במותו ציווה לנו אחווה

מאות האלפים שצעדו בדומייה אחר מיטתו של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל הקרינו, ללא מילים, את סולם הערכים שעבורו הם מקדישים את חייהם. הם ניסו לתווך לעם ישראל כולו מה הם מעריצים בדמותו של ישיש בן 94 שלא נושא בשום תואר, מלבד "שקדן הדור".

הרב קנייבסקי לא היה דיין, לא ראש ישיבה, אפילו לא חבר מועצת גדולי התורה. היחשפותו לאור זרקוריה של התקשורת החלה רק לפני חמש שנים, בגיל 89, וגם זה היה מבחינתו אילוץ גמור. כל חייו ניסה להתנער מעול ההנהגה הציבורית, ורק בחמש השנים האחרונות לחייו העול הזה הכריע אותו.

אחת האמירות הקולעות שנאמרו אתמול על דמותו הייתה זו: סיפור חייו של הרב קנייבסקי הוא סיפורו של אדם שבמשך 94 שנים ישב ולמד בלי הפסק. כל שאר הסיפורים - הם סיפוריהם של האנשים שבאו להפריע לו ללמוד. כך התנהלו חייו, וכך היה רוצה לעזוב את העולם: מהיום שבו עמד על דעתו, רק למד, ולמד, ולמד. ספר הספרים היהודי היה כל מהותו במשך כל חייו. הוא לא הכיר צורת מטבע, לא ידע שמות של רחובות בבני־ברק, ואפילו את מספר הטלפון בביתו לא זכר. כל מקום פנוי במאגרי המידע של מוחו האנליטי הוקדשו לידיעת התורה. מדי שנה, בערב פסח, היה עורך סיום על כל התורה כולה.

ובהקשר הזה, הרב קנייבסקי היה מיתוס חרדי. אני זוכר, כילד, איך המורים בתלמוד התורה היו מפליאים בסיפורים על אודות שקידתו, על תכונתו ללמוד תורה ללא הפסקה.

הלקחים שניתן להפיק מההערצה לדמותו אינם נוגעים רק לדת. פתאום גם צעיר תל־אביבי שרוצה לעשות חמש יחידות במתמטיקה אבל נתקע שוב ושוב נחשף לדמות הנדירה הזו ואולי אומר לעצמו: "הנה מישהו שהתעקש, לא שם לב לסביבה, לא התחשב בנתוני הפתיחה, התמקד במטרה - והצליח".

אבל לרב קנייבסקי הייתה עוד תכונה - וזה הלב שלו, שהיה פתוח לכל יהודי. האיש הזה, שמאוד לא אהב שמפריעים לו ללמוד - הסכים להרים את העיניים מהספר רק כאשר נכנסו אליו אנשים במצוקה. אנשים מובסים, שבאבחת אמירה מעודדת ומדודה, לפעמים הומוריסטית - הוא הצליח לאתחל עבורם מחדש את הרצון לחיות, ליצור ולפרוח. היכולת להקריב את זמנו המדוד והיקר מכל, כדי לעודד אדם במצוקה רגשית הייתה חלק ממהות חייו.

לא ליווינו אתמול את העבר, עיצבנו את העתיד. לא ליווינו אדם שנפטר, חשנו שאנו מלווים ספר תורה שחי ופעם כאן לאורך 94 שנים, ועכשיו דמם. הרצון של רבים כל כך להשתתף, נובע מהרצון לקחת לעצמם משהו מהגדלות שהרב קנייבסקי הותיר כאן בעולם.

ומילה נוספת על האחדות הנדירה שנצפתה אתמול: מגיעה הכרת תודה גדולה לחברה הישראלית שחיבקה, לתושבי גוש דן שהכילו, לכלי התקשורת שסיקרו בכבוד, ומעל כולם - לאלפי השוטרים שסייעו למסע הענק הזה לעבור בשלום. בפטירתו ציווה לנו הרב קנייבסקי זצ"ל קצת פחות איבה, קצת יותר אחווה. מי ייתן ונמשיך כך גם בשגרה.