1. יומני הדחייה

ביומנים מסוף שנות ה־80, שהתגלו אחרי מותו, חושף אסי דיין מה באמת חשב על עצמו רגע לפני שכתב את מה שנחשבה ליצירת המופת שלו. בגילוי לב הוא מתאר את תחושת הכישלון, למה הרגיש ש"לא עשה שום דבר משמעותי" כיוצר, ואיך נשאר מבחינתו, במאי "שעושה סרטים לגששים".

מדובר בחשבון אישי כואב של מי שבאותה נקודה, ויש מי שיגידו עד היום, היה מזוהה בעיקר עם הקומדיה האהובה 'גבעת חלפון אינה עונה', שבזמן אמת לא זכתה להערכת הברנז'ה או המבקרים. דיין נחשב אז לבמאי של סרטים עממיים וסרטי בורקס כמו 'שלאגר' (שגם בו הופיעו הגששים), 'יופי של צרות' ו'מלך ליום אחד'.

"אבא היה מספר לי איך במאים אחרים קיבלו תשובות מעודדות מהקרן לקולנוע, ואצלו המעטפות היו חוזרות כשהן עדיין סגורות", נזכר בנו ליאור דיין בשיחות שניהל עם אביו שהלך לעולמו ב־2014. "'רק באגפא זה השתנה', הוא אמר לי. 'רק שם הרגשתי שאני שווה משהו'".

תחושת הדחייה הנצחית של אסי דיין, מי שהתפרסם כשחקן יפה תואר ב'הוא הלך בשדות' וכמובן כ"בן של" גיבור ישראל, משה דיין, לא התחילה שם. "הוא סיפר לי פעם איך הגיש לאבא שלו, בגיל 17, את ספר השירה הראשון שכתב. חד־העין עיין בו כמה דקות, וקבע 'קשקוש'".

30 שנה עברו מאז הבכורה של 'החיים על פי אגפא', אחד הסרטים הישראליים החשובים ביותר שנוצרו וסרטו הטוב ביותר של דיין בלי ויכוח (טוב, למעט ויכוח איתו עצמו, דיין תמיד אהב להטריל ולומר שהוא מעדיף את הסיקוול השובב של 'אגפא', 'שמיכה חשמלית ושמה משה'). הבן ליאור דיין מאמין שהזמן הוכיח שאביו טעה במקרה הזה. "אבא שלי אמר לי פעם, 'הסיבה שאני עובד בלי הפסקה היא כדי לנצח את המוות'. והנה, עברו שמונה שנים ממותו ואנחנו מדברים עליו, בזכות היצירה הזו".

30 שנה אחרי, '7 לילות' מביא חומרים שאצרה משפחת דיין, כולל קטעי תסריט, הערות שכתבו דיין ואחרים וגם סרטון מאחורי הקלעים מפאב ה'בארבי' הדמיוני, שבו מתרחש רוב הסרט, וקטעים שצילמה בת זוגו של דיין, ורד טנדלר־דיין, לסרט התיעודי 'חיים. נקודה'. 

הנחיה רגשית. דיין מביים

2. המקום הזה

"היה פאב כזה בדיזנגוף, ה'זיגל'", מספר התסריטאי, המפיק והמלחין נפתלי אלטר, שאחראי גם לשירים ששר דני ליטני ב'אגפא', כפסנתרן הציניקן. כולל שיר הנושא 'במקום הזה' שמסכם למעשה את היצירה. הוא גם היה אמור לגלם את התפקיד של ליטני, אבל מינויו כמנהל האמנותי של הקרן לקולנוע באותה תקופה, גרם לו לקחת צעד אחורה. "היו יושבים שם, ב'זיגל' כל מיני יוצאי 'כסית' וגם אסי, ושותים. הייתה שם אישה שניהלה את המקום ביד רמה, קראו לה זהרה. כמו גילה אלמגור בסרט של אסי".

גם אלמגור מכירה את 'זיגל' ואת זהרה, אבל מדגישה שדמותה של דליה, בעלת הפאב, לא מבוססת עליה. "אני בחרתי לה את התסרוקת ואת הבגדים", היא אומרת. כמו שחקנים אחרים, היא זוכרת את הרגע שבו קיבלה את התסריט. "קראתי אותו בנשימה עצורה ומיד אמרתי לעצמי: כזה סרט ישראלי לא ראיתי. היו שם משפטים נדירים כמו: 'מישהו שלח לך את הים בפקס?' מילים שחילחלו אליי ישר".

את 'זיגל' החליף בסרט ה"בארבי" (בדיחה שמתכתבת עם המרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל, שכמו הרבה אחרות בסרט, לא הייתה עוברת היום). "צילמנו באלנבי, קרוב לים, באזור שכינינו בהפקה 'פי הטבעת של תל־אביב'", מספר השחקן שרון אלכסנדר. "היו מלא זונות אז באזור, שמאוד הסתקרנו מהצילומים".

"הלוקיישן השפיע, ברור שהשפיע", אומר אלטר, ומשווה לסרט ההפוך ל'אגפא', לכאורה. "כמו שהצילומים באווירת המילואים על חולות ניצנים ב'גבעת חלפון' השפיעו על תחושת הכיף בסרט. כאן העולם החשוך של אלנבי והסביבה נכנס פנימה".

גם דיין הבן מוצא קשר מעניין בין שתי היצירות. "גם 'אלפא' וגם 'חלפון' צולמו בלוקיישן אחד. כל הישראליות מתכנסת לשני המקומות האלה: הגבעה והבר בלב תל־אביב, והטירוף חוגג".

עם האינסטינקט. אלמגור ודיין על הסט

3. האוויר בגלגל ההצלה

וכמו תמיד עם דיין, לא היה קל, לפחות לא בהתחלה. "הפגישה הראשונה שלי עם אסי הייתה בדירה מצ'וקמקת ועלובה ברחוב נחמני", משחזרת אלמגור. "הוא גם רייר כל הזמן, היה קשה ממש להבין מה הוא אומר. אני זוכרת שפתאום הוא לקח ביד חופן כדורים, הכניס לפה, התכופף לברז ובלע בשלוק אחד. חזרתי הביתה ויענקל'ה (יעקב אגמון המנוח, מנהל הבימה ובעלה של גילה) אמר לי, 'תבטחי באינסטינקטים שלך'. חשבתי, 'התסריט כל כך טוב, אני אעשה את הסרט ויהי מה'. וצדקתי".

אבל גם על הסט, מעידה אלמגור, לא היה פשוט. "היום הראשון היה סיוט. אסי צרח כל הזמן ואני, יש לי נטייה להגיד לעצמי, 'כשצועקים, תסובבי את הגב ותלכי'. ביום השני לקחתי אותו הצידה ואמרתי, 'תקשיב, אסי, כתבת את התסריט הכי טוב שלך. אני מבטיחה שאם מישהו ינסה לקחת ממך את הסרט, אני אקום ואלך, וכולם ילכו אחריי. אנחנו כאן כדי להיות האוויר בגלגל ההצלה שלך'. בתגובה אסי חייך ושאל, 'את מרשה לי לגנוב את המשפט הזה?' ומאותו רגע הוא התנהל באופן מופתי: לא בא מסטול, שיכור, או עייף. נשאר ממוקד".

אלמגור מרפררת לדרמה מאחורי הקלעים: אמנם דיין קיבל תמיכה נדיבה (יחסית) מהקרן שאיפשרה את מימוש החזון שלו, כולל צילום מרהיב בשחור־לבן של יואב קוש, אבל התדמית שלו הייתה עדיין בעוכריו. ליאור דיין טוען שרפי בוקאי המנוח, אחד משני מפיקי הסרט ובמאי מוערך בפני עצמו ('אוונטי פופולו'), היה אמור לשמש כ"במאי משגיח" ואופציה להחלפת דיין אם יסולק מהסט. "כמו מה שסבא שלי עשה עם גורודיש ביום כיפור", הוא אומר בחיוך. "מהר מאוד אבא שלי בעט אותו מהצילומים ואמר לו, 'אל תחזור'".

גם אלמגור זוכרת את המתח בין שני הבמאים. "כשאסי היה רואה אותו על הסט, הוא היה נלחץ מאוד", היא מעידה. "אני זוכרת גם שפגשנו את רפי, שהיה אדם עדין ומוכשר, בפסטיבל ברלין ואסי שאל אותי, 'מה הוא עושה כאן, זה לא סרט שלו'. עניתי לו, 'עזוב, עשית סרט נפלא'".

בוקר טוב לכולם. אלכסנדר מתעד

4. ריצ'רד השלישי במדים

הפאב התל־אביבי המומצא 'בארבי' ניקז אליו כמה מהשחקנים הצעירים העולים של התעשייה באותה תקופה. שולי רנד, כמה שנים לפני שחזר בתשובה, שזכה בפרס השחקן הראשי בטקס ה'אופיר' (אז "האוסקר הישראלי"), כבלש המזמר שירים ציוניים, ולצידו אביטל דיקר, עירית פרנק, סמדר קילצ'ינסקי, שמיל בן ארי, אורי קלאוזנר ורבקה נוימן. אבל הלב האפל של הסרט הוא ללא ספק שרון אלכסנדר, כקצין היהיר והמרושע נימי, שמגיע לפאב עם חייליו ומשבש את השגרה הלילית.

"אני לוהקתי אחרי סמדר (קילצ'ינסקי), אז אשתי, שהייתה נשואה לאסי קודם. ולשנינו היה מאוד נחמד על הסט", אומר אלכסנדר, שזכה גם הוא באוסקר הישראלי לשחקן המשנה. "ההיכרות שלי עם העולם הצבאי מאוד עזרה לי. שירתי בצנחנים, אז הבאתי משם את הדיבור, את ה'בוקר טוב לכולם' הזה. וגם הפיזיות תרמה - דרך הצליעה של נימי תיעלתי את ריצ'רד השלישי של שייקספיר, מין דמות נבל עם פגם גופני שמשפיע עליה".

כמו אלמגור, גם אלכסנדר זוכר את המתח בימים הראשונים על הסט. "אסי היה מאוד בלחץ בהתחלה, ואז זה עבר לו. הוא גם היה מאוד מדויק בהנחיות שלו, לא מילולית, רגשית. היה קשה להבין מה הוא אומר, הוא מילמל הרבה. אבל קלטת מה הוא רוצה דרך כל מיני מחוות, או תנודות ראש. זה הספיק".

את הביקורת הפוליטית והצגתם של חיילי צה"ל כבהמיים ונבלים, אלכסנדר אומר שהניח בצד בזמן אמת. "במהלך העבודה אתה לא מתעסק בזה, אלא בדמות. היום אולי אי־אפשר היה בכלל לעשות סרט כזה וכולנו היינו עוברים 'שיימינג' ברשתות, אבל אז לא חווינו את זה. אני גם חושב שבסוף זה גם סרט על הסכסוכים הפנימיים בתוך הנפש של היוצר".

בניגוד לרוח התקופה הנוכחית, אלכסנדר מספר שבארץ דווקא קיבלו את הביקורת הפוליטית. בחו"ל, לעומת זאת, היה קשה יותר. "אני זוכר שטסתי עם סמדר להציג את 'אגפא' בפסטיבל קולנוע יהודי בוושינגטון, והצופים כעסו על האופן שבו אנו מציגים לכאורה את ישראל. אמרתי שם, 'זה לא סרט תעמולה, זו הצהרה של אמן'".

תמונות מכוננות. המקרר של ליאור דיין

5. מי באש ומי במים

למרות סצנת הסיום העוצמתית, שמשאירה עד היום את הצופים בלי מילים - היו גם גירסאות של התסריט שלא כללו אותה (אם טרם ראיתם את הסרט, זהירות ספוילר). לאורך השנים סיפר דיין על אי־הנוחות שחשו בקרן לקולנוע סביב תיאור הטבח הנורא. "זה לא מדויק", אומר אלטר, ששימש אז כאמור גם כבכיר בקרן. "כן, היו דיונים, אבל זה לא שמישהו אמר: 'צריך להוריד את הסצנה'. היה שיח אמיתי מול אסי, בעיקר כי האפשרות שחיילי צה"ל טובחים באזרחים נראתה מופרכת, אבל נכונה לסרט". גם בראיון שנתן לפני מותו ל'מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי' אמר דיין עצמו, שבלי הסצנה הזאת הסרט היה נותר 'חופשי על הבר'.

אבל קטע מתסריט שנשאר אצל משפחת דיין חושף את ההתלבטות: לסצנת הטבח מוצעות שם שתי ורסיות. אחת קצרה, שמסתיימת כש"נימי" מכריז: "אש!" וקופצת ישר לסופו, אולי עם קולות יריות מחוץ למסך. השנייה, שבה בחר דיין, מראה בפרוטרוט איך נטבחים יושבי הפאב בסלואו מושן לצלילי Who by Fire של לאונרד כהן.

אלטר, שגם ייעץ לאסי לגבי הפסקול, מספר כיצד התעקש דיין על השיר שהוא למעשה גרסה לפיוט המצמרר 'ונתנה תוקף'. "בהתחלה האנשים של ליאונרד כהן דרשו מאה אלף דולר כדי לכלול את השיר בפסקול, ואז אסי כתב לו מכתב יפה, וכהן נתן לו להשתמש בשיר כמעט בחינם".

"כל כך אהבתי את ההעמדה של הסצנה", אומרת אלמגור. "זה הרגע שבו אמרתי לעצמי שאסי, שהכרתי כעלם חמודות, הפך לבמאי קולנוע". גם ליאור דיין מודה שב'אגפא' היה ברק חד־פעמי. "אבא תמיד אמר, אני כמו וודי אלן, כותב תסריטים. הבימוי צריך רק לא להפריע להם. ב'אגפא' זה היה אחרת".

אי־נוחות בקרן לקולנוע. הגרסה שנמחקה

6. ישראל, שלוש שנים אחרי

כש'אגפא' צולם, ליאור היה בן תשע וגר רוב הזמן במושב. אין לו ממש זיכרונות מהצילומים שנערכו בתל־אביב (בין 14 ל־18 לילות צילום, תלוי את מי שואלים - זמן שיא בלתי נתפס לסרט באורך מלא). מה שהוא כן זוכר זה את ההשלכות. "שמונה חודשים אחרי שהסרט עלה, הוא לא יצא מהמיטה. הוא לא ידע איך להתמודד עם ההצלחה - 250 אלף צופים, מספר חסר תקדים לסרט אמנותי, תשעה פרסי אוסקר ישראלי, כולל על הבימוי והתסריט. הוא היה רגיל להיות תמיד האנדרדוג".

מעמדו הנבואי של הסרט, שמתחיל בכתובית האפוקליפטית "ישראל, עוד שנה מהיום", התעצם כמובן שלוש שנים אחרי יציאתו, בעקבות רצח רבין. כבר בצילומים, מאחורי הקלעים, כשניסה להסביר איך זה שיהודים רוצחים יהודים, אמר אסי בקטע שמופיע גם בסרט הדוקומנטרי 'החיים. נקודה': "זה לא בדיוני כי זה אמיתי. זה מה שיקרה. האגרסיה המילולית והפיזית תלך ותגדל…. אנחנו יותר קרובים להדק וללחיצה עליו".

על המקרר של ליאור דיין - שקיבל מסבתו רות ז"ל שהלכה לעולמה לפני שנה - מופיעות, ממש כמו בסוף 'החיים ע"פ אגפא', כמה תמונות: ליאור עם אביו כילד, ליאור עם בתו הקטנה היום, תמונה קטנה וספק אירונית של סבא משה. וגם תזכורת אחת מ'אגפא', הידיעה שבישרה על הזכייה הגדולה בכל הפרסים באותה שנה, גזיר עיתון עם הכותרת: "והזוכה הוא: אסי דיין, אסי דיין, אסי דיין" .