האובססיה של מופז

המסע הישראלי שלי // שאול מופז - ידיעות ספרים - 416 עמ'

כשסיימתי לקרוא את האוטוביוגרפיה שכתב שאול מופז, נזכרתי בדברים שכתב מלקולם גלדוול בספרו 'כנופיית המפציצים', על מטוסי ההפצצה האמריקאיים שהחריבו מרכזי אוכלוסייה ביפן בתגובה לפגיעה של היפנים בפרל הארבור. גלדוול מודה שנשאב לסיפור ההפצצות בשל "האובססיה" שעמדה בבסיס ההחלטה של האמריקאים להכריע את היפנים. וכך הוא כותב: "הספר הזה נכתב מתוך התמסרות לאובססיות שלי. אבל זה גם סיפור על אובססיות של אנשים אחרים, על אחת האובססיות המפוארות ביותר של המאה ה־20".

בדומה לגלדוול, מופז כותב את ה"אובססיה" שדרכה הוא רואה את תחנות חייו; החל מהשתלבותו בחברה הישראלית אחרי שהגיע עם הוריו מטהרן בגיל תשע, דרך התבגרותו בבית הספר החקלאי בנהלל, שירותו בצנחנים, ועד כיבושו את ראש הפירמידה הביטחונית כרמטכ"ל וכשר הביטחון. מופז כותב מדי יום את מה שעובר עליו, ובמשך הזמן מצרף תובנות ותגובות להתבטאויות בעדו או נגדו מצד עמיתים ומצד יריבים (אריאל שרון היה נוהג לשאול אותו: "שאול, מה אתה רושם כל הזמן במחברת שלך").

עד עמוד 344 בספר הייתי משוכנע שמסע חייו של מופז יוביל אותו לראשות הממשלה. הוא היה מועמד ראוי, רחב אופקים, ניחן בקור רוח ובכושר קבלת החלטות. אבל הפרקים שבהם הוא פורס את כניסתו לפוליטיקה, הנסיקה וההתרסקות שלו, מובילים להחלטה שטוב שמופז נשאר בחוץ. מדוע? ובכן, בין שלל הצמתים הביטחוניים שבהם עמד מופז במלחמה בטרור הפלסטיני (פרקים מייגעים ומיותרים לטעמי) — ניצבת סגירת החשבונות של מופז עם אישים שונים בדרכו הפוליטית.

ככל שהדברים נוגעים ליחסיו עם אהוד אולמרט (שמינה את עמיר פרץ לשר ביטחון במקומו), ולציפי לבני (שהתמודדה מולו על הנהגת "קדימה") — האיבה גורמת לקורא סוג של מבוכה.

וכך הוא כותב על אולמרט: "בדיונים ביטחוניים בלטו תכונותיו, יהירות עד כדי שחצנות. התנסחות הדומה לזה של עורך דין. זו לא הייתה השפה של שרון, שלי, של ברק ואפילו לא של נתניהו. זו הייתה שפה אחרת שממנה השתמע שדוברה יודע הכול אף שלא היה לו שמץ של הבנה אסטרטגית מעמיקה בנושא ביטחון וגם ניסיון לא היה לו. לא הייתה לאולמרט כל יכולת לעצום את העיניים ולראות את התמונה המלאה וגם לא האחריות הדרושה למנהיג". עוד הוא חושף שיחות בארבע עיניים עם אולמרט: "אתה יודע שאין בעל בית במשרד הביטחון", הוא אומר על עמיר פרץ. זה מביך. ועל ציפי לבני: "שטחית, חסרת יכולת להעמיק בנושאים. לא יוצרת קשר עין... בעלת אינטליגנציה רגשית נמוכה שעומדת בסתירה מוחלטת לדימויה בתקשורת".

בסופו של דבר, מופז היה כישלון גורף במישור הפוליטי והוא מצטרף לבית הקברות הפוליטי שחפר נתניהו לרבים, בהם אהוד ברק ובוגי יעלון.

בפרק על מלחמת לבנון השנייה קובע מופז שזו הייתה המלחמה הראשונה שישראל הובסה בה. הנימוקים שמעלה מופז מחייבים תשובה מצד השותפים לקבלת ההחלטות במערכה הזאת שנתלים רק בנימוק, שמדובר בתקופת הרגיעה הארוכה ביותר מול לבנון. מופז חולק על ההנחה הזאת כשהוא כותב שההרתעה היא הדדית גם משום שחיזבאללה הצטייד בעשרות אלפי רקטות מדויקות שמוכנות לשיגור נגד יעדים במרכז הארץ.

ומול כל זה ניצבים הפרקים מכמירי הלב והמרגשים שבהם מתייחס מופז למשפחתו; רעייתו אורית, ילדיו מאיה, יונתן איתמר ונועה: "משפחתי, ההצלחה של חיי", הוא כותב. ובהקשר הזה הוא חושף בקטע אחד לילה מתוח ומסויט, שבו ישב כשר הביטחון במוצב הפיקוד העליון, ועקב אחרי מבצע חשאי ביותר שעליו פיקד בנו יונתן. כאן נחשף מופז האבא. וזו גם הסיבה לכך שספרו ראוי לקריאה: "המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אולמרט דיווח לו על התקלה במבצע. רבין היה מגיע מיד לחפ"ק, גם ברק היה נוהג כמוהו, גם שרון וגם ביבי. אולמרט לא הגיע והסתפק בדיווחיו של המזכיר הצבאי שלו... הייתי מרוכז בקולות שיצאו ממכשירי הקשר ובמפה שבה הופיעו מיקומם של חיילינו ומשתתפים אחרים. הבן שלי היה שם כמו בנים של אחרים... כל הנוכחים בחפ"ק ידעו שבני שם, גם כשקולו נשמע מדי פעם בקשר על רקע קולות הירייה... לא התערבתי כשלא היה צריך להתערב. ברגעים כאלה אני מוריד מסך. מתוקף תפקידי ידעתי יותר מאשר יודעים הורים ללוחמים אחרים ואם רציתי לשרוד לא הייתה לי ברירה אלא לנהוג כך. הרגשתי שהלוחמים יידעו לעשות את הצעדים הנכונים ולצאת מהמצב שאליו נקלעו. שעות אח"כ יצאו מאזור הסכנה לדרך הבטוחה הביתה. בסוף חיבק אותי מאיר דגן ראש המוסד ואמר לי: אצלנו את המבחן עברת. ראש הממשלה לא אמור לשאול באירועים כאלה אם הוא צריך להגיע או לא, אלו רגעים שיש לך את זה או שאין לך את זה. לאולמרט לא היה את זה".

משתתפים באותו אירוע דרמטי סיפרו לי שכל העיניים הופנו אל שר הביטחון מופז ברגעי המתח של השיבוש המבצעי, והוא השיב להם: "אני מכיר את מפקד המבצע. הוא בני. ואני סומך עליו שהוא יקבל את ההחלטה הנכונה. הוא נמצא בשטח והוא יחליט ולא אני".

זה רק סיפור אחד, מפעים ומרתק, שמופיע בספר. •