין ונכנסנו עם אולג לאוקראינה, המטרה הייתה ברורה: להגיע ולדווח מקייב, שנכון לכתיבת שורות אלו, הולכת ומכותרת על ידי הצבא של פוטין. יש בעצם שתי דרכים עיקריות להגיע עדיין לבירה. הראשונה היא להצטרף למשלוח של ציוד הומניטרי כלשהו. אנשי המחסומים והמוצבים - כמו וולודימיר וחבריו - עדיין מאפשרים לשיירות כאלו לנוע בדרכים. מה שנשאר רק זה לקוות שהרכב שלך לא ייתקל במארב רוסי, או במתנקשים.

הדרך השנייה מפתיעה בפשטותה: רכבת. כן, עד כמה שזה יישמע קצת מוזר, בכל לילה, ב־23:20 בדיוק, יוצאת רכבת מלביב לקייב. בקו אווירי יש ביניהן כ־470 ק"מ, אבל עם העצירות והמעקפים, מדובר בנסיעה של כמעט לילה. או הרבה יותר, כפי שיתברר לנו.

התחנה בלביב די מלאה. יש כאן אנשים שעובדים בקייב, או חוזרים אליה; גברים שנוסעים להתגייס למלחמה נגד רוסיה; אנשים שנוסעים לבקר את בני משפחתם המותקפים. לרובם מבטים קודרים, חשדנים, מכונסים בעצמם.

להיכנס לרכבת שהתחנה האחרונה שלה היא קייב זה קצת כמו להיכנס למנהרת הזמן. הרכבות כאן הן עדיין שריד למשטר הקומוניסטי, קודרות, נוקשות וקרות. הקרונות מחולקים לתאים, בכל תא תאורה דלוחה וארבעה דרגשים נפתחים לשינה. בקצה של כל קרון יש גם תא שירותים (ללא מים זורמים), מיקרוגל (שלא פועל), ועוד כוך קטן, עם כורסה. זהו כס מלכותה של מפקדת הקרון, שבעיקר אחראית על המשמעת בנסיעה. המפקדת של הקרון שלנו, אישה כבת 50, שנעצה בנו מבטים חשדניים, הפגינה קשיחות יתרה. "יש איפשהו מזנון לקנות משהו לשתות?" שאלתי, ונדמה היה שכמעט אפשר היה לראות תחילתו של חיוך אמיתי על שפתיה של המפקדת. החיוך התרחב, כשזיו הוסיף שאלה משלו: "אז מתי התחנה הבאה, כדי שנוכל לצאת טיפה החוצה ולעשן קצת?"

next stop, ענתה במנוד ראש, Is Kiev.

עניין שעל הנייר הוא לפחות שבע שעות. 

אלא שלפתע, בשעה שלוש וחצי בערך, באמצע שום מקום, הרכבת נעצרת בחריקת בלמים. מתברר שלא רחוק מאיתנו, הרוסים הפציצו. מערכות האזעקה האוקראיניות המיושנות אינן מדויקות כמו "צבע אדום", ויכולות לסגור אזורים שמרוחקים קילומטרים רבים ממקום הלחימה. בחוץ, מינוס 10 מעלות. בתוך הקרון, האוויר עומד, חנוק. ככה ארבע וחצי שעות. לפחות זיו הצליח סוף־סוף לחמוק לכמה דקות מעיניה הבולשניות של מפקדת הקרון, ולחטוף סיגריה.

בבוקר, בשעה עשר וחצי, אנחנו מגיעים סוף־סוף לתחנת הרכבת של קייב. מסביבנו, הרבה חיילים, שפורקים מהקרונות קופסאות של אוכל מסוגים שונים, ממתקים וגם כמה ארגזי וודקה. מישהו כאן כנראה מתכונן למצור.

כמו רבים מהעיתונאים הזרים כאן, גם אנחנו שמים פעמינו אל עבר מלון פרימייר פאלאס. זה אחד מהמלונות הידועים בקייב, ולא רק לחיוב. בימים רגילים, לצד דיפלומטים ואורחים מחו"ל, הוא מאכלס גם אוליגרכים ופוליטיקאים נכלוליים. השמועה אומרת כי אחד מהבעלים של המקום הוא יזם רוסי, שמקורב לפוטין, ולכן הרוסים לא יעזו לירות לעברו. בקייב של השבוע, גם זה מספיק בשביל להרגיש מעט יותר בטוח.

לכאורה, צוות המלון - כולל שני התוכים המסכנים בכלוב שבכניסה - מנסה לשדר שגרה. אבל הקזינו שבקומת הכניסה ומועדון הקריוקי / סטריפטיז "פרדייז" שבקומה העליונה, נטושים. "החגיגה נגמרה ב־24 בפברואר", אומר ביובש פקיד הקבלה. "סגרנו את כל מה שלא חייבים, אבל אנחנו נמשיך לתת שירות ככל שנוכל". השלט בכניסה למסעדה של המלון מבהיר שאלו באמת ימים מאוד שונים: "מזון הוא נשק - אל תבזבז אותו!" נכתב שם. "אנחנו קונים באופן חכם ומבשלים בזהירות. בבקשה תאכלו את הכל! תודה שאתם מבינים את הערכים של חיסכון בזמן מלחמה".

השלט בכניסה למסעדה של המלון בקייב

מסביב, מגיעות חדשות רעות. ביום שבו הגענו נהרג צלם דוקומנטריסט, יום לאחר מכן נפצע צלם של "פוקס" וביום שלישי נהרג צלם של "סקיי ניוז". חמש דקות אחרי שנכנסנו לחדר, פגע טיל לא רחוק מאיתנו, בבניין בשכונת אובולון. כשהגענו לזירה, ואחר כך לעוד זירה בשכונת מגורים אחרת, ראינו מיד את הברור מכל, הזועק לשמיים: הרוסים מפציצים בכוונה ובזדון שכונות מגורים כדי להרוג אנשים. אין דרך אחרת - וגם לא צריכה להיות - לומר זאת.

מפציצים בכוונה אזרחים, ראש העיר קייב ויטלי קליצ'קו

האנשים שמכירים את העיר הסואנת והשוקקת הזו, אומרים שהשינוי הגדול הוא לאו דווקא קולם של האזעקות, פגיעת הטילים, או הניסיונות של ההגנה האווירית ליירט אותם; אלא דווקא השקט של הלילה. בלילה קייב נכנסת לעוצר מוחלט, עיר בקיפאון, עד שהשקט הופך למטריד ממש. דממת מוות. השבוע, העיר נכנסה לעוצר גם במהלך שעות יום, כשראש העיר ויטלי קליצ'קו, הכריז ביום שלישי על עוצר של 35 שעות. מי שינוע ברחובות, הזהיר, ייחשב כאויב. השקט גלש גם לבוקר. "זה כמו להיות בטבע, אבל בלי הרעש של הציפורים", הגדיר זאת זיו. ודווקא בתוך השקט המעיק הזה נדמה שקולות הנפץ הולמים הרבה יותר חזק.