המלחמה של ההחלמה

שמיכה עבה מונחת על הכורסה שצמודה למכונת הדיאליזה, ומול הכורסה שהוטתה לאחור יושבת נטשה דימיטרייב, אמו של נסטור בן ה־10. צפצוף חד שבוקע מהמכונה מקפיץ אותי בבהלה, ונטשה מרגיעה אותי בחיוך לבבי. "גם בשבילי זו הפעם הראשונה", היא אומרת לי באנגלית רצוצה. "הכליות של נסטור לא עבדו מאז שהוא נולד, כבר בהיריון זיהו את הבעיה, אבל בבית החולים בקייב לא מרשים להורים לשבת ליד הילד שמחובר למכונה. שם ישבתי במסדרון, מאחורי הדלת, וחשבתי שהטיפול עובר בשקט. קיוויתי שבתנוחה הזאת, חצי ישיבה חצי שכיבה, הוא נרדם".

סליחה, איפה נסטור?

"מתחת לשמיכה", היא מצטחקת. "נסטור, איפה אתה?"

לאט־לאט מופשלת השמיכה וחושפת ראש אדמוני ("כל השיער שלך פרוע!" נוזפת בו אמו) ועיניים בצבע ים. "לא נרדמתי, אבל קצת נימנמתי", הוא נראה נבוך ומבולבל. כבר שבוע שהוא מטופל במחלקת הדיאליזה במרכז שניידר, אבל זה המפגש הראשון שלו כאן עם מצלמה.

יש הבדל בין דיאליזה בקייב לבין דיאליזה בפתח־תקווה?

"כן", הוא מספר באמצעות מתורגמנית. "בבית החולים בקייב הדיאליזה נמשכת חמש־שש שעות".

ליה קליינר, אחות דיאליזה ששורשי משפחתה באומן, שולפת מזרועו את המחט ומעירה שחמש־שש שעות זה המון. "איך ילד בגיל הזה יכול לשבת כל־כך הרבה שעות?" היא תוהה.

נסטור מבקש ממנה מגבת, ומהר, מפני שאמא שלו פוחדת מזרזיף הדם שקולח מזרועו. "אני עושה דיאליזה שלוש פעמים בשבוע", הוא מספר, "וכאן, בשניידר, כל טיפול נמשך רק שלוש שעות, אז זה כיף. פה גם נותנים לי זריקת אילחוש עם מחט קטנה לפני שמכניסים את המחט הגדולה, ובזכותה זה הרבה פחות כואב".

נסטור הוא אחד מעשרה ילדים בעלי מחלות מסכנות חיים שהגיעו בשבוע שעבר לישראל, במטוס מנהלים פרטי של איש עסקים ישראלי, במבצע חילוץ שיזם צוות של מרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית. שני רופאים ושתי אחיות דוברות רוסית ואוקראינית נשלחו להביא את הילדים מגבול אוקראינה־רומניה לחדר המיון בשניידר, שממנו הם שובצו למחלקות השונות, בהתאם למצבם הרפואי. המבצע ההירואי הזה, שהתנהל בשיתוף משרד החוץ ומשרד התחבורה, לא היה יוצא לפועל ללא עשרות חברות ואנשים פרטיים שנרתמו למשימה. את ההיערכות הלוגיסטית אירגן איש העסקים עופר קרז'נר (קונסול כבוד של אוקראינה בירושלים והבעלים של סיטי קפיטל גרופ) יחד עם רפאל יוחא (מנכ"ל סיטי קפיטל גרופ בקייב). את הטיסה הפרטית להבאת הילדים והוריהם מימנו עמי לוסטיג ורועי בן ימי מקבוצת אל.אר. נכון לעכשיו, אומרים בהנהלת שניידר, "אנחנו מתרכזים בטיפול בילדים ובמקביל מחפשים מקורות מימון חיצוניים". ארץ ישראל היפה – ובמיטבה.

נטשה, אמו של נסטור, לא מכירה אף שם מאלה שהוזכרו כאן. אין לה מושג למי עליה להפנות את דברי התודה. "ספאסיבה", היא ממלמלת לכל עבר, ומספרת שלפני שמונה חודשים, אחרי שבנה עבר ניתוח כריתת כליה שלא שיפר את מצבו, הוא הועבר לדיאליזה. "שנינו עזבנו את הבית שלנו בצ'רנומורסק, דרומית לאודסה, מפני שאין בה בית חולים מפותח, ועברנו לקייב. כבר שמונה חודשים לא ראיתי את בתי אנסטסיה (13) שנשארה שם עם אחותי. כבר שנה לא ראיתי את בעלי. הוא ימאי, כשפרצה המלחמה הוא היה בהפלגה רחוקה, ורק השבוע הוא הצליח להגיע לרומניה שממנה יעבור לאוקראינה. הוא רוצה להצטרף ללחימה".

"אני מתגעגע מאוד לפפה", אומר נסטור, "וגם לאנסטסיה, וגם לכלב שלי שקוראים לו פטריק וגם לחמוס ולחתול שאני מגדל. להם אין שמות".

"ההפגזות הראשונות היו נוראיות", מספרת נטשה. "כמה רעש. טו־טו־טו ובום. קירות בית החולים התחילו לרעוד. נסטור היה מחובר לדיאליזה והאחיות הורידו את כל המטופלים, עם המכונות, למקלט גדול, שתי קומות מתחת לאדמה. מדי פעם, כשהשתרר שקט, אחד ההורים אזר אומץ לעלות כדי לראות מה קורה, ואחרי דקה שוב נשמעו יריות והוא חזר למקלט בריצה. ככה ישבנו, בחושך, יותר משבוע, על הרצפה. בלי אוויר. בכל פעם שהתחילו בומים כל ההורים צעקו והרעישו כדי שהילדים לא ישמעו את ההפגזות, אבל הם שמעו הכל. הפציצו אותנו בלי סוף. כשהצוות סיפר לי שיש אפשרות לטוס לישראל זה נראה לי מוזר, אבל ידעתי שאני חייבת להציל את נסטור. בלי דיאליזה הוא לא ימשיך לחיות".

לחזור לחיים נורמליים

ביום ראשון שעבר הם יצאו לדרך במשאית צבאית. ילדים ואמהות. "עשר שעות נהיגה, עשרים שעות, שלושים", נטשה פולטת אנחה. "לא ידענו שהמסע הזה יארך 38 שעות, הדרך נראתה אינסופית והילדים היו חלשים ומותשים. חלק הקיאו. מישהו התעלף. התפללתי שנגיע לגבול בשלום. והנה, עכשיו אנחנו במקום הכי בטוח בעולם, עם הצוות הרפואי הכי טוב בעולם. כנראה שאלוהים, לא משנה איך נקרא לו, שמע את התפילות".

שירה אבדורחמנוב, מצוות החינוך של שניידר, מניחה כובע של ליצן על ראשו של נסטור ומנסה להסביר לו מה זה פורים. הוא מחייך אל דמותו שבמראה ומגיב במילה היחידה בעברית שכבר קלט – "בסדר". בקייב שמו מופיע ברשימת הממתינים להשתלת כליה, שרק היא תפטור אותו מעונשה של הדיאליזה, ואם הבחירה תהיה בידיו הוא מעדיף לעבור את ההשתלה בארצו. "גם אני מקווה שנוכל לחזור הביתה, לחיים נורמליים", אמו מעידה. "הגעגועים למשפחה הורגים אותנו. וגם הדאגה לגורלם".

|

נסטור, מה תעשה כשתגדל?

"אני אהיה לוחם!" הוא מכריז בגאווה.

מה תלמד באוניברסיטה?

"איך להיות צלף".

את זה לא לומדים באוניברסיטה.

הוא תולה מבט נואש באמו. "באמת לא לומדים את זה באוניברסיטה?" הוא שואל. כשהיא מהנהנת אליו הוא מסיר מראשו את כובע הליצן ומספר שאין לו תוכניות לעתיד הרחוק. "רק אחרי ההשתלה אני אתחיל לחלום".

בכורסה הסמוכה לשלו יושב נזאר שצ'רבק (16) ומשחק בטאבלט. גם לפטופ הוא קיבל. עמותת "גדולים מהחיים", שבה חברים הורים לילדים חולי סרטן, מרעיפה מתנות על האורחים. לפני שלושה חודשים, כשהתבשר שעליו להתחיל בטיפולי דיאליזה, נזאר עזב את ביתו בעיר זיטמובסקה ונסע, בגפו, לבית החולים בקייב שבו שהה באשפוז מלא. "אמא ואבא לא יכלו לבוא איתי לקייב מפני שיש לי שישה אחים ואחיות. הודעתי להם בטלפון שאני טס לישראל. עכשיו אני מדבר איתם בווטסאפ ומספר להם שמטפלים בי יפה. גם סיפרתי להם שבצוות יש הרבה רופאים ואחיות שמדברים רוסית או אוקראינית ושאין לי בעיה להסתדר".

האמהות של המטופלים האחרים אימצו את נזאר. בשעות הערב, כשהן יוצאות עם ילדיהן לאוויר הצח, ברחבה של שניידר, הוא מצטרף לחבורה. אחת מהן מוגדרת כאפוטרופסית שלו למקרה שיהיה צורך לקבל החלטות רפואיות. "ברור שהייתי שמח אילו אמא שלי הייתה לידי", אומר נזאר, שרואה את עתידו כמתכנת מחשבים, "אבל כבר התרגלתי להיות לבד. לכל דבר מתרגלים".

גם לאוכל הישראלי?

"עוד לא טעמתי חומוס", הוא מגחך. "הוא נראה לי מוזר. גם לגבינה הלבנה יש טעם אחר, אבל בכל פעם שמביאים ארוחה אני נדהם מהמבחר. כמה אופציות!"

להמתיק את הגלולה

בקומה השביעית ממתינה להם פרופ' עירית קראוזה, מנהלת מחלקת ילדים ג' במרכז שניידר, שלרגל פורים עוטה מסכת קורונה שחורה שעליה צויירו פסים לבנים של עכביש. כנפרולוגית ילדים וכדוברת רוסית ואוקראינית היא נבחרה לצוות שטס לעיר סוצ'בה שעל גבול רומניה־אוקראינה יחד עם ד"ר אביחי וייסבך, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ ושתי אחיות, יוליה ניקיטין ונטליה סירוטה. קראוזה (61) נשואה, אם לשלושה וסבתא לנכדה, לא חשבה יותר מדקה לפני שהתחילה לארוז ציוד רפואי למסע אל הלא נודע. "כשהילדים שלי שמעו שאני מצטרפת למבצע החילוץ הם שאלו אותי אם לא מצאו בבית החולים רופאה יותר צעירה", היא מספרת. "עניתי להם שבזכות העבודה שלי עם ילדים אני נשארת צעירה וקצת הרפתקנית".

יממה של מתח עברה עליה עד להמראה. "קיבלנו את סיכומי המחלה של הילדים, אירגנו ציוד למקרי חירום ולטיפול שוטף, השגנו בלוני חמצן ומוניטורים לניטור וארזנו תיקים עם תרופות. ברגע האחרון קניתי חבילה גדולה עם סוכריות על מקל. כשאמרו לי שהילדים יגיעו לגבול אחרי 40 שעות נסיעה ויהיו סחוטים מעייפות התעקשתי שילד הוא ילד. וצדקתי. הם התנפלו על הסוכריות וביקשו עוד".

איך נראו הילדים כשהגיעו לגבול?

"מבחינה רפואית כולם היו במצב יציב, אבל האוטובוס שלהם הגיע באיחור של ארבע שעות. זו הייתה נסיעה של מאות קילומטרים בשלג ומספר פעמים, כשנקלעו לאזורי קרבות, היה עליהם לעצור ולמצוא מחסה במקלט. הילדים, שישנו על רצפת האוטובוס, ירדו ממנו באפיסת כוחות והעיניים של האמהות הביעו חרדה. הילדים הקטנים שבחבורה בכלל לא הבינו מה קורה, אבל האמהות ידעו שהן משאירות מאחור בעלים וילדים נוספים, שמי יודע מתי יזכו להתאחד איתם. כשהילדים עלו למטוס הפרטי, הדיילת הישראלית ביקשה ממני לדאוג לכך שהם יחלצו את נעליהם כדי לא ללכלך את הריפוד. אמרתי לה 'אל תדאגי' וצדקתי. הם חלצו את הנעליים ביוזמתם והתיישבו בשקט בכיסאות. בארוחה, ניוקי ולזניה, הם אכלו בנימוס ושאלו אותי איך אומרים תודה בעברית".

לפעמים עדיף לא להבין

ההיגיון מתקשה לקלוט כמה מהפכים עברו בחודש האחרון על אולגה בוגאץ', אמא של סופיה (4) חולת לוקמיה. "כבר לפני שלושה חודשים התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר עם הילדה", היא מספרת. "החום שלה עלה וירד. בלילה מדדתי לה 40 מעלות ובבוקר היה לה חום תקין. כשבדיקת דם גילתה שההמוגלובין שלה בירידה היפנו אותנו לבית החולים בקייב. בעלי נשאר בבית שלנו בצ'רנוביץ עם בתנו הבכורה אנה (10) ויצאתי עם סופיה לדרך. בקייב התחילו מיד בבדיקות יסודיות, כולל מח עצם, ובדיוק לפני חודש הודיעו לי שהדרך להחלמה תהיה ארוכה. סרטן הדם".

הרופאים בקייב נשמעו אופטימיים?

"לא כל כך, אבל הם לא התייחסו לאבחנה כמו אל גזר דין מוות וזה עודד אותי מאוד. התחילו לטפל בה בסטרואידים ותוך כמה ימים ראיתי שינוי קיצוני במצב הרוח שלה, מילדה רגועה ושמחה היא הפכה למאוד מאוד עצבנית. כשהתחילו ההפגזות, חוסר השקט שלה גבר. גם מהפחד וגם בהשפעת התרופה. ואז הרופאים הודיעו לי שאני חייבת לטוס עם סופיה לישראל. אפילו לא נפרדתי מבעלי ומבתי, לא היה לנו זמן. אבל כמה טוב שהגענו לכאן", היא מחייכת. "הרופאים אומרים שיש לה 90 אחוז סיכוי להחלים. הם הסבירו לי שזה לא יקרה מהיום למחר, אבל בסוף היא תחזור להיות בריאה".

סופיה יושבת במיטתה, מנסה להרכיב פאזל ומתרגזת כשזה לא הולך לה במכה הראשונה. "עכשיו התחלנו כימותרפיה", מספרת האם, "והיא לא יודעת מה מחכה לה, אבל אני חייבת לציין שהאווירה פה שונה מאשר בבית החולים בקייב. כאן, כל הזמן ניגשים אלינו ושואלים מה שלום סופיה. האחיות אוהבות אותה. וכאן, לא עושים שום פעולה בלי להסביר לי מה עומדים לעשות ולאיזו מטרה. הופתעתי להיווכח כמה דוברי רוסית יש בצוות. המון! אבל לצערי אני דוברת רק אוקראינית, אז גם כשמסבירים לי לא הכל אני מבינה". ובהרהור שני היא מוסיפה: "אולי עדיף ככה. זה מפחיד לדעת את כל הפרטים".

|

אבל השינוי המשמעותי ביותר מתחולל בשיטת הטיפול. עובדת סוציאלית של המחלקה שמתפקדת כמתורגמנית, מספרת שבחזה של סופיה, מתחת לעור, הושתל פורט, מעין כפתור שדרכו מוזרם החומר ישירות לווריד. "זה באמת שינה לנו את החיים", מספרת האם בהתרגשות. "בבית החולים בקייב ערכו לה בדיקות דם כמה פעמים ביום ולא תמיד מצאו מהר את הווריד. עכשיו, עם הפורט, חסל סדר דקירות. ולפני כל בדיקה מורחים לה משחת אילחוש. אז מה הפלא שסופיה קוראת לרופאים הישראלים 'הטובים?' בקייב היא קראה להם 'הרעים' כי היא לא מבינה שהבעיה היא המחסור בציוד".

עד מתי תישארו בשניידר?

"אני לא יודעת", היא עונה, "גם הרופאים עוד לא יודעים, הכל עוד טרי. אבל ברגע שהמלחמה תסתיים נבקש לחזור לאוקראינה. סופיה מתגעגעת לאבא שלה. היא הבטיחה לי שתהיה חזקה ותעמוד בכל הטיפולים ותנצח את הסרטן בתנאי שאבא שלה יעמוד ליד מיטתה ויחזיק לה את היד".

לבד אבל ביחד

הכניסה לחדרו של רוסלאן אניקייבה בן החמש דורשת מאיתנו להתמגן. לא בחליפת מגן אטומה כמו במקרה של חולה קורונה, אלא בחלוקים. "כדי להגן עליו, יש לו חיידק עמיד", מספרת אמו, לנה. "כבר בהיריון איבחנו שיש לו כשל כלייתי, אבל רק לפני חצי שנה הוא התחיל בדיאליזה. הרווחנו כמה שנים של שקט יחסי. הוא בני היחיד".

הם גרים בקייב, והטיפולים נערכו במסלול של אשפוז יום. "שלוש פעמים בשבוע באנו בבוקר ובצהריים חזרנו הביתה. זו הפעם הראשונה שרוסלן באישפוז מלא והוא לא מבין למה הוא צריך לשהות בבית החולים מדי יום, כל היום. קשה לו. כשעצוב לו הוא מבקש להתחבר בווטסאפ לאבא שלו. אלה החיים".

בחדר הסמוך מאושפז ארטמי ספאסיצ'נקו (6) מקייב שעובר דיאליזה כבר חמש שנים. "מהרגע שהוא נולד הוא סבל מאי־ספיקה כלייתית", מספרת אמו, יוליה, שנטשה את עבודתה כדי להתמסר, פול טיים ג'וב, לבנה היחיד. "במהלך ההיריון, כשאיבחנו את הבעיה, הציעו לי לעבור הפלה", היא מנמיכה את קולה, "אבל הלב שלי לא נתן לי להרוג את הילד".

את שמחה שלא הקשבת להם?

"איך אפשר לא לשמוח?" היא אומרת, "תראי מה יצא! ילד דוגמן, שחקן קולנוע, יפה תואר. ברור שלא קל לחיות ככה, וברור שהייתי שמחה אילו הילד שלי היה בריא, אבל הוא אהוב ליבי. מאז שנולד הוא לא היה אפילו יום אחד בגן. אסור לו לצאת מהבית. הוא כל הזמן איתי. אני שלו והוא שלי".

מה ידעת על ישראל לפני שעלית לטיסה?

"לא הרבה", היא מתביישת להודות, "וגם לא רציתי לשאול. בבית החולים בקייב אמרו לי שבישראל יש רפואה טובה וזה הספיק לי. הייתי חייבת להציל את הילד שלי".

ארטמי (טומה, זה שם החיבה שלו) מרים את ראשו מהסרט המצויר שבטאבלט, מסיט את השיער בצבע חיטה ממצחו ושואל מתי יהיה ערב. הוא אוהב את שעות בין הערביים, לפני החושך, בחוץ, ברחבה. אמנם אסור לו לרוץ ולהשתולל, אבל הוא שמח לפגוש את הילדים מאוקראינה. הם כבר הפכו לכמעט משפחה.

"אולי החברים שלך ישכנעו אותך לאכול", מקניטה אותו אמו ומספרת, שגם בביתם, בקייב, הוא היה בררן. "טומה", היא פונה אליו, "אתה שומע? צריך לאכול על מנת לגדול".

"כשאגדל, אני אהיה ספיידרמן", הוא מבטיח לה. "כאן, בבית החולים, חצי מהמחלקה התחפשה לספיידרמן, אבל אני אהיה ספיידרמן אמיתי. כזה שמציל את כולם".

שבוע להציל את הילדה

ביציאה ממרכז שניידר אנחנו פוגשים עוד פציינטית. זלוטה קרפיק (11) מהעיר טרנופול. היום לא נקבע לה שום טיפול, אז היא ואמה קפצו לבית אורנית, מרכז תמיכה וסיוע לחולי סרטן של עזר מציון, הסמוך לבית החולים. זלוטה ("בישראל קוראים לי זהבה") ושתי אחיותיה הקטנות שמחות לשחק שם עד הערב, אז יחזרו באוטובוס לבית משפחה ישראלית ברחובות שמארחת את ארבעתן.

"זה לא פשוט לקלוט ארבע נפשות", אומרת אמה, ורוניקה. "והמשפחה הישראלית הזאת היא לגמרי ישראלית, לא מדברים מילה באוקראינית וגם לא ברוסית. אבל מה אני אגיד?"

"אמא, אל תבכי", זלוטה מעבירה אצבע אחת על לחייה של האם, "בסוף הכל יהיה טוב".

"כן, בסוף", אמה מתעשתת. "כמו שקשה לקלוט את עוצמת השנאה של המלחמה ככה קשה לעכל את עוצמת האהבה שאנחנו מקבלים כאן".

זלוטה הייתה בת ארבעה חודשים כשהתחילה להקיא. "עשר פעמים ביום, לפעמים אפילו יותר", מספרת אמה. "הרופאים חשדו שיש לה רגישות ללקטוז. כשהייתה בת שנה החלטתי לערוך לה בדיקת אם־אר־איי באופן פרטי, שעולה באוקראינה הון תועפות וגם יש רשימת המתנה ארוכה. התגלה שלזלוטה יש גידול בראש ושיש לנו רק שבוע להציל את הילדה".

ככה אמרו?

"כן, באוקראינה שמים הכל על השולחן. ברגע ששמעתי את המשפט 'יש לכם שבוע להציל את הילדה' החלטתי להילחם עד הסוף. מכרנו את כל הרכוש שהיה לנו, לקחנו הלוואות וטסנו להונגריה, לפרופסור שמומחה בניתוחי ראש. הוא לא הצליח להוציא את כל הגידול, שהתיישב במקום שקשה מאוד להגיע אליו. חזרנו הביתה וזלוטה המשיכה להקיא. בגיל שלוש היא שקלה רק 6 ק"ג ועוד לא הלכה, כל היום ישבה בשקט בפינה שלה, אבל לא התייאשתי. חיפשתי באינטרנט ומצאתי שבסיאטל, ארצות־הברית, יש בית חולים לילדים שמקבל תיירות מרפא. נרשמתי לכל מיני עמותות, קיבלתי סיוע כספי וטסנו לשם, לשנה. זלוטה עברה הקרנות, שבסיומן התחיל תהליך שיקום ממושך, אבל היא יצאה משם בריאה. או לפחות נקייה. עובדה, אפילו לא הזמינו אותנו לבדיקות מעקב".

בשנה האחרונה הרגישה האם שזלוטה מתקשה לשמור על שיווי המשקל. "הבנתי מה המשמעות", היא אומרת, כשבתה הבכורה שוב מנגבת מלחייה את הדמעות. "עשינו צילום ראש רגיל והוא הראה שהגידול חזר. או שמעולם לא נעלם. בכל מקרה, הוא גדל, ופתאום פרצה המלחמה ופליטים ממזרח אוקראינה התחילו לנהור למערב, עד לעיר שלנו. היה לילה שבו אירחנו בבית שלנו, במקלט שלנו, 22 פליטים. משפחות שלמות. זה היה בלגן גדול, בעלי אפה להם לחם, כשעלינו מהמקלט הם הסתובבו בין חדרי הבית, אבל בזכותם כנראה באה לנו ישועה.

"בבוקר שאחרי הלילה העמוס הזה ישבתי, כמו תמיד, מול המחשב, גלשתי לאינטרנט ופתאום נתקלתי במודעה. טיסה של ילדים חולים מקייב לישראל. צילצלתי לטלפון שהופיע במודעה, השארתי הודעה עם כל הפרטים וחיכיתי. למחרת שוב צילצלתי ונאמר לי שהתיק שלה נמצא בבדיקה. מרגע לרגע התקווה שלי דעכה, עד ששמעתי צליל של הודעה נכנסת. רצתי למחשב וראיתי 'היא אושרה'. באותו הרגע נמלאתי אושר כמו ביום שהיא נולדה".

בעלה נשאר באזור הקרבות ("הוא לא נלחם, הוא מסייע לפליטים") והיא לא מעזה לקוות שגם הוא יגיע לישראל, להתאחד עם משפחתו. "אם הוא יגיע, באיזושהי דרך", היא מתכווצת, "לא אוכל להביא גם אותו למשפחה שמארחת אותנו. חמש נפשות זה מוגזם. אבל יש דבר אחד שלמדתי במהלך המלחמה. מי שפותח את הלב כדי לעזור לאחרים – מהשמיים עוזרים לו".ערביים

זה משפט יהודי קלאסי.

"באמת?" היא מחייכת. "ואיך אומרים בעברית 'העיקר הבריאות'? ואיך אומרים בעברית 'אלף תודות'? המילה העברית שהספקתי ללמוד היא שלום. הלוואי שיבוא שלום לעולם".

smadarshirs@gmail.com