נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, האשים אותנו אמש בהפקרה. זו היתה השורה התחתונה של נאומו בפני חברי הכנסת, ובעצם בפני הציבור הישראלי כולו. דבריו היו ניסיון ישיר ובוטה לעשות לעם ישראל ולהנהגתו "ריגשי". לפרוט על רגשות שממילא סוערים ומלאי אשמה. כפי שאמר בתחילת המלחמה לאמריקאים שביקשו לחלץ אותו מהמדינה "אני צריך נשק, לא טרמפ", זה גם מה שאמר אתמול לישראל: מה שהוא מצפה מאיתנו זה לעזרה צבאית. לנשק. לכיפת ברזל. לסנקציות משמעותיות על רוסיה. הוא ביקש מישראל לנקוט עמדה. לבחור צד. אפילו על ניסיון התיווך של בנט היתה לו עמדה עקרונית שקשה שלא להסכים איתה: ניתן לתווך בין מדינות, אמר, אבל לא בין רע לטוב.

קל להזדהות עם הנשיא הצעיר, שנראה כמו החבר מהמילואים של הבן, שפונה אלינו ממקום מחבואו כשארצו הרוסה, המתים נערמים ברחובות והפליטים הולכים ומתרבים. אפשר גם להבין שמי שנלחם על חייו ועל חיי בני עמו, מוכן להוציא מארסנל המילים שלו כל דבר שנראה לו שיפגע בלב של נמעניו. אפשר אפילו לקבל שמנקודת מבטו, אוקראינה פנתה לישראל בבקשת עזרה וקיבלה ממנה "אדישות, חישובים ותיווך ללא בחירת צד". יש בזה גם לא מעט מהצדק, כשמביאים בחשבון את הגמגום של הממשלה בתחילת המלחמה ובכך שהיא עדיין מתקשה לנסח עמדה מגובשת והחלטית של תמיכה באוקראינה, וניסיונה עד לרגע זה לפסוח על שתי הסעיפים.

גם השגיאות שנעשו ועדיין נעשות בכל מה שקשור לקליטת הפליטים ותחושת הבושה שחשים בימים אלה ישראלים רבים, הם רקע נוח לנשיא היהודי שמומחה ברשתות החברתיות ומודע בוודאי לרחשי הלב בישראל. מה שאי־אפשר להסכים לו, זה עיוות של ההיסטוריה וההשוואה המטרידה של זלנסקי בין המצב באוקראינה לבין השואה היהודית.

עם כל האמפתיה שאוקראינה והנשיא שלה מעוררים, המרחק בין זה לבין מה שקרה לפני 80 שנה באירופה הוא תהומי. וזה גם אם לא נתייחס לעובדה הטריוויאלית שבניגוד לזלנסקי, שעושה סבוב של זומים בין אומות העולם ומבקש עזרה - לנו לא היה איך ובעיקר למי לפנות לעזרה. אבל הדבר המקומם ביותר בנאומו של הנשיא, זה האופן שבו הוא מפליג בעזרה של האוקראינים ליהודים. יכול להיות שזה לא משנה, שישראל צריכה לשכוח בשעה כזאת את פצעי העבר ולא לעשות את החשבון העקוב מדם עם האוקראינים. אבל לשבת ולשמוע את הנשיא האוקראיני מדבר על "הבחירה" שעשו האוקראינים לפני 80 שנה, כאילו הם בחרו בצד הטוב, ולהזכיר את חסידי אומות עולם (2,673 שהוכרו על ידי "יד ושם" ) שהצילו יהודים, כאילו מדובר בעם האוקראיני כולו - זו שרלטנות. זה עיוות. זה שקר. אז יכול להיות שזו ההיסטוריה שמלמדים בבתי הספר באוקראינה. ויכול להיות שזלנסקי חושב שבישראל לא מכירים את ההיסטוריה. ואולי הוא גם צודק. אבל לפני שזה מתקבע בתודעה כאן, בישראל, צריך להזכיר שוב ושוב את מה שאסור לשכוח: על אדמת אוקראינה נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה בין מיליון למיליון וחצי יהודים. מעשי טבח רבים נעשו על אדמתה לא רק בבאבי יאר, שהיה מקום הרצח הנרחב ביותר בבורות הירי, כשביומיים נרצחו כ־34 אלף יהודים. מעניין שזלנסקי בוחר דווקא להזכיר את אחד המקומות הנפשעים ביותר מבחינת האוקראינים, כאילו מדובר בטבח שלעמו לא היה בו חלק, בעוד שרוב הרוצחים המבצעים היו אוקראינים. שלא לדבר על כך שאוקראינים רבים שימשו כשומרים ברוב מחנות ההשמדה של הנאצים (ראה ערך דמיאניוק). ופוגרומים ואנטישמיות היו שם עוד לפני מלחמת העולם השנייה, כמו פרעות פטליורה, שבהן נרצחו בין 50־100 אלף יהודים, פוגרומים בלבוב, בחודורקוב, ופרעות ת"ח ות"ט - שבהם נרצחו כ־50 אלף יהודים על ידי חמלניצקי.

חבל שזלנסקי לא הסתפק בבקשת עזרה ובדרישתו המנומקת שישראל תנקוט עמדה, אלא הפליג בעיוותים וסילופים של ההיסטוריה.

זה נכון: ישראל צריכה לבחור בצד הטוב. ישראל צריכה לנקוט עמדה. ישראל צריכה לעזור לאוקראינה. אבל היא צריכה לעזור לה למרות שאדמת אוקראינה ספוגה בדם יהודי.