אולה פנמירובה הניחה את נרתיק העור על הרצפה והוציאה מתוכו את הכינור. תפסנו אותה מחוץ לטרמינל 3, בהמתנה לאוטובוס שייקח אותה לטרמינל 1, שם מחכה המזוודה הקטנה שלה. היא בקושי הספיקה לארוז כמה פריטי לבוש, העזיבה הייתה מהירה.
בת 28, מורה למוזיקה ממריופול, עיר נמל יפהפייה שמכותרת עכשיו על ידי הצבא הרוסי ונכתשת בהפגזות כבדות. יש בה הרוגים רבים ובניינים שלמים שנחרבו. והנה היא פה, נחתה לפני שעה מרומניה, מנגנת נעימה אוקראינית נוגה כששותפיה למסע הבריחה מהמולדת עומדים סביבה ודמעות נקוות בעיניהם.
מזלם שפר עליהם. התשאול בעמדות רשות האוכלוסין וההגירה בשדה העלה כי יש להם קרובי משפחה בישראל שאצלם הם מתכוונים לשהות וכניסתם אושרה. אלו הפליטים שמגיעים בכל יום בטפטוף שהולך וגובר. עכשיו לא ברור כמה עוד פליטים כמו הכנרת פנמירובה יגיעו וכמה מהם ישראל תקלוט בסוף.
הוויכוח שניטש בסוגיה הוא מתחום המוסר. קודם כל מוסר. האם ניתן לסגור את השער בפני אנשים הנמלטים מפני מלחמה נוראית הממיטה חורבן ומוות על ארצם. להציב בקרים בשער הכניסה שלנו ולהטיל עליהם לעשות סלקציה, מי ייכנס ומי לא. מהו המעשה האנושי הנכון כבני אדם קודם כל, אבל גם כיהודים. האם להתיר לכל מי שמגיע להיכנס או לקבוע מכסה. אבל מה פתאום שנציב מכסות כל זמן שהתותחים רועמים, שנגביל כניסת פליטים עד מספר כזה או אחר. ועוד נבקש ערבות כספית כבטוחה לעזיבה בעתיד הנראה לעין.
המדיניות שונתה שוב ושוב. תחילה הציבו מכסה של אלפיים פליטים בלבד, כעבור ימים ספורים העלו ל־5,000. חייבו הפקדת ערבות בסך עשרת אלפים שקלים וביטלו כעבור עשרה ימים. בשבוע שעבר שאלתי אוקראינית שבדיוק נחתה עם שני ילדיה הפעוטים על אלפי השקלים שקרוביה נדרשים להפקיד תמורת כניסתה, והיא בתגובה הטיחה בי בעלבון: "איך בכלל אפשר לדבר על כסף בסיטואציה כזו?"
אלו שאלות עקרוניות שאפשר להתווכח עליהן עד אין־קץ בישיבות הממשלה, בטוויטר ובמאמרים בעיתון. בסוף־בסוף העניין הזה מתנקז לעמדות הפלסטיק עם חלון הפרספקס השקוף בנמל התעופה. אל המתשאלת רונית יהודה וחברותיה למשמרת. היא אם לשלושה מנס־ציונה. עובדת במשמרות. חוזרת הביתה גמורה מעייפות לתמונות המלחמה באוקראינה שמרצדות על המסך. "ככה שאי־אפשר להישאר אדישים", היא אומרת, "מה שקורה שם זה זוועה אמיתית. אז קודם כל יש לי מלא חמלה ואמפתיה אל מי שמגיע. יש פה אוקראינים שוהים לא חוקיים שהזמינו את קרובי המשפחה שלהם בעקבות המלחמה ואנחנו מאשרים להם להיכנס".
היו אצלך גם אוקראינים שכניסתם סורבה?
"היו, אבל ממש מעט. לפני כמה שנים הגיע לפה זוג שהגיש בקשה למקלט מדיני והיא נדחתה. האישה עזבה את הארץ והבעל נשאר, בניגוד לחוק. לפני ארבעה ימים אשתו הגיעה עם שלושת הילדים. אנחנו סירבנו לכניסתם, אבל הם עתרו לבית המשפט שהוציא צו ביניים שמנע את גירושם. כל מי שמסורב כניסה שואל, 'לאן אתם רוצים שנחזור?'"
ומה את עונה?
"אני לא נכנסת איתם לדיון. חייבת להיות עניינית. לא יכולה לשבת מולם מאחורי הדלפק ולהזיל דמעה. בוכה בבית, מול הטלוויזיה, לא פה. זה לא פשוט, אפילו קשה מאוד, אבל זו העבודה".
פחות מ-4% מסורבים
שדה התעופה הומה אדם עכשיו. ההחלטה על ביטול התו הירוק וחובת הבדיקות לנוסעים לחו"ל מתבטאת בתורים הארוכים לפני דלפקי הצ'ק־אין. אבל מי שיוצא לחופשה ברומא או בפריז לא נתקל בטרוטי העיניים שנוחתים מהמדינות השכנות של אוקראינה. פליטים שברחו מהבית, חצו את הגבול ותפסו טיסה אלינו. את זכאי חוק השבות העבירו לטרמינל 1 הישן. בטרמינל 3 נוחתים מי שמגיעים לקרובי משפחה או אלו שסומכים על ליבה הרחום של מדינת ישראל.
אתה הולך במעברים הרחבים בשדה ורואה את הנוחתים ממדינות עוטף אוקראינה, עשר ו־12 טיסות ביום מפולין, רומניה, הונגריה, מולדובה וסלובקיה, אוחזים בדרכון וצועדים בחשש אל אולם צדדי שבו יעברו תשאול. מאין הגעתם, למי הגעתם, מהו עיסוקכם באוקראינה, האם תחזרו הביתה. הלב באמת יוצא אליהם.
מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, תומר מוסקוביץ, מונה לתפקיד לפני כחצי שנה. קודם לכן היה מנכ"ל ההוצאה לפועל והמרכז לגביית קנסות. הוא איש חוק ואכיפה, אחד שנצמד לכללים ולפרוטוקול. יש הטוענים כי הסמכות היא של שרת הפנים, איילת שקד, אבל המדיניות הקפוצה היא של מוסקוביץ.
עכשיו הוא מבקש לבחון את המספרים. נכון ליום רביעי בבוקר הגיעו לישראל 6,513 אוקראינים שאינם זכאי חוק השבות, מתוכם סורבה כניסתם של 256. "קצת פחות מארבעה אחוזים", הוא אומר, "אנחנו באמת הרחבנו את הקריטריונים ומסרבים רק במקרים שבהם מדובר בכאלו שעשו צחוק מהחוק במדינת ישראל. אני מדבר על כאלו שהיו פה לא חוקיים, נכנסו במרמה, עזבו וניסו להיכנס שוב וסורבו ועכשיו מנסים שוב את מזלם.
"כשהתחילה המלחמה היו בישראל 12,182 שוהים לא חוקיים מאוקראינה. הנהירה שלהם הנה הגיעה אחרי המשבר של 2014. אוקראינה היא כיום המדינה מספר אחת בעולם שמגיעים ממנה שוהים לא חוקיים בישראל. יש פה עורף קהילתי של כ־200 אלף ישראלים שהגיעו מאוקראינה. לשוהים הלא־חוקיים יש פה קרובי משפחה וחברים, עבודה עם הכנסה גבוהה יותר מאשר באוקראינה, חיים הרבה יותר נוחים. כך שקודם כל יש רקע לחשש שלנו".
אבל כרגע יש שם מלחמה ומי שמגיע לכאן לא מחפש עבודה טובה יותר, הוא נמלט על חייו.
"לכן הקפאנו את ההרחקה של השוהים הלא־חוקיים. גם למי שכבר היה כאן על אשרת תייר הארכנו את התוקף. לגבי זכאי חוק השבות אין שאלה בכלל, אין הגבלה. לשאר הצבנו מכסה של אלפיים שגדלה ל־5,000. מדובר פה במלחמה בממדים היסטוריים ובתנאי חוסר ודאות. אתה פועל מול מציאות שמשתנה מיום ליום ומתאים את המדיניות וכל הזמן חוטף ביקורת, 'למה כל כך מעט ולמה אתה מקשה'. ואז עוד הגיעו התמונות הקשות מנתב"ג. צריך לדעת לפעול בלי לתת לביקורת לחדור אליך".
רעב, אסונות וגברים מכים
האולם הצדדי צר מלהכיל את נוסעי הטיסות שנוחתות בסמיכות. אבל היו צריכות לצאת משם תמונות ילדים וזקנים ישנים ומצטופפים על הרצפה ועל מסוע המזוודות, כדי שכל הגורמים הרלוונטיים, רשות שדות התעופה, רשות האוכלוסין ומשרד העלייה והקליטה, יבינו שצריך לטפל בצפיפות הבלתי נסבלת.
"אף אחד לא אהב את התמונות האלו ויכול להיות שהיינו צריכים להיערך יותר טוב, אבל עובדה שהגבנו מהר. הדוחק נוצר בכלל בגלל התשאול, שחיוני כדי שנוכל להפעיל שיקול דעת. בשבת למשל נחתה אישה עם שתי בנותיה. היא אמרה שהן ברחו מהמלחמה ובאו לבעלה שעובד פה בבניין. אז אתה עושה בדיקה ומתברר שאשרת העבודה של הבעל נגמרה מזמן. אחרי שהיא פגה הוא הגיש בקשה למקלט מדיני. הבקשה נדחתה, כמעט חצי שנה הוא שוהה בלתי חוקי. גם אשתו הייתה פה שוהה בלתי חוקית והורחקה אחרי שנתיים, ב־2019, ועכשיו סורבה שוב. אז התשאול לוקח זמן.
"יש מקרים ממש מופרכים. הגיע זוג מרומניה, לה יש דרכון אוקראיני ולו רומני. הם בכלל חיים כבר שנים ברומניה, אבל עכשיו רוצים לבוא לפה כי אצלה בבית יש מלחמה. אני שואל אותך, זה מקרה של פליטים, האם אנחנו צריכים לקבל אותם אוטומטית רק בגלל שיש לה דרכון אוקראיני? אלו שבאים ואומרים את האמת, גם אם היו פה בעבר אבל לא הפרו את החוק ‑ אותם אנחנו מכניסים. איתם אין לנו בעיה".
הוויכוח הוא לא על עצם התשאול, אלא על העדפת כניסת יהודים או זכאי חוק השבות על פני לא יהודים. אתה בעצם מייצר פה מעמדות של פליטים סוג א' ופליטים סוג ב'.
"זו סוגיה לא פשוטה, לגמרי. גם לי זה קשה. הכי קל היה לי להמליץ לשרה שקד, 'בואי נפתח את השער ונקלוט את כולם ונחסוך את התחושה הלא־נעימה הזו'. זה באמת היה הכי נוח מבחינתי. אבל אני אומר לך שזה היה מעשה לגמרי לא אחראי".
אף אחד לא רואה נהירה של פליטים אוקראינים דווקא לישראל. הם מתרכזים בפולין וביתר המדינות השכנות לאוקראינה.
"כבר שאלו אותי, 'מה אתם נבהלים, כמה כבר יגיעו לפה', אבל השאלה היא לא כמה יגיעו בעקבות המלחמה עכשיו באוקראינה, אלא כמה יגיעו במלחמה הבאה שתתרחש במקום אחר בעולם. וכמה היינו צריכים לקלוט בעקבות עליית הטאליבן לשלטון באפגניסטן? עם כל מה שאומרים על פוטין נראה לי שהטאליבן הרבה יותר גרועים. והם הרי היו מגיעים מהמדינות השכנות, פקיסטן והודו, והיו אומרים שאין להם לאן לחזור ואז מה היינו עושים? כמה פליטים אפגניסטנים היינו צריכים לקבל לשיטת אלו שמבקשים שנקלוט פליטים אוקראינים בלי חשבון?
"בעולם יש מלחמות ויש רעב ויש אסונות טבע ונשים שבורחות מגברים מכים, יש מלא־מלא צרות. כל הזמן קורים דברים נוראיים ואני לא מדבר בציניות. אני אמפתי למה שקורה עכשיו באוקראינה. כולנו חוזרים הביתה מהעבודה ורואים את התמונות. אבל מה זה אומר, שנקלוט משם אנשים בלי הבחנה? אני הש"ג של המדינה ולא יכול לפתוח את השער לכולם".
אבל איפה אתה רואה נהירה של פליטים אלינו?
"אני עם אצבע על הדופק. התחלנו עם כמה עשרות בתחילת המלחמה ונכון לרביעי השבוע אנחנו על קצב של 700 אוקראינים ביום. מדובר ב־7,000 איש כל עשרה ימים. ברגע שישראל תשדר לעולם שהגבולות שלה פתוחים השטף יהיה בלתי ניתן לעצירה, ומכל המדינות שהמצב הכלכלי בהן קשה משמעותית מאשר אצלנו. אני יכול לתת לך עכשיו בלי למצמץ רשימה של 100 כאלו. זה מתכון לחיסול מוחלט של מדינת ישראל גם כמדינה מערבית, גם כדמוקרטית ובעיקר כיהודית.
"אני לא מתבייש בחוק השבות ולא מתבייש שאנחנו מדינה של עם ישראל. אתה אומר שאני מפלה בין פליט לפליט והתשובה שלי היא שאני בפירוש יוצר אפליה. מדינת ישראל צריכה להפלות לטובה במדיניות ההגירה שלה את זכאי חוק השבות. בשביל זה היא הוקמה. אני לא מתבייש בזה, להפך, אני גאה. אתה אומר שזו אפליה, אני אומר שזו דאגה קודם כל לאחים שלנו".
לשבת על השיבר
בדרך לשדה התעופה עברנו במלון דן פנורמה בטיילת של תל־אביב. לכאן מעבירה רשות האוכלוסין וההגירה את מסורבי הכניסה האוקראינים לישראל. בדרך כלל הם מגיעים ל"יהלום", מתקן בנתב"ג שבו הם שוהים בתנאי מעצר עד גירושם מהארץ, אבל בגלל המלחמה מנסים ברשות "להנעים" את זמנם של המסורבים. אל תטעו, למרות השיפור הניכר בתפאורה, הם עדיין נדרשים להישאר שם ואינם יכולים לצאת ולהיכנס כרצונם.
מחוץ למלון פגשנו את אלינה בובנובסקיה מפתח־תקווה. היא בת 31, חמש שנים בארץ. הגיעה כתיירת, הפכה לשוהה לא חוקית ועכשיו עובדת כמנהלת בחברת כוח אדם. לא בדקנו את התעודות שלה, אבל היא אומרת שבקרוב תתחתן עם ישראלי וזה יסדיר את מעמדה בארץ.
"אמא שלי והבת שלי הגיעו לארץ בחמישי האחרון ולא רצו להכניס אותן. אל תשאל איזו מלחמה עשיתי. יומיים הן היו פה במלון ודיברתי עם התקשורת ועם עורכי דין. בסוף שילמתי 50 אלף שקל לעורך דין ולמשרד הפנים כדי שייכנסו. זה נורא, אם אין לך כסף, החיים שלך לא שווים כלום".
חלק ממסורבי הכניסה עותרים לבית המשפט, שהוציא עד כה צווי מניעה שהקפיאו את גירושם של 20 מסורבים בלבד. שופטת המחוזי בתל־אביב, מיכל אגמון־גונן, כתבה בהחלטתה באחד המקרים שבו דנה השבוע את הדברים הבאים: "לעת הזו נדרשת חמלה אנושית. כיצד ניתן לצפות בשיירות הפליטים, מרביתן נשים וילדים, הבורחים מקייב המופגזת קשות, כשרבים מהם נהרגים בדרכם, ולהורות על החזרתה של המבקשת?"
בשדה התעופה, כשאנחנו מאחורי דלפק התשאול, אומר מוסקוביץ שהוא לא רוצה להתווכח עם החלטת בית המשפט. "אבל צריך להבין", הוא מבהיר, "כל מי שמגיע לכאן, מגיע ממדינות שאין בהן מלחמה. אף אחד לא נוחת ישירות מאוקראינה. פולין, רומניה, סלובקיה והונגריה לא מגרשות אף אחד. יש אפילו מי שמגיעים אלינו מבריסל, מפריז או מגרמניה, אחרי שהיו שם למעלה משבוע.
"אז צריך לדייק את הדברים. אף אחד לא מחזיר את האישה המסורבת לאוקראינה, אלא למדינה שממנה היא הגיעה שאין בה שום מלחמה. ודבר שני, כל אחד מהמסורבות והמסורבים בפני עצמו לא מסכן את מדינת ישראל. עומדת מולך אישה עם ילדיה הקטנים ואומרת לך, 'ממני אתם מפחדים, ממני?!' והלב שלי באמת יוצא אליה. אבל אם אני אגיד כן לזו וכן להוא, לאריתריאי, לאוקראיני, לגיאורגי, למי שלא יהיה, אז המסה שתצטבר תהיה מאוד־מאוד בעייתית לנו כמדינה וכחברה.
"זה אכן תפקיד לא קל להיות הש"ג. זה באמת החלק הכי לא נעים בתפקיד הזה, אבל אתה חייב לחשוב לטווח ארוך, על המלחמה או הבצורת הבאה. גם כשהתותחים רועמים, בקרי הגבול חייבים לשבת על שיבר הכניסה לארץ. כל אמא שאתה מחזיר בטיסה לאירופה זו התמוטטות קשה, אבל כמוה יש עוד מיליונים בעולם ואנחנו לא רוצים שכולם יגיעו לפה. זו האמת".
ביום רביעי הוא השתתף בדיון מיוחד בכנסת שעסק בכניסת פליטים מאוקראינה לישראל. "חלק מהנשים מאוקראינה שכניסתן סורבה", אמר שם מוסקוביץ והצית אש, "באו לעסוק בזנות". על האמירה הזו הוא חטף מכל הכיוונים. ח"כ ולדימיר בליאק הגיב עליה בציוץ: "כן. ברחו מתופת ההפגזות ובאו לעסוק בזנות. אולי לפחות בזמן הטרגדיה לא נשתמש בטיעון הגזעני והדלוח הזה?"
"הניסוח שלי לא היה מוצלח", הוא מודה, "אבל לא אמרתי דבר לא נכון. אני מבין שיש מדינות באירופה שהתחילו להזהיר מפני עבריינים וארגוני פשיעה שמנצלים נשים שבורחות מאוקראינה. מאז תחילת המלחמה היו לנו שני מקרים שעלה בהם חשד לניסיון כזה. בחמישי האחרון הגיעה מסיני למעבר בטאבה בחורה צעירה שהציגה דרכון אוקראיני. התברר שהוא מזויף והיא בכלל רוסייה. היא טענה שנמלטה מהמלחמה. בהמשך התברר שהיא בקשר עם גברים ישראלים שהבטיחו לה שימצאו לה עבודה בתעשיית המין.
"היה לנו עוד מקרה בשדה תעופה שהבחורה הודתה בסוף שבאה לעבוד פה במין בעקבות קשר עם גברים בארץ. יש דפי פייסבוק שמזמינים אוקראיניות לעבוד פה והם קיימים גם במדינות אירופיות שהפליטים מגיעים אליהן עכשיו. פנו אליי ממשרד המשפטים ואמרו שהם מוטרדים מכניסת קורבנות סחר בנשים והתריעו מפני רשתות פשיעה שמנסות להכניס נשים לעסוק פה בזנות. גם זה קורה ואסור לנו להתעלם מזה".
עמדנו בצד. מרחוק נראות המתשאלות של רשות האוכלוסין וההגירה אדיבות. מתקתקות את פרטי האנשים מולם בענייניות למחשב ומחכות לתשובה, רשאים להיכנס או לא. החל מרביעי בערב המלאכה הלא־נעימה הזו תיחסך מהן, גם מראות הצפיפות של פליטים בנתב"ג. כל אוקראיני שירצה לעלות על טיסה לישראל יהיה חייב למלא טופס מקוון באתר משרד החוץ. שם ירשום למי הוא בא ומה הקרבה לאותו אדם. אחרי שבקשת הכניסה תיבחן פה, יוחלט אם לאשר אותה.
וכך, בשעה שבעולם מנסים להקל על הפליטים במנוסתם, ישראל רק מקשה עליהם יותר. רשות האוכלוסין הנחתה כבר את חברות התעופה לא להעלות לטיסות לארץ נוסעים אוקראינים שאין בידיהם אישור כניסה לישראל.
מוסקוביץ לא מתכוון להתנצל בפני אף אחד. "אני לא מרגיש האיש הרע בסיפור הזה", הוא אומר, "ההפך, אני המבוגר האחראי שחייב לקבל החלטות שבחשיבה שטחית נתפסות כהחלטות של איש רע. אין מה לעשות, בסופו של דבר אנחנו חייבים למתוח 'גבול', תרתי משמע".
